גרשון אבצן

מה המסר החינוכי שעלינו ללמוד מימי החנוכה? איך ניתן לחנך בפועל ליראת ה’ ולאהבתו כאשר אנחנו חיים בעולם מלא פיתויים ואתגרים רוחניים? ומה הרבי מלמד את ילדי ישראל במכתב שכתב להם במיוחד בימים אלו? * שיחה חינוכי לימי החנוכה עם הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת ‘תומכי תמימים ליובאוויטש’ בסינסנטי אוהיו

ברבים מן השיחות והמכתבים מקשר הרבי מה”מ באופן נפלא את חג החנוכה לחינוכם של ילדי ישראל. מדי שנה מסר הרבי שיחה מיוחדת לילדי ישראל ובהתייחסויות רבות עשה אנלוגיה מופלאה בין מוטיבים שונים של חג החנוכה לנגזרות חינוכיות אותם צריכים להפיק ממנה. אחד הנדבכים המרכזיים שעולים ממרבית ההתייחסויות הם הצורך לחנך את ילדי ישראל בקדושה ובטהרה, חינוך פנימי ואמיתי בלי פשרות.

כוחות הכיבוש של היוונים הרשעים היו נחושים לכפות על העם היהודי את ערכי היוונים במקום האידיאלים והמצוות של התורה הקדושה. לרוע המזל, הם נחלו הצלחה לא מעטה ויהודים רבים התייוונו וסטו מדרך הישר, הם וילדיהם. לאחר תבוסת היוונים היה נחוץ לחנך מחדש את היהודים ולהעלותם על דרך המלך ומכאן הקשר האמיץ שקיים בין חנוכה לחינוך.

במדור המיוחד שלנו השבוע לקראת חג החנוכה בחרנו לארח את הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת ‘תומכי תמימים ליובאוויטש’ בסינסנטי אוהיו. הרב אבצן ידוע בהרצאותיו המרתקות, בבהירות המחשבה ובמשנה חינוכית מלאת התקשרות הצועדת בדיוק נמרץ מבלי לסטות מהדרך אותה טווה הרבי מלך המשיח, ובדרך זו מחנך את מחונכיו ואלפי שומעי לקחו.

אור אינו נמדד בצורה כמותית

אנחנו עומדים ימים ספורים לקראת חג החנוכה, וישנן כמה הדגשים החינוכיים של הרבי בימים אלו. הדבר הראשון שעולה לראש שמדברים על חנוכה זה חינוך, חינוך ה’. במרוצת השנים היו הוראות והדרכות רבות של הרבי בנושא הזה והיריעה קצרה מכדי לצטט את כולם. נציין רק שמדי שנה בסמיכות לחג החנוכה ובחג עצמו אמר הרבי שיחות עם מוטיבים חינוכיים.

אי אפשר שלא להזכיר את כינוסי הילדים, ‘ראלי’, שהרבי היה מדבר בפני ילדי צבאות ה’ שיחות חינוכיות כמובן בהתאם לרמתם. כך שההוראות רבות הן, אך אם נרצה להתמקד בכמה נקודת מרכזיות הרי שכדאי ללמוד את המכתב כללי של הרבי מימי החנוכה תשמ”ה.

ההוראה הראשונה שהרבי מביא במכתב זה היא, שהתפקיד שלנו כיהודים, אותו אנו למדים מחנוכה, היא לחנך את ילדנו להאיר את העולם. ילד צריך לגדול באוויר ובהבנה שכל מצווה שהוא עושה ממלאת את העולם כולו באור, מעדנת אותו. את זה אנו רואים במצווה המרכזית של החג – הדלקת נרות חנוכה.

הרבי כותב באותו מכתב רבות על הצורך לחנך את ילדנו לעלות בקדושה באופן מדוד ולא באופן של דילוג וקפיצה. הוא מדמה את זה לאופן בו אנו מדליקים נרות חנוכה, מדי יום מוסיפים רק נר אחד. אם יהודי מדליק ביום הראשון שמונה נרות הוא לא יצא ידי חובה. לא פעם מחנכים, או הורים, דורשים מהילדים להימצא בדרגה שהילד עדיין לא כלי להימצא בה. עלינו לדעת שלא מגיעים לנר השמיני בתוך יום אחד, מדובר בתהליך, מדי יום מוסיפים נר, כך גם בחינוך.   

הוראה שלישית, חשובה מאוד, שאור אינו נמדד בצורה כמותית. אם אני ועוד אדם נוסף נמצא בחדר ואני מחזיק באמתחתי מאה דולר ואתן לשני חמישים דולר אז נוצר אצלי פיחות, אבל באור לא יכול להיווצר פיחות. אם אחשוף אדם נוסף לאור שלי, לא יגרם אצלי פיחות באור. הרבי מסביר שישנם כאלה שחושבים שאם אקדיש לשני זמן אזי אפסיד השעות הללו. זו טעות, לא רק שאין פיחות אלא נוסף עוד באור והרבי מצטט את דברי הצמח צדק באופן של אלף פעמים כך.

