תשובה על שאלה כללית

בני נוער רבים, ובפרט במדינה זו, שואלים: מכיון שמתן תורה הי’ מעבר לים, בחצי כדור העליון, ושם היו הישיבות הגדולות - בארץ ישראל ובבבל, וכיו”ב, אם–כן, כאשר מדובר אודות יהודים שנולדו לאחרי אלפי שנים, ובמקום אחר לגמרי, בחצי כדור התחתון - מהי שייכותם לכללות הענין דמתן תורה, ומי יאמר שהם צריכים להתנהג על–פי הוראות התורה?! •  משיחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בש”פ שלח תשמ”ג. בלתי מוגה

תשובה על שאלה כללית

א. נהוג מזמן לזמן לערוך כנסים ומפגשים עבור בני ובנות ישראל כדי לעוררם בעניני השקפת עולם ברוח היהדות, התורה ומצוותי’, וכיו”ב, ובכל פעם בוחרים בנושא מוגדר שאודותיו מתרכזים הדיונים בפגישה מסויימת זו. וכאמור לעיל - בשבת זו מתקיימת פגישה כזו.

ומכיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, מובן, שישנה הוראה מיוחדת הנלמדת מפרשת השבוע - פ’ שלח - שקורין בשבת שבה נקבע הכנס (בין אם כיוונו לכך ובין אם לאו).

והנה, בשם הפרשה - “שלח” - ישנה תשובה על שאלה כללית שנשאלת מפעם לפעם על–ידי הנוער היהודי, ובפרט בארצות הברית, כדלקמן.  

התורה צריכה להישלח לכל הזמנים ולכל המקומות

ב. בני נוער רבים, ובפרט במדינה זו, שואלים: מכיון שמתן תורה הי’ מעבר לים, בחצי כדור העליון, ושם היו הישיבות הגדולות - בארץ ישראל ובבבל, וכיו”ב, אם–כן, כאשר מדובר אודות יהודים שנולדו לאחרי אלפי שנים, ובמקום אחר לגמרי, בחצי כדור התחתון - מהי שייכותם לכללות הענין דמתן תורה, ומי יאמר שהם צריכים להתנהג על–פי הוראות התורה?!

והמענה לזה הוא - “שלח”:  

ירידת התורה למטה היא באופן של “שלח”, כי - התורה היא “חמודה גנוזה שגנוזה לך כו’” (שבת פח, ב), וכמ”ש (משלי ח, ל) “ואהי’ אצלו אמון ואהי’ שעשועים . . לפניו גו”’, “ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה כו”’ (תניא פ”ד), ועד כדי כך שהתורה “לא בשמים היא”, היינו, שירדה למטה דוקא - שזהו כללות הענין ד”שלח”.

ועל דרך זה מובן בנוגע לכללות הענין דמתן תורה - לאחרי שניתנה למטה:

התורה ניתנה אמנם בנקודה מסויימת של זמן ובשטח מסויים של מקום, אבל הכוונה בזה היא - שמשם תתפשט התורה, באופן של “שלח”, בכל הזמנים והמקומות כולם.

וזהו מה שהתורה ניתנה במדבר דוקא, במקום הכי פשוט (שאין בו מעלה מיוחדת) - להורות על שייכותה לכל מקום ומקום. ועל–דרך מאמר רז”ל שהתורה ניתנה במקום של הפקר (מדבר), להורות שכל אחד ואחד יכול לזכות בה. ואין הכוונה שהוא צריך ללכת ל”מדבר” כדי לזכות בתורה, אלא התורה עצמה היא באופן של “שלח”, היינו, שמגיעה לכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא.

וכמו כן בנוגע לענין הזמן - שהתורה ניתנה בנקודה פשוטה של זמן (שהרי המעלה המיוחדת בזמן שבו ניתנה התורה - “ביומא תליתאי בירחא תליתאי” - נפעלה לאחרי שניתנה התורה בזמן זה, אבל כאשר נבחר הזמן שבו תנתן התורה, הי’ זה זמן פשוט ללא כל עילוי מיוחד), כדי להורות על שייכותה לכל הזמנים כולם.  

