לקבל מחדש את מלכותו של הרבי מה”מ

ימים אלה, ימי ההכנה לקראת היום הגדול י’ שבט, יום קבלת הנשיאות, הם ימי הכנה שבהם כל חסיד מכין את עצמו ואת משפחתו לקבל מחדש את מלכותו של הרבי מה”מ * איך מתכוננים ליום הזה? למה ההתקשרות לרבי צריכה להיות חלק מחיינו? וכיצד זה נותן טעם בעשיה היומיומית שלנו? * הרה”ת הרב ששון גבאי, משפיע בישיבת ‘תומכי תמימים’ בנתניה, בשיחת הכנה מיוחדת לקראת ראש השנה להתקשרות

“בעומדנו בתוך שלושים יום קודם י’ שבט”, במילים אלו פותח הרבי מה”מ כמה משיחות קודשו שנאמרו בסביבות עשרה בטבת. הצום רק נגמר, אבל הרבי כבר מפנה את אלומת האור אל היעד הבא - י’ שבט. כמו שיש להתכונן לקראת חג ומועד שלושים יום קודם לכן (כפי הנפסק להלכה), כך הרבי מבקש מאתנו להתכונן לי’ שבט שלושים יום קודם לכן - מה שמלמד על החשיבות העצומה שהרבי מקדיש ליום זה.

י’ שבט אינו רק ההילולא של אדמו”ר הריי”צ נ”ע, אלא עבורנו, חסידי הדור השביעי, הוא היום הגדול והקדוש בו זכינו לקבל את מלכותו והנהגתו של הרבי מה”מ, דור השביעי, הדור שיביא את הגאולה בפועל ממש. בדיוק כפי ‘תכנית הפעולה’ שהתווה הרבי ביום זה, י’ שבט תשי”א, עם קבלת הנשיאות.

כהכנה לקראת היום הזה, פנינו אל המשפיע הרה”ת הרב ששון גבאי מנתניה. לא רבים מכירים את הרב ששון גבאי. הרב גבאי הוא משפיע בישיבת ‘תומכי תמימים’ בנתניה, אהוב על תלמידיו כמו גם על מאות בוגרי הישיבה שקיבלו ממנו במשך השנים מלוא חופניים של השפעה חסידית אמיתית.

הרב גבאי בורח מאור הזרקורים. הוא אוהב את תלמידיו ומסתפק במקום ההשפעה הזה. דווקא אלו האחרונים המליצו לשוחח עם הרב גבאי, שיחת הכנה לקראת י’ שבט, יום קבלת הנשיאות של הרבי מלך המשיח. “אין מתאים ממנו”, אמרו.

ביקשתי ממנו לעורר ולחזק אי–אלו נקודות שהקוראים יוכלו לקחת לתשומת לבם לקראת י’ שבט, יום ההתקשרות.

הרב ששון מחייך. הוא מכיר היטב את ה”בעיה”. הוא עצמו אמנם משפיע בישיבה בנתניה, אך יחד עם זאת, הוא אחד המתפללים בבית הכנסת של הקהילה, ומכיר גם את הצד של ה’בעלי–בתים’.

“אני אכן מכיר את שני הצדדים של המטבע”, הוא אומר. “בימים שלפני יומא דפגרא, כמו י’ שבט, י”א ניסן וכדומה, אני מרגיש בישיבה את הדריכות וההתרגשות לקראת היום. אפילו האווירה יותר מיוחדת. אפשר לומר במילה אחת: מתכוננים.

“באופן טבעי, אצל ‘בעלי בתים’, העניין פחות מורגש. לא תמיד יש התוועדויות בשבת, וגם כשיש, אנשים מזדרזים ללכת הביתה לאחר ששמעו ‘משהו’. אין את ההתרגשות לקראת היום. הכל יותר ‘יבש’.

מה הסיבה לכך? והרי מדובר באברכים חסידיים?

הסיבה המרכזית לכך היא התיישנות. אין לי ספק שכל אחד מהאברכים, כשהיה בחור, היה יותר ‘חי’ את התאריכים והמועדים החסידיים, אבל מאז עברו ימים רבים, יש משפחה ויש טרדות פרנסה, ומדרך הטבע הלב עסוק בדברים אחרים.

ברור לי שכל אברך, גם בשנים הראשונות אחרי שעזב את הישיבה, עדיין הייתה לו יותר חיות והתרגשות מכך שיש רבי בישראל, אבל עם הזמן, כדרכו של עולם, הרגשות מתכהים.

ידיד סיפר לי, שפעם פגש בשדה התעופה באישה מבוגרת, שלא הייתה חב”דניקית, שסיפרה לו כי היא זוכרת את י’ שבט תשי”א, היום בו הרבי קיבל את הנשיאות. היא אזרחית ארה”ב, והיא סיפרה שעדיין בזיכרונה נמצאת ההתרגשות הגדולה שהייתה אז. דיברו על קבלת הנשיאות בחב”ד גם בקרב יהודים לא חסידי חב”ד, כך סיפרה לו. זה היה מאורע שדיבר ללבם של אלפים, לא רק לחב”דניקים.