איך אכן ניתן לחנך לכך בפועל, בפרט כאשר אנחנו חיים בעולם מלא פיתויים ואתגרים רוחניים?

גם על כך עומד הרבי באותו מכתב ומסביר, שהמנורה, בניגוד לכלים אחרים במקדש, הייתה מקשה אחת. כאן נשאלת השאלה מדוע המנורה הייתה הכלי היחיד במקדש שהיה בנוי כך? והרבי עונה שארון הקודש ממוקם היה בקודש הקודשים, כך שהאוויר היה מחזיק אותו, אבל המנורה שהייתה נמצאת בעזרה יכולה הייתה להיפגע ועל כן הייתה צריכה להיות שלימה.

כמו חסיד שיוצא להשפיע בחוץ ובכדי שלא ייפגע עליו להיות מקשה אחת. אם חסיד מצרף למערכת השיקולים שלו עוד שיקולים זרים המנורה כולה יכולה ליפול. כדי שהמנורה תחזיק מעמד עליה להיות מקשה אחת, שלימה. היכולת להתמודד בעולם הגשמי היום לקראת הגאולה הוא רק אם נחנך את ילדנו בחינוך הצועד עם האמת ואין בילתה, חינוך ללא פשרות. רואים זאת בפרט בנושא של חינוך למשיח, אל תגעו במשיחי, אלו תינוקות של בית רבן.

זה אכן לא פשוט לעשות זאת. כשמדברים על “חינוך ללא פשרות”, ישנה טעות נפוצה בהבנת המושג “חינוך ללא פשרות”. ישנם הורים ומורים החושבים שבלי פשרות הכוונה להנחית על המחונך הנחתות עד קוצו של יוד וצועקים עליו ומענישים אותו כשהוא מנסה לסטות כמלוא הנימה או שנכשל בדרך ליישם את המשנה החינוכית הזו. זו טעות.

חינוך ללא פשרות הוא לחשוף בפני הילד את האמת כפי שהיא על ידי דוגמה חיה ועל ידי שמניחים בפניו את האמת ממי שאמרה. בשלב הבא יוצרים אקלים הגורם לילד להבין שהדברים שאנו מבקשים ממנו, יש בהם חשיבות גדולה. ילד מקבל דברים באמונה פשוטה, צריכים רק להגיש בפניו ולא להנחית עליו וכמובן לעשות זאת בדרך של מוסיף והולך ולא בבת אחת. 

אנחנו גרים בסינסנטי מתוקף שליחותינו. ילדנו הולכים לבתי ספר לא חב”דיים, כי זה מה שיש כאן, הם רואים איך חבריהם אוכלים דברים שאצלנו לא מכניסים הביתה, ויש אולי חברים שצופים בסרטים ובטלוויזיה שאין דעתנו נוחה מכך, כמובן. בכדי שילדנו לא יושפעו מכך אנחנו צריכים לעשות משהו, מה עושים?

אנחנו לא עומדים כל יום ומחדדים בפניהם את מה מותר להם ומה אסור להם. אנחנו כן מדברים רבות בבית על הזכות שנפלה בחלקינו להימנות על לגיונו של מלך, אנחנו חסידי חב”ד, השמן שצף בכל דבר בטבע, ולכן תפקידנו בעולם הוא אחר מילדים וחוגים אחרים ביהדות. בדרך זו ילד חש זכות גדולה להימצא איפה שהוא נמצא, ואז ממילא לא צריך להתווכח איתו על כל דבר ועניין, הוא מבין לבד מה מותר ומה אסור, ועושה זאת בשמחה ובקלות ולא בקושי והתלבטות.

בכל פעם אני מתפעל מצאצאי השל”ה הקדוש שלא אוכלים תרנגולי הודו כי כך הוא ציווה בצוואתו. בין נכדיו ישנם שלא נמנים על העידית שבציבור יראי ה’, אך גם אלו שומרים על הוראתו. איך זה קרה? מפני שמאז היו ילדים החדירו בהם הוריהם את הזכות שנפלה בחלקם להימנות עם צאצאי השל”ה. זה לא כבד. זו הדרך הנכונה לחנך ילד בלי פשרות, שיחוש את הזכות שנפלה בחלקו להיות חסיד ולא שזה כקולר על צווארו. 

יוצא לי הרבה לדבר בפני בנות מאנ”ש, ומטבע הדברים אחד הנושאים הכי מדוברים בהרצאות זה נושא הצניעות. בנות אומרות לי שהקושי שלהם נמצא במספר הבגדים שעליהן ללבוש. הדרך שלי להסביר להן את הסוגיה הזו היא מכהן גדול שהיה עליו ללבוש שמונה בגדים ולרגע לא הרגיש שזה כבד עליו, אלא ראה בזה זכות. היו שנים בתקופת בית שני שבכל שנה היה מת הכהן הגדול, ובכל זאת היו מתמודדים רבים על המשרה הזו – אנשים הסכימו לקפד את חייהם ובלבד שיזכו להיות כהנים גדולים. הסיבה היחידה לכך היא הזכות שראו לבצע את התפקיד הרם הזה, וכשחיים בתחושה כזו, אזי מקיימים תורה ומצוות ושומרים על הנהגות חסידיות מתוך שמחה וחשק. 