כל יהודי, בכל מקום: שליח

ג. והנה, גם עבודתו של יהודי היא באופן של “שלח”:

כאשר יהודי נמצא בכל מקום שהוא, עליו לדעת שהוא “שליח” של הקב”ה ששלחו למקום זה כדי לפעול שם בעניני התורה ומצוותי’, ובכללות - לעשות מביתו וסביבתו “ארץ ישראל” (על–דרך המסופר בפרשתנו אודות שליחותם של המרגלים), “ארץ אשר גו’ תמיד עיני ה’ אלקיך בה וגו”’, היינו, שיהי’ גילוי אלקות במקום זה על–ידי קיום התורה ומצוותי’.

ובלשון חז”ל (שהש”ר פ”ב, יט): “א’ מכם גולה לברבריא וא’ מכם גולה לסמטריא, דומה כמו שגליתם כולכם” - מכיון שיהודי זה ממלא את תפקידו ושליחותו לעשות ממקום זה “ארץ ישראל”.

ומילוי שליחות זו היא קיומו וחיותו של היהודי, ובלשון הפרשה: “לחמנו הם”, ולכן, אי–מילוי שליחות זו גורמת להעדר החיות כו’, כמסופר בפרשתנו אודות עונשם של המרגלים שלא רצו למלא את שליחותו של הקב”ה על–ידי הכניסה לארץ.

וזוהי כללות ההוראה הנלמדת מפרשת שלח - שיהודי צריך לדעת שבכל מקום ובכל זמן הוא שליחו של הקב”ה, ולכן, בכל מקום ובכל זמן עליו להתנהג בהתאם לרצונו של הקב”ה - על–ידי קיום כל עניני התורה ומצוותי’, וכאמור - בכל המקומות ובכל הזמנים, לא רק בבואו לבית–כנסת בזמנים מיוחדים, בעת אמירת “יזכור”, בראש השנה וביום הכיפורים, וכיו”ב. אלא במשך כל זמני השנה, ובכל מקום שנמצא, עליו למלא את שליחותו של הקב”ה על–ידי קיום התורה ומצוותי’.

מה כלול בשליחות?

ד. ובזה ישנם כמה–פרטים שלמדים מהסיפור דפרשתנו - אודות שליחותם של המרגלים:

יהודי שהולך בשליחותו של הקב”ה צריך לדעת מהי מטרתה של השליחות, כלומר, איזה פרטים נכללים בשליחותו, ואיזה לא. ולדוגמא - המסופר בפרשתנו: מטרת שליחותם של המרגלים היתה - לברר את טיבה של הארץ, באיזה אופן יהי’ קל יותר לכבשה, וכיו”ב. וחטאם של המרגלים הי’ - שהוסיפו על שליחות זו, כלומר, שמלבד הסיפור אודות המתרחש בארץ, “הערים בצורות גו”’ (שגם פרט זה נוגע למילוי שליחותם, כדי לדעת באיזה אופן לכבוש את הערים), הוסיפו ואמרו שמסקנתם היא: ש”זבת חלב ודבש היא וזה פרי”’, “לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו”. ובכך חרגו משליחותם - שהרי שליחותם לא נועדה כדי לקבוע אם יכולים לכבוש את הארץ אם לאו, כי אם לברר אודות מהותה של הארץ וכיו”ב, ותו לא.

וזהו החילוק בין המרגלים ששלח משה למרגלים ששלח יהושע (כמסופר בהפטרה דשבת זו) - שאת הסיפור אודות ב’ סוגי המרגלים קוראים ביחד (בשבת זו), כדי ללמוד הוראה מההבדלים שביניהם:

המרגלים ששלח יהושע התנהגו באופן המתאים ומילאו את שליחותם כראוי, כמו שכתוב בהפטרה: “ויאמרו אל יהושע כי נתן ה’ בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו” - בהתאם לשליחותם לברר האם כבר נפל פחדם של בני ישראל על יושבי הארץ (לאחרי ששמעו אודות ריבוי הנסים שעשה הקב”ה לבני ישראל), או שעדיין יש צורך להטיל עליהם אימה ופחד [ומה שהיו צריכים להתחבא ג’ ימים כו’ (כמסופר בהפטרה) - הרי זה כדי שיוכלו לשוב ליהושע ולמסור לו אודות מילוי שליחותם].