ואכן, כפי שמתואר ביומני התקופה ההיא, לאורך כל השנה הראשונה, מאז ההסתלקות ועד י’ שבט תשי”א, שרר מתח רב בקרב החסידים - האם הרבי יסכים לקבל על עצמו את הנשיאות. הרבי מצדו שידר שהוא אינו מעוניין בכך, ובעצם אף אמר זאת מפורשות. ואז הגיעה ההתוועדות הגורלית של י’ שבט תשי”א, במהלכה קם החסיד הרב אברהם סנדר נמצוב מכסאו שהיה מאחורי כסא הרבי, והכריז: “הקהל מבקש מהרבי לומר מאמר חסידות. השיחות זה טוב, אבל הקהל מבקש חסידות, נמצא חן שהרבי יאמר חסידות”.

ואכן, בשעה עשר וארבעים דקות, פתח הרבי באמירת מאמר חסידות ראשון ‘באתי לגני’. בסיום אמירת החלק הראשון של המאמר, הרב נמצוב, למרות שהגיע כבר לגבורות, קפץ על השולחן מגודל שמחתו, והכריז בהתרגשות גדולה: “חסידים, עלינו לברך ברכת ‘שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה’, שהשם יתברך עזר לנו שיש לנו רבי!” אמרו אחרי”, פקד. וכאן בירך ברכת ‘שהחיינו’ בשם ומלכות כאשר כל הקהל ענה ‘אמן’ בקול אדיר ובשמחה גדולה. הרבי הפנה אליו את ראשו וחייך לעברו חיוך רחב. ביומנים מההתוועדות ההיא מתוארת השמחה העצומה ששררה בקרב קהל החסידים.

כמו בכל דבר, במשך השנים ההתרגשות והשמחה הולכים ונשכחים. הנשיאות של הרבי הפכה להיות חלק משגרת יומנו. אבל ה’קונץ’ הוא לחיות את היום הזה, את השעה המיוחדת הזאת שבה זכינו לקבל את מלכותו והנהגתו של הרבי, מעין חזרה למנהרת הזמן ולהרגיש כמו שהרגישו אז חסידים, כשם שגם היום עלינו להרגיש כאילו קיבלנו היום מחדש את התורה.

זה אמנם לא פשוט. כי ברוחניות נמצאים למעלה מהזמן, אבל ברובד הגשמי, יש פערים של שנים, שנים רבות, והזמן עושה את שלו. אולי בגלל זה ה’תמימים’ כן מתרגשים יותר לקראת היום, שכן הם חיים באווירה רוחנית שמביאה אותם אל ‘למעלה מהזמן’, לחיות את הרבי, לחיות את המלכת המלוכה…

שלוש דרכים לחיות ולהתרגש

איך עושים את זה? איך חוזרים למנהרת הזמן וחווים מחדש את ההתרגשות של קבלת הנשיאות?

דבר ראשון צריכים לזכור כל הזמן שאנחנו באמת קשורים, קשורים ומקושרים לרבי. מה שלא יהיה, הרבי ואנחנו קשורים זה בזה.

מסופר על בחור שכתב לרבי שהוא רוצה ללמוד בקולג’, ומכיוון שזה לא מתאים לחסיד חב”ד, הוא מוכן להפסיק להיות חב”דניק לכמה שנים, עד שיסיים את לימודיו… הרבי השיב לו, שכל זה היה נכון אם ההתקשרות לרבי הייתה רק מצדו, והוא רוצה לעשות ‘פסק–זמן’, אבל מה לעשות שההתקשרות היא גם מצד הרבי אליו, והרבי לא מוותר על אף אחד אפילו לא לזמן קצר…

את הנקודה הזאת חשוב שנזכור כל יום מחדש - אנחנו קשורים לרבי והרבי קשור אתנו בעבותות של אהבה, בנפש רוח נשמה ושאר הדרגות. איננו יכולים להתנתק מההתקשרות הזאת.

הדבר השני שאפשר לעשות כדי לחיות את היום הזה, הוא להתכונן על ידי לימוד תורתו של הרבי הקשורה ליום הזה, בעיקר במאמרי “באתי לגני”. אלו המאמרים שקשורים ליום הזה, ליום קבלת הנשיאות. לא בכדי מדי שנה בשנה הרבי ביאר והרחיב אותם. בכלל, אתה נכנס בימים אלה לישיבות ורואה את התמימים שקועים בלימוד ‘באתי לגני’.

הדבר השלישי שיכול לסייע לכל אחד מאתנו להתכונן ליום הזה, הוא להיכנס לאווירה ולהתכונן באופן נפשי.

איך עושים זאת?

עיקר הנקודה היא, כאמור, לנסות להיזכר, לפחות ברמת החוויה, את אותו היום בו זכינו להתקשר לרבי, יום תחילת הנשיאות, את המאמר הראשון של הרבי שחלקו נאמר מתוך בכיות עצומות, כאשר הרבי אומר ש’לא ברצוננו’ וכו’, ואת המטרה של דור השביעי (יש הקלטה מכך, והיא נגישה לכל); להיזכר, מתוך כוח הציור הפנימי, את ההכרזה המרגשת והחגיגית הזאת של הרב נמצוב ‘שיש לנו רבי’. כשנזכרים בזה, רוצים להיות קשורים לזה, להיות חלק מזה.