כולנו יכולים לעשות ניסים

באחת השנים נכנסה ליחידות אצל הרבי קבוצת סטודנטים. בשלב מסויים ניתנה להם האפשרות לשאול שאלות ואחד מהם שאל את הרבי האם נכונה השמועה שהרבי מחולל מופתים? הרבי ענה לו “כן, אבל גם אתה וחבריך יכולים לחולל ניסים”. כאן הסביר הרבי לחבורה הצעירה, שהמשמעות של נס היא להתרומם אל מעל הטבע וכל פעולה שאתם תעשו בשמירת תורה ומצוות שתגרום לכם להתרומם  מעל הרגילות הטבעית שלכם הרי שבאותו הרגע חוללתם נס בחייכם”.

בשיחות ובמאמרים של רבותינו נשיאנו מוסבר שמסירות נפש זה מסירות הרצון. כשאנו חסידים מוסרים את הרצון שלנו לרבי הרי שבאותו הרגע עשינו מסירות נפש.

ב”ה שבימנו לא צריכים למסור את הנפש בצורה שמסרו אותה אבותינו ואבות אבותינו, אך לחנך ילד לכך שאם הרבי מבקש לעשות דבר מה עושים גם אם זה נוגד את הטבע האנושי שלנו, ניתן וזאת עלינו לעשות. זו מסירות הנפש של דורנו, לגדל דור ישרים של ילדים שמבצעים את הוראותיו והדרכותיו של הרבי גם שזה נוגד לטבע שלהם, למה? כי כך ציווה הרבי, מסירת הרצון.

וכשנמצאים בימי החנוכה, שבו אנחנו מדגישים את עניין הנס בכל יום מחדש, כמו גם את מסירות הנפש של החשמונאים, הרי לכך אפשר לחנך את ילדינו – למסירות נפש, מסירת הרצון האישי שלנו עבור הרבי.

סיפורי התורה וחז”ל – הם אבן דרך

לסיום, ברצוני לעלות בפניך שאלה חשובה: יחד עם סיפורי הגבורה ההרואיים שמאפיינים את חג החנוכה, ישנם סיפורים לא פשוטים כמו ‘חנה ושבעת בניה’ וגבורתה של יהודית. נתקלתי בחוגים מסוימים שמחביאים את פרטי הסיפורים מילדיהם כדי להגן, לכאורה, על נפשם הצעירה. מהי דרכה של חסידות חב”ד?

אנחנו באים כעת מי”ט כסלו ואין ילד חב”די שלא שמע את הסיפור על שמעון הכופר. לאחר שברנש זה עשה שמות בווילנה, הוא חשב שיוכל לבצע את זממו גם בקרב עדת החסידים, ונכנס ליחידות אצל אדמו”ר הזקן. אחת השאלות שנשאל שם בחדר הייתה מרש”י בפרשת תולדות, שיעקב הראה לעשיו את פתחו של גיהינום. שאל אדמו”ר הזקן את שמעון הכופר איך הוא מסביר את הדברים לצעירי הצאן? האיש ענה שהוא בוחר לעדן ולא להתעכב על פרטי רש”י זה, מפאת גילם הצעיר של הילדים שעלולים חלילה להיבהל מכך.

הסוף עם אותו שמעון הכופר ידוע. השיטה להסתיר מהילדים את סיפורי הגבורה ומסירות הנפש שבתורה - מקורה במשכילים. הדרך הנכונה היא, שסיפורי התורה וסיפורים שאירעו עם חכמינו ז”ל הם הסיפורים עם המסר החזק ביותר ובוודאי שאינם יכולים להזיק.

הזכרת כעת את הסיפור של ‘חנה ושבעת בניה’; כשהייתי בחור צעיר, קיימנו הצגה בפני ילדים ממשפחות מתקרבים ליהדות, ובה הצגנו את הסיפור הזה והדגשנו את הדו שיח של הילד הקטן עם הצורר הרשע, שלא אבה להיכנע ולקבל את חנפנותו ודרישותיו להשתחוות לפסל עד הסוף המר, שאף הוא הומת כמו אחיו על מסירות נפש. ילדים שראו את ההצגה התחזקו ממנה מאוד, ילד בגיל שלהם עמד במסירות נפש על קיום התורה הקדושה.

כמובן שיחד עם זה אין עניין לתאר בפרטיות את נהרות הדם והשיטות האכזריות בהן נרצחו היהודים, אך את המובא יש לספר וזוהי דרכה של תורת החסידות.