ולעומתם - המרגלים ששלח משה לא התנהגו כראוי - מפני שהוסיפו ואמרו את מסקנתם האישית כו’, שלא לשם כך נועדה שליחותם, כנ”ל.  

לא לבחון מה הסיכויים…

ה. וההוראה מזה - מובנת בפשטות:  

כאשר יהודי הולך בשליחותו של הקב”ה - עליו לדעת שאין כל ספק בכך שבודאי יוכל למלא את השליחות, ובלשון פרשתנו: “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”, וכפרש”י: “עלה נעלה - אפילו בשמים, והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו”, כלומר, גם כאשר הדבר נראה רחוק מן המציאות כו’, לעלות לשמים, הרי כאשר נותנים ליהודי שליחות זו, בודאי שנותנים לו את כל הכחות הדרושים למילוי שליחות זו, ומכיון שהולך בכחו של המשלח, הרי בודאי שמצליח בכל פרטי השליחות.

ומה שעליו לבדוק - הרי זה רק מה הם הענינים המיוחדים שצריכים לעסוק בהם במקום זה, וכמו שכתוב “ויתורו את הארץ”, היינו, לתור ולראות מהו הענין הכי נחוץ שצריכים לתקן - לכל לראש - במקום זה. ובפשטות: כאשר רואה שבמקום זה ישנה חלישות בשמירת טהרת המשפחה, או חלישות בשמירת הכשרות, הדלקת נרות שבת קודש, וכיו”ב, יודע הוא שצריך להתחיל לעסוק בענין פרטי זה. ועל דרך “בקעה מצא וגדר בה גדר”.  

וזהו מה שנאמר “וראיתם את הארץ מה היא . . השמנה היא אם רזה וגו”’, שכל זה נוגע כדי לדעת את פרטי העבודה שבהם צריכים לעסוק בארץ זו, כלומר: אם זוהי ארץ שמנה - שאז צריכים להביא ממנה ביכורים (מן המובחר), או שהיא ארץ רזה שאין מביאים ממנה ביכורים.

ועל דרך זה מובן בנוגע לשליחותו של כל אחד ואחד מישראל - שבהיותו במקום מסויים עליו לברר את טיבה של הארץ ותושבי’, אם היא ארץ רזה, שאז צריכים לעסוק במצות הצדקה, וכיו”ב, וכן בנוגע למצבם הרוחני של יושבי המקום: אם הם נמצאים במצב של עניים בדעת בעניני יהדות - צריכים להתחיל עמהם בלימוד האל”ף–בי”ת של יהדות, ואם יש להם כבר עשירות בדעת בעניני יהדות - צריכים להוסיף בזה באופן נעלה יותר, וכמודגש גם בלשון “ויתורו את הארץ” - מלשון יתרון, על–דרך לשון הכתוב “יתרון ארץ בכל היא” (כפירוש המדרש).

וכללות ההוראה בזה היא - שהיהודי בעצמו צריך “לתור את הארץ”, היינו, שאין לו להמתין עד שישמע “בת קול” או שישמע דבריו של “נביא” שבמקום זה צריכים לעסוק בענין פלוני, אלא הוא בעצמו צריך “לתור את הארץ” ולראות מהו הדבר הכי נחוץ שצריכים להתחיל לעסוק בו במקום זה.

וכאמור - השליחות ד”לתור את הארץ” היא רק לקבוע את מצבה של הארץ כדי לדעת באיזה ענין צריכים לעסוק בראשונה, ולא כדי לראות אם יש לו סיכויים להצליח במילוי השליחות - כי בידעו שזוהי שליחותו של הקב”ה, ויש לו את כח המשלח, הרי בודאי ש”עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”.  

לא להתפעל!

ו. ועוד לימוד והוראה בזה:

אפילו כאשר שומע מעשרה אנשים - עדה שלימה - ש”לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו”, אין לו להתפעל מכך, ויש לו נתינת כח מיוחדת שלא יושפע מדבריהם של המרגלים, כפי שמצינו בנוגע ליהושע: “ויקרא משה להושע בן נון יהושע”, ובפרש”י: “התפלל עליו י–ה יושיעך מעצת מרגלים”.

