“מעתה הענין עבר מ”הנשיא הוא הכל” אל “הכל”, היינו לכל אחד ואחד מישראל” • “הקשיבו
“מעתה הענין עבר מ”הנשיא הוא הכל” אל “הכל”, היינו לכל אחד ואחד מישראל” • “הקשיבו יהודים, הוספת מעשה אחד על ידי כל אחד ואחד מכם - ובפרט על ידי שלשה יהודים ביחד - יכולה להיות המעשה שהוא ה”מכה בפטיש” לפני הגאולה האמיתית והשלימה” • משיחת חג פורים ה’תשמ”ז
“מעתה הענין עבר מ”הנשיא הוא הכל” אל “הכל”, היינו לכל אחד ואחד מישראל” • “הקשיבו יהודים, הוספת מעשה אחד על ידי כל אחד ואחד מכם - ובפרט על ידי שלשה יהודים ביחד - יכולה להיות המעשה שהוא ה”מכה בפטיש” לפני הגאולה האמיתית והשלימה” • משיחת חג פורים ה’תשמ”ז
אחרי כל כך הרבה ‘קיצים’ - כיצד ייתכן שעדיין לא בא?
א. כיון שהיום אפשר להשפיע על אומות העולם לקיים ז’ מצוות בני נח, מובן שנהי’ שינוי למעליותא, במצב העולם, וכן ישנו שינוי, למעליותא, במצב בני ישראל (כנ”ל בארוכה) - והלא דבר הוא.
והביאור בזה יובן בהקדים ביאור כללות הענין דמצב העולם לפני הגאולה (כדלקמן).
ובהקדמה: הגמרא (בזמנה) קבעה ש”כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה”. לאחרי זה באו רש”י, תוספות, הפוסקים, הראשונים והאחרונים, עד לאחרוני האחרונים. ובמשך הדורות כולם למדו ענין זה כפי שהוא בגמרא, ברמב”ם, בפוסקים ועד לאחרוני האחרונים.
אמנם, לימוד ענין זה היה רק מזמן לזמן, עד שבא כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו והכריז ב”שטורעם” - “לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”! וציוה להדפיס ולהפיץ את ההכרזה בפירסום גדול וב”שטורעם” דוקא, ולמרות שהיו לו מפני זה קשיים. (אינני רוצה להשתמש בביטוי חריף יותר, אף שהיו לו הרבה יותר מסתם קשיים), אף על פי כן, המשיך לפרסם את ההכרזה הזו וציוה להדפיסה כדי שתשאר לדורות הבאים אחריו, והענין נמצא בדפוס גם עכשיו, רק שצריך להוריד את הספר מהמדף ולקרוא זאת עוד פעם (אבל לא רק בתור חזרה על הישנות, שהרי אם דברי צדיקים בכלל עומדים לעד, על אחת כמה וכמה בענין עיקרי כל כך שהוא עצמו ציוה להדפיס).
וכמדובר כמה פעמים - דוקא לדבר בולט לא שמים לב:
ענין הקיצין נמצא כבר בכמה וכמה ספרים, החל מהרס”ג, וכן הרמב”ם, וכן בספר “מגילת המגילה” ועוד, לאחרי זה התפרסם גם “קץ” בשם אדמו”ר הזקן, ועושים מכל זה “שטורעם” - אבל לא שמים לב שגם בשיחות שנדפסו בדורנו (ועד עתה היו בכתב או נעתקו בקופיר ביותר מהעתקה אחת) - ישנם קיצין החל מ”קץ” שנאמר ע”י אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע על שנת תרס”ו וכיו”ב (כמוזכר כמה פעמים), ועד לקץ שנדפס בימינו ב”הקריאה והקדושה” על שנת תש”ג, תש”ד וכו’ (כנדפס שם).
ואם כן רואים שמאז ש”כלו כל הקיצין” בזמן הגמרא, עברו שנים רבות כל כך, עד שבשנת תרס”ו ישב אדמו”ר נ”ע בהתוועדות ואמר “קץ” על שנה ההיא - אבל הענין נשאר רק אצל אלו שהשתתפו בהתוועדות או אצל אלו שהגיע לידם העתק השיחה, ואחר כך לא דיברו על זה במשך עשרות שנים, עד שבא כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו והחל ב”שטורעם” ד”לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”.
וכאמור - ההדגשה היא על הפירסום בדפוס דוקא, והוא עצמו (במקום אחר) גילה את פתגם הצמח־צדק שענין הנדפס הוא לדורות - ובזה התכוון לרמז אודות תוקף הדברים שבדפוס גם לאחרי חיים חיותו בעלמא דין!