דרך נוספת שיכולה לעזור להתכונן לי’ שבט, היא דרך ההשפעה שלנו לאחרים, מה שממילא יתן לכל אחד מאתנו לפעול על עצמו. בראש ובראשונה בהשפעה על המשפחה שלנו, ולאחר מכן על שכנים ועל הסביבה במעגלים הרחבים יותר. בימים אלו אפשר לשבת עם המשפחה מול וידאו של הרבי, לחזור באופן המתאים על נקודה משיחה של הרבי, לספר להם על רגעים שלך אצל הרבי. כשאדם משפיע לזולת ממקום אמיתי, זה עוזר גם לו לחוות, להתרגש ולהיות מוכן בנפשו לי’ שבט.

למה באמת כל כך חשוב לחיות את יום קבלת הנשיאות?

באחת ההתוועדויות של המשפיע הרה”ג הרב חיים שלום דייטש, בהן השתתפתי, הוא הרחיב בדיבורו על הצורך להתקשר לרבי. אחד הנוכחים, בחור צעיר שהתקרב לחסידות חב”ד, שאל אותו כך: אם אני לומד אנגלית, אני צריך להתקשר למורה לאנגלית? מדוע אם אני לומד חסידות, אני צריך להתקשר לרבי?

הרב דייטש השיב כדרכו במתק לשון, “נכון שאינך צריך להתקשר למורה לאנגלית, שכן אתה לא מחפש להיות אנגלי או להיות בנפש כאחד מאזרחי המדינות שאזרחיהן מדברים אנגלית. אולם ברגע שאתה מחפש להיות חלק מהמורה ומהעולם הפנימי שלו, אז אין ברירה, צריך להתקשר אליו.

כך בחסידות - ברגע שאנחנו לומדים חסידות, זה לא רק ללמוד מאמר ולהחכים. לימוד חסידות מטרתו להפוך אותי להיות חסיד, או להיות חסיד יותר טוב. זה אורח חיים, וכדי להיות חסיד, צריך להיות מקושר לרבי.

חסידות מבטלת לגמרי את העניין של ‘ישות’, כי ‘ישות’ משמעותה שאני מסתדר לבד, והנחה הבסיסית של חסיד היא, שאני לא יכול להסתדר לבד, ואני צריך את הרבי שישפיע וירומם אותי. אצל חסידים, כל העניין של התקשרות לרבי לא היה בשביל עניין פרטי זה או אחר, אלא ההתקשרות הייתה השער לכל אורח החיים שלנו בקיום תורה ומצוות ובתפקידנו בעולם. כשיש אצל חסיד את ההתקשרות לרבי, אז כל החיים שלו הם ‘חיי רבי’. וכאשר חסיד מקושר לרבי, הרי הרבי מקשר אותו לקב”ה, וממילא כל חיינו הם חיי קדושה.

התפקיד: לרומם

בכלל, אפשר לראות כיצד לאורך השנים הרבי רומם אותנו דרך השיחות ודרך אינספור המכתבים. הרבי הביא אותנו למעמד ומצב נעלה הרבה יותר מכפי השאר. לאורך שנות ההנהגה הרבי לא מניח לנו לשקוט, אלא מכה על קודקודנו ואומר לנו ‘גדל’…

זכיתי ואני מלמד חסידות ל’תמימים’, מלמד את החידוש של חסידות איך היא פועלת בכל הענינים בכל רבדי החיים של האדם, והרעיון הזה אכן גורם לי לחשוב על כך רבות.

כל העניין של חסידות הוא לרומם, לגרום לאדם להיות מאושר מעצם העובדה שהוא יהודי. לא רק באופן של “ברוך השם - אני נושם” (כמאמר הפתגם הרווח), אלא עצם היותי יהודי זו הרגשה שצריך להודות לה’ עליה. זה מה שחסידות נותנת ליהודי. על ידי לימוד חסידות, כל עניין שחסיד עושה ופועל, נעשה באופן אחר מאשר מי שלא למד חסידות ולא זכה להיות מקושר לרבי.

לסיכום, נותרו שלושה שבועות לקראת י’ שבט. מה התחושה הנכונה בימים אלה?

צריך שתהיה התרגשות לקראת… יש אמירה שיום י’ שבט הוא ‘ראש השנה להתקשרות’. זה אכן היום שבו זכינו לקבל את הרבי, זה היום שממנו יש לנו רבי; זו הנקודה המרכזית של היום. ועלינו לפעול בעצמנו להיות מוכנים לקראת המפגש הזה ביום הזה. כשמתבוננים בעניין, עלינו להיות מאושרים שיש לנו רבי, ואם לא מרגישים מספיק מאושרים, צריך לפעול בעצמנו להרגיש כזה, כי זו תמצית מהות החיים של חסיד.