ויתירה מזו: אפילו לאחרי שאותם העשרה הביעו את דעתם ואמרו שאין אפשרות לכבוש את הארץ מפני ש”עז העם היושב בארץ והערים בצורות גו’” - הצליח כלב לבדו (בתור יחיד) להפנות את תשומת לבו של העם כולו לדבריו הוא, כמו שכתוב “ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”, ולולי התערבותם של המרגלים לאחרי כן - היו זוכים להכנס לארץ תיכף ומיד, ולא היו צריכים להטלטל ארבעים שנה במדבר!

וזהו גם המענה לאלו שטוענים שצריכים להתחשב בדעת הרוב שאינם מקפידים על קיום כל עניני התורה ומצוותי’:

מה ערכה של דעת הרוב כאשר זוהי דעתם האישית - לגבי דעתו של היחיד כאשר (אינו מביע את דעתו האישית, כי אם) אומר את דבריו של הקב”ה שנאמרו למשה רבינו!

כלומר: אין להתחשב בעדיפות מציאות הרוב ביחס למיעוט (כמות), כי אם בתוכן הדברים (איכות), היינו, העדיפות דקיום רצונו של הקב”ה תמורת שמיעת דעתם האישית של בני–אדם!

זאת ועוד:

אנשי–מדע יודעים שכאשר רוצים לבחון הנהגה או שיטה מסויימת, אזי הבחינה בדבר היא - לנסות זאת בפועל ממש. ובכן: הנסיון הוכיח שעם ישראל הוא העם היחיד שנשאר קיים במשך כל הדורות, שהרי כל העמים שהיו על פני תבל לפני אלפי שנים, הנה למרות שבשעתם היו עמים גדולים שמשלו בכל העולם כולו, כמו מצרים ורומי, וכיו”ב (לא כעם ישראל שבכל הדורות הי’ “המעט מכל העמים”) - נכחדו לגמרי ולא נשאר מהם שריד ופליט כלל (שהרי אלו שנמצאים כיום בארץ מצרים אינם צאצאיהם של המצרים הקדמונים, וכיו”ב בשאר העמים), ואילו העם היחיד שנשאר קיים במשך כל הדורות הוא - עם ישראל. ואם–כן, הרי רואים בעליל שקיומו הנצחי של עם יכול להיות רק על–ידי התורה ומצוותי’, שזהו סוד קיומו של העם היהודי.

וכמו כן מובן גם בנוגע לאלו שטוענים אודות קיומם של זרמים שונים (כביכול) ביהדות, כמו הרפורמים, וכיו”ב:

המציאות מוכיחה שאלו שהצטרפו לזרם הרפורמי, נמשך הדבר לכל היותר ב’ או ג’ דורות, וכאשר נכנסים כיום ל”טעמפל” רפורמי - רואים שם “פנים חדשות”, ולא מוצאים את צאצאיהם של הרפורמים הראשונים, מכיון שאלו עזבו מכבר את הזרם הרפורמי. ובב’ אופנים: אלו שלא זכו - נתדרדרו למטה מטה ביותר כו’, ואלו שזכו - חזרו אל היהדות המקורית, וכיום פוגשים אותם ב”שטיבל”, הוא - עם זקן ופיאות, והיא - בכיסוי ראש (עם פאה נכרית)!…

ואם–כן, רואים במוחש שכדי לחיות כיהודי, גם יהודי אמריקני - בהכרח להתנהג כרצונו של הקב”ה, על–ידי קיום התורה ומצוותי’. וזוהי חיותו וקיומו של היהודי - “לחמנו הם”.  

לנצל את ענייני העולם

ז. ישנה הוראה נוספת שלמדים מסיפור המרגלים:

מבואר בדרושי חסידות שטענתם של המרגלים היתה שאינם רוצים להכנס לארץ מכיון ששם יצטרכו לעסוק בענינים גשמיים כו’, ולכן - טענו - מוטב להשאר במדבר, היינו, להיות מופרשים ומובדלים מעניני העולם. ובזה התבטא חטאם של המרגלים - דור דעה - מכיון שרצונו של הקב”ה הוא שיעסקו בעניני העולם, ושם גופא יתנהגו באופן המתאים.

וההוראה מזה - מובנת בפשטות:  

תפקידו של יהודי הוא - לא להיות מופרש ומובדל מעניני העולם, אלא אדרבה: לנצל את עניני העולם לקדושה.  