ומזה מובן, שכל הקיצין שנאמרו בכל הדורות החל מזמן הגמרא ועד לקץ הנ”ל שנתפרסם ונדפס על ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, לא נאמרו לשעתם בלבד, אלא שהענין הוא בכל התוקף גם בשנים הבאות, ואם־כן, מתחזקת עוד יותר (“ווערט נאָך שטורעמ’דיקער”) השאלה “עד מתי”?!
ועיקר השאלה היא כיון שמדובר אודות קץ שנאמר על ידי נשיא דורנו וגם מאז כבר עברו עשרות שנים!
הדבר נמסר לכל אחד ואחד!
ב. והנה, חפשתי מה יכול להיות הביאור בדבר עד שהביאור היחיד שמצאתי הוא, שמעתה הענין עבר מ”הנשיא הוא הכל” אל “הכל”, היינו לכל אחד ואחד מישראל.
כלומר: כל עוד הי’ הענין ד”הנשיא הוא הכל” וכל אנשי הדור היו מסורים אליו וכו’, אפשר הי’ לצאת ידי חובה על ידי זה ולומר שהענין שייך לנשיא הדור בלבד, אלא שאף על פי כן, בפועל “עדיין לא בא”. אבל לאחר ירידת הדורות, כאשר המצב הוא ד”אכשור דרא” בתמי’, וביחד עם זה הולכים ומתקרבים לזמן ד”בעתה” ו”אחישנה” (כמבואר בסוף דרושי פורים שבשערי אורה) - הרי עכשיו נהי’ הכרח גדול יותר לעסוק כזה, וממילא הדבר נמסר לכל אחד ואחד מישראל.
ובנוגע לפועל - יש לפרסם, ביתר שאת וביתר עוז, עד שהענין יגיע לידיעתו של כל אחד ואחד מישראל, אשר על ידי מעשה אחד ויחיד, דיבור אחד ויחיד, או מחשבה אחת יחידה, ביכלתו להביא ישועה והצלה לעולם, כפסק דין הרמב”ם!
ולהוסיף ולהדגיש שעומדים בזמן ד”עקבתא דמשיחא”, ובזה גופא - עקבתא דעקבתא דמשיחא, ולכן, אפילו אם עד היום הי’ יכול לצאת ידי חובתו בעבודתו של נשיא דורנו (שאפילו פירסם “קץ” וכו’, כנ”ל) - הנה לאחר שמאז כבר עברו עשרות שנים, הרי זה דבר ברור שהדבר היחיד שעדיין לא נעשה הוא, להביא לידיעתו של כל אחד ואחד מישראל שקיום הלכה זו ברמב”ם הוא ענינו הפרטי!
ועל פי זה מובן מדוע אין ברירה ומוכרחים לדבר פעם אחר פעם ולהרעיש ללא הרף אודות הקיצין, אודות ימות המשיח וכל הפרטים שבזה, כדי שידעו את העיקר, אשר אין הכוונה רק אודות המדובר בספרים כו’, אלא בהלכה מפורשת הנוגעת לכל אחד ואחת אנשים נשים וטף וכולם יחד (ובלשון המגילה “ביום אחד”) באופן ד”קהל גדול” לשון יחיד.
וזהו גם הטעם לדיבור אודות ז’ מצוות בני נח דוקא בזמן האחרון (דאי משום ביטול הסכנה בלבד, כנ”ל, הרי גם זה נתחדש כבר לפני כמה וכמה שנים):
ביאת משיח צדקנו קשורה, כמובן, בשינוי במצב העולם, ומכיון שרואים שכבר נפעל שינוי בעולם (כנ”ל) ואף על פי כן עדיין לא בא, הרי זה גופא מוכיח ומחזק את הנ”ל, שמעתה הפעולה בזירוז הגאולה נעשתה ענינם הפרטי של כל אחד ואחת!
להכריז בכל אסיפה: מעשה אחד יכול להביא גאולה
ג. ויש לעורר אשר לגודל חשיבות הענין, כדאי ונכון שבכל אסיפת כמה וכמה מישראל יזכירו ויעוררו:
הקשיבו יהודים! הוספת מעשה אחד על ידי כל אחד ואחד מכם - ובפרט על ידי שלשה יהודים ביחד - יכולה להיות המעשה שהוא ה”מכה בפטיש” לפני הגאולה האמיתית והשלימה.
ובהוספה - דעל פי הלכה “מכה בפטיש” יכול להיות ברגע כמימרא.
… ד. כאמור לעיל, זהו הביאור היחיד בענין זה, לאחר חיפוש, וביגיעה, ביאור מספיק לקושיא הגדולה הנ”ל: “היתכן”?! ו”עד מתי”?!…
ובפרטיות יותר:
מעתה ההשתדלות להביא את הגאולה היא עבודת הרבים, רבים כפשוטו, אנשים, נשים וטף.
דהנה, ישנם ענינים שלגביהם צריך להיות לאחרי גיל בר־מצוה, בענינים אחרים צריך להיות לאחרי גיל עשרים (ולדוגמא — מחצית השקל, כמפורש בכתוב, בשיעור חומש היומי ”מבן עשרים שנה ומעלה”), ועל דרך זה ישנם ענינים השייכים דוקא ל”בן ארבעים לבינה” (דהיינו, להיות פוסק דינים), או “בן חמישים”, “בן ששים” או “בן שבעים” וכו’ וכו’ —
אבל, לאידך גיסא, ישנם דברים כאלו ששייכים לכל אחד ואחת ממש, אנשים נשים וטף.
ובנדון דידן — על פי המבואר לעיל בארוכה מובן, שפסק־דין הרמב”ם הנ”ל נוגע לכל אחד ואחת ממש;
וגם אם עד עתה הי’ אפשר לצאת ידי חובה בלימוד ההלכה בלבד, הנה לפי מהלך העולם כעת יש לשוב וללמוד את ההלכה, לימוד בשטורעם הכי גדול, עד שיהא לימוד המביא לידי מעשה — “מעשה אחד” שיביא “ישועה והצלה לעולם”!
לאחר שעבר כבר גם הקץ שנאמר על ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו וכבר אין מי שביכלתו לחשב קיצין — ויתירה מזו, אין צורך בחישוב קיצין, “גענוג חשבונות”, ו”כלו כל הקיצין” בפשטות — צריך להיות קיום ההלכה בפועל!
וגם אם קיום ההלכה יהי’ באופן כזה שיעשה “מעשה אחד” שלא לשמה, אלא על מנת להביא ישועה והצלה לעולם — הרי כבר פסק אדמו”ר הזקן בהלכות תלמוד תורה (ויסודו בגמרא מפורשת) “לעולם יעסוק (או “ילמד”) אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”.
ותורת החסידות מוסיפה ומבארת ד”מתוך”, היינו שה”לשמה” הוא הוא ה”תוך” ד”שלא לשמה”.
בלי לעורר קטרוגים…
ה. העברת הענין לידי כל אחד ואחד מישראל היא (כאמור) הביאור היחיד שמצאתי לתמי’ הגדולה הנ”ל. אמנם, לכאורה, יכולה להתעורר שאלה בדבר:
איתא בגמרא — “א”ל רב כהנא ורב אסי לרב: כתיב בי’ בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה’ רק לא כמלכי ישראל וכתיב עליו עלה שלמנאסר וגו’” (מפני שלא הרשיע כשאר המלכים בא הפורענות בימיו, בתמי’)?
“אמר להו: אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל, אמר הקב”ה אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו שבי” (הואיל שאין מוחה בידם והן לא עלו יגלו וילכו בשבי).
והנה, מכיון שסיפור זה הוא חלק מ”תורת חיים”, הרי הוא הוראה בחיים, וצריך ללמוד ממנו הוראה, וממילא יש מקום להתבונן בתוכן הסיפור:
הגדירות שהעמידו מלכי ישראל כדי שישראל לא יעלו לרגל היו מפני החשש שלהם שמא על ידי העלי’ לרגל יהיו ישראל קשורים למלכי בית דוד ואף על פי שתחת מלכי ישראל היו עשרה שבטים ותחת מלכי בית דוד רק שבט יהודה ושבט בנימין, בכל זאת חששו שעל ידי עלי’ לרגל של יהודי אחד, ואחר כך עוד יהודי אחד וכו’, תהי’ חלישות במלוכה שלהם כתוצאה מחיזוק מלכות בית דוד,
עד שקם הושע בן אלה (הגם שמלבדו היו עוד מלכים צדיקים ממלכי ישראל) וביטל את כל ההגבלות והכריז — “כל הרוצה לעלות יעלה”.
ואף על פי כן — הוא עצמו נשלח לגלות ועמו כל עשרת השבטים!
וטעם הדבר — לפי שעד שסילק הגדירות לא עלו ישראל לרגל מפני שלא היו יכולים (וממילא לא היו חייבים), ואילו לאחר שהסיר ההגבלות — הנה אף על פי שכוונתו היתה לטובה, אבל כיון שהדור לא הי’ במצב ד”אכשור דרא” ולפועל לא עלו למרות ביטול ההגבלות, הרי התוצאה ממעשיו היתה ש”נטל הקולר מעצמו”, “אני את נפשי הצלתי” והחובה הוטלה על כל עשרת השבטים ו”הואיל שאין מוחה בידם והן לא עלו יגלו וילכו בשבי”!
ועל פי זה יש לתמוה לכאורה על האמור לעיל שהשליחות לזרז את הגאולה מוטלת על כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף!
אמנם, באמת, אין מקום לשאלה כלל, כי, במה דברים אמורים שיש צורך בזהירות הנ”ל — כשעומדים בדרגה נעלית כזו, אבל באנשים כערכנו אין זה שייך כלל.