ולדוגמא: מציאות הרדיו בעולם צריכה להיות מנוצלת לשם אמירת שיעורי תורה, בשפת המדינה, באופן של פירסום כו’, ולכן כאשר יש לו רדיו, עליו לנצל זאת לשמיעת שיעורי תורה, וכיו”ב בשאר עניני העולם. וכמו כן כאשר הקב”ה בירכו בממון מיותר מכפי המוכרח לו - אין לו להתנער מזה בחשבו על הנסיון שבעשירות כו’, אלא אדרבה: עליו לנצל זאת כדי לתת לצדקה, עבור מוסדות חינוך, וכיו”ב.  

וכאשר הנהגתו היא באופן כזה - יודע הוא שכל התעסקותו בעניני העולם היא “לשם שמים”, ולכן, כאשר מרויח במסחרו כו’, הנה מלבד מה שמוכרח לפרנסת בני ביתו, הרי הוא נותן את הכל לצדקה, ובשביל עצמו מסתפק הוא בדבר מועט, ובלשון המשנה (אבות פ”ו מ”ד): “פת במלח תאכל”, ואז - “אשריך וטוב לך” .  

ישנם כאלו שמונחים בכל ישותם בעניני המסחר, ומתייגעים ומשתדלים ביותר - תוך כדי התרוצצות ממקום למקום כו’ - בשביל להרויח יותר כסף, ובסופו של דבר - הרי גם כאשר יש להם הרבה כסף, אינם מסוגלים להרשות לעצמם להנות מ”פת במלח”, מכיון שהדבר מזיק לבריאותם!… יש להם כסף לרוב, ואף על פי כן, אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות בכמה “סענט” מעט מלח כדי לאכול “פת במלח”!  

יש לו מכשיר טלפון, אבל במקום לנצל זאת כדי לטלפן לרב ולשאול אותו שאלה הלכתית, או לטלפן לראש הישיבה ולשאול אותו פשט במאמר חז”ל - צריך הוא להשתמש בטלפון כדי לשאול את הרופא עצה שתציל את בריאותו,  

וכל זה למה - מפני שלא קיים את הוראת התורה שהיגיעה בעניני המסחר תהי’ באופן ד”יגיע כפיך” בלבד, בלא לב ולב, אלא התנהג באופן הפכי, ולכן הזיק הדבר לבריאותו, ועד כדי כך שלאחרי שהצליח להרויח הרבה כסף (על–ידי ריבוי היגיעה), אינו יכול להרשות לעצמו להנות מ”פת במלח”, וכמו כן מוכרח הוא להשתמש בטלפון כדי לשמוע את עצת הרופא,  

ולעומת זאת - כאשר מתנהגים על–פי הוראת התורה, “בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם”, אזי מבטיח הקב”ה: “ונתתי גשמיכם בעתם”, וכפירוש הבעש”ט שכל הענינים הגשמיים - “גשמיכם” - יהיו בעתם, וכן שאר הברכות המנויות בפרשה,  

עד לשלימות הברכה - “ונתתי שלום בארץ”, וכפרש”י: “השלום שקול כנגד הכל”, כלומר, לכל לראש - שלום ביחס למצבו הנפשי (תמורת מצב של אישיות מחולקת ומפוצלת), וכן שלום בין בנים לאבותיהם, עד לשלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שלום בכל העולם כולו.  

למלא את שליחות הקב”ה

ח. והנה, ישנם הוראות נוספות שיכולים ללמוד מפרשת השבוע, ובכללות - “הפך בה והפך בה דכולה בה”, וצריכים להתייגע בכדי למצוא זאת.

אבל ההוראה העיקרית והכללית היא - שכל יהודי צריך למלא את שליחותו של הקב”ה (“שלח”), לעשות מביתו ושכונתו - ארץ ישראל, מקום שיש בו גילוי אלקות, על–ידי קיום התורה ומצוותי’.

ועל–ידי כללות מעשינו ועבודתנו בענינים הנ”ל - זוכים לבוא לארץ ישראל כפשוטה, וכמו שכתוב בפרשתנו: “בישר להם שיכנסו לארץ” - בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.