ועוד ועיקר:
בנדון דידן לא מדובר כלל אודות הטלת הקולר (על הרבים או על היחיד) שאם לא יעשו אזי… אלא זירוז בלבד דכיון שכלו כל הקיצין, כולל הקץ שהכריז נשיא דורנו, הרי מעתה מזרזים את כל אחד ואחת מישראל (שבלאו הכי הרי הוא שייך ל”ממלכת כהנים וגוי קדוש”, ו”כהנים זריזין הם” ו”אין מזרזין אלא למזורזין”), ומודיעים את הכתוב בספרים (ועד ל”קול קורא” ד”לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”) — שאין הדבר תלוי אלא בדבר אחד, בתנועה אחת.
ומכיון ש”אין גו’ אתנו יודע עד מה”, לומר מהי תנועה זו, ולאידך —
ברור שישנו מי שיכול לפעול את הפעולה הראוי’ על ידי מעשה אחד, לכן צריך כל אחד ואחד להשתדל בזה, והן לא — גם אם המעשה הנוסף שלו לא יביא, ח”ו, ישועה והצלה — הרי קיים ציווי של הקב”ה על ידי מעשה, דיבור או מחשבה.
לדעת כל גדולי ישראל בזמן האחרון — עומדים עתה לאחר ש”כלו כל הקיצים”
. . ו. על פי כל האמור לעיל מובן בפשטות הטעם לאריכות הדיבור, לעתים קרובות, הן בענין הגאולה והן בענין ההשפעה על אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח:
ריבוי הדיבור אודות הגאולה הוא מפני שעצם הדיבור בדבר מבטל את פיתויי הייצר הרע שבא וטוען שעדיין חסרים לו ענינים אחרים ולמה לו לדאוג אודות משיח צדקנו והגאולה… בני ישראל כבר היו בגלות כל כך הרבה שנים, ובמילא מהיכי תיתי, שישהו בגלות עוד כמה שנים, ואפילו אם הגלות תמשך עוד אלף ותשע מאות שנה — גם לא איכפת לו!!! הוא עסוק בענינים חשובים!
ולכן חוזרים ומדברים על כך פעם אחר פעם כדי לעורר ולהזכיר שאין שום הבדל אם הוא אדם שעסוק בענינים גדולים וטובים או שאיננו עסוק, מדובר על כך ש”שכינתא בגלותא”, בני ישראל הם בגלות, וגם הוא עצמו נמצא בגלות, ואי לאו חושך הגלות לא הי’ אומר דבר שכזה! ואדרבה — הא גופא ראי’ שנמצא בעמקי הגלות!
ועוד ועיקר:
לדעת כל גדולי ישראל בזמן האחרון (ולאו דוקא רביים חסידיים) — עומדים עתה לאחר שכבר “כלו כל הקיצים” (כמבואר במפרשי התנ”ך על דניאל, מפרשים שנתקבלו על ידי יראי שמים ועל דרך זה בעוד כמה וכמה ספרים).
ואין צורך בראיות לזה כיון שהדבר נראה ונגלה בעיני בשר, ובפשטות: כשלומדים את הגמרא בסיום וחותם מסכת סוטה רואים שהכוונה לרגעים אלו.
ולכן, מובן שדוקא עכשיו הזמן לדבר אודות הגאולה ומכיון שאין יודעים מה עוד מעכב — לעסוק בפועל בכל ענין שעל פי תורה שייך לזה (כנ”ל).
ועל דרך זה בנוגע לדיבור בענין ז’ מצוות בני נח:
מכיון שעומדים בזמן קרוב לגאולה, לאחר ש”כלו כל הקיצין”, מובן שעתה הוא הזמן המתאים ביותר להכין את העולם כולו להיות ראוי לגאולה — ותתקיים בו תכלית הכוונה ד”לשבת יצרה”.
ז. ו”המעשה הוא העיקר” (ולא הדיבור בענין פלוני או בענין פלוני) —
מעשה הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו ורואים במוחש שזהו הזמן הכי מוכשר והזמן הכי אחרון להביא את הגאולה על ידי “מעשה אחד”,
ועל ידי עשיית “מעשה אחד” ועוד “מעשה אחד” כו’, עד למעשים רבים, הנה, לכל לראש מקיים מצות מלכו של עולם, וזוכה לחלקו בעולם הזה ולחלקו בעולם הבא, ועד שעל ידי המצוה, לשון “צוותא וחיבור”, זוכה להתחבר בעצמותו ומהותו יתברך.
וסוף סוף יזכהו הקב”ה למצוא את אותו מעשה, דיבור או מחשבה שעל ידי זה יביא “ישועה והצלה לו ולכל העולם כולו”, ובפשטות — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!
(התוועדויות תשמ”ז ח”ב, ע’ 619 ואילך)