התחלת הנשיאות היתה כבר בשנת תרמ״ג – שהרי אז כבר נהג נשיאותו בפועל בנוגע לאמירת ד

התחלת הנשיאות היתה כבר בשנת תרמ״ג – שהרי אז כבר נהג נשיאותו בפועל בנוגע לאמירת דא״ח ברבים. ומה שקביעות מקום התפלה ״במקום שהתפלל כ״ק אביו אדמו״ר מהר״ש״ היתה רק בשנת תרנ״ד – אזי יחשוב כל אחד לעצמו מהו התירוץ בזה! ויש לומר קרוב לודאי שטעם הדבר הי׳ מפני כבודו של אחיו הגדול כו’ • ביאור נפלא אודות זמן התחלת נשיאות הרבי הרש”ב – בשיחת ש”פ וירא, כ”ף מרחשון תשמ”ג

א. בהמשך להמדובר לעיל (בהתוועדות) אודות הענין דחיבור נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה (שזהו חידושו של בעל יום ההולדת) – יתבאר עתה ענין בנגלה דתורה, בקשר להמוזכר לעיל ששנה זו היא שנת המאה להתחלת הנשיאות דכ׳׳ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע [כי שנת הקכ״ג היא – ליום הולדתו, ושנת המאה היא – להתחלת נשיאותו] לאחרי הסתלקותו של אביו כ”ק אדמו”ר מהר״ש – ״וזרח השמש ובא השמש״ – בשנת תרמ״ג.

והנה, בנוגע לזמן התחלת הנשיאות בשנת תרמ׳׳ג – ישנו ענין הדורש ביאור:

במבוא לקונטרס ״חנוך לנער״ (הצוואה הראשונה דבעל יום ההולדת) הובאו ראשי פרקים מתולדות כ״ק אדמו”ר מהורש״ב, שנכתבו ע״י בנו כ״ק מו”ח אדמר”ר. ושם (ע׳ 12): ״תרנ״ד. התחל מערבית ליל ר״ה תרנ׳׳ד קבע מקום תפלתו בבית הכנסת במקום שהתפלל כ״ק אביו אדמו”ר מהר״ש – עד אז התפלל במקומו המיוחד לו בבית הכנסת עוד בחיי אביו״.

ועל פי זה נמצא (לכאורה) שהתחלת הנשיאות היתה בשנת תרנ״ד (כי רק בשנת תרנ״ד קבע מקום תפלתו ״במקום שהתפלל כ׳׳ק אביו אדמו”ר מהר״ש״, כלומר, שהוא ה״ממלא מקום״ דכ״ק אביו) – ולא בשנת תרמ״ג?

ומאחר שזוהי שאלה בענין הכי עיקרי, ענין הנוגע למעשה בפועל וכו’ וכו’ – הרי פשוט שלכל לראש צריכים לחפש זאת בהלכה – בהלכות מלכים (כי ה״נשיא״ דנידון דידן הוא ״מלך״ שסימנו וגדרו – על-פי מה שנתבאר במשנה (הוריות י, א): ״איזהו נשיא זה מלך .. שאין על גביו אלא ה׳ אלקיו״, ולא – להבדיל – בשר ודם המבטיח לו שכסף וזהב ירבה לו, כבוד, וחמישים איש רצים לפניו וכו’, כפי שעשה אדוניהו (מלכים א׳ א, ה)).

והנה, הלכות מלכים לא הובאו ב״שולחן ערוך״ (לא בשו״ע הבית-יוסף, ולא בשו״ע אדמו״ר הזקן), כי אם בספר ״יד החזקה״ להרמב״ם (שענינו ״הלכות הלכות״), בסיום וחותם שלו – ״הלכות מלכים (ומלחמותיהם)״. ולכן, צריכים לחפש זאת בהלכות מלכים להרמב״ם.

 

ב. בהלכות מלכים (פ״א ה״ז) כותב הרמב״ם: ״כשמעמידים המלך מושחין אותו בשמן המשחה״ [מלכי בית דוד – בשמן המשחה, מה שאין כן מלכי ישראל – בשמן אפרסמון (שם ה״י)]. ובסיום הפרק (הי״ב): ״ואין מושחין מלך בן מלך, אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, לפיכך משחו שלמה מפני אדוני’, ויואש מפני עתלי׳, ומשחו יהואחז מפני יהויקים אחיו״.

ומובן, שמה ש״אין מושחין מלך בן מלך״ (כאשר אין ענין של מחלוקת כו’) אין זה חסרון ח״ו במלכותו, כלומר שחסר במלכותו איזה ענין הנפעל על-ידי משיחה – כי בהיותו ״מלך בן מלך״ אינו זקוק לענין של משיחה, לפי שמשיחתו של אביו פועלת גם בנוגע אליו. וכמו שכתב הרמב״ם (שם ה״ז) “ומאחר שמושחין את המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם״, היינו, שמשיחת המלך (הראשון) מועילה ״לו ולבניו עד עולם״, כאילו שהם עצמם נמשחו, כי ״המלכות ירושה כו׳״, ועל-דרך שמשיחת המלך (הראשון) היא בהתחלת מלכותו לבד, והיא ״פעולה נמשכת״ על משך כל ימי חייו – כמו כן הרי זה ביחס ״לבניו עד עולם״. ויומתק על-פי המדובר כמה פעמים שהיורש הוא במקום המוריש ממש.

אמנם, כל זה הוא רק כאשר אין שום ערעור (וכיו״ב) על מלכותו. מה שאין כן כאשר “היתה שם מחלוקת או מלחמה״ – אזי אין מספיק משיחת אביו, אלא צריך משיחה בעצמו.

 

ג. והנה, בנוגע למשיחת המלך כאשר ״היתה שם מחלוקת כו’״ – יש לחקור מהו הגדר דמשיחה זו: האם משיחה זו פועלת את ענין המלוכה, או שהמשיחה מבררת ומגלה, שהוא מלך עוד מקודם לכן, בהיותו יורשו של אביו המלך.

ונפקא מינה בנוגע לענין של הלכה בפועל: מלך שחטא מביא קרבן מיוחד (ולא כקרבן הדיוט). וענין זה תלוי בשעת החטא, כלומר, אם בשעת החטא הי׳ מלך אזי מביא קרבן של מלך, מה שאין כן אם חטא קודם שנתמנה למלך, הנה גם אם נודע לו (ומביא הקרבן) לאחרי שנתמנה למלך, מביא קרבן הדיוט (רמב״ם סוף הל׳ שגגות). ועל פי זה יש נפקא מינה בנוגע לפועל כאשר חטא לאחרי שמת אביו, קודם המשיחה: אם נאמר שהמשיחה עושה אותו למלך, אזי קרבנו קרבן הדיוט (כי החטא הי׳ קודם שנמשח), ואם נאמר שהמשיחה רק מבררת ומגלה שהוא מלך מקודם לכן, אזי קרבנו קרבן של מלך, כי איגלאי מילתא למפרע שבשעת החטא הי׳ מלך.

ובנוגע לעניננו: כאשר אדמו״ר מהורש״ב קיבל את הנשיאות, הי׳ אז גם אחיו הגדול ממנו (ובפרט על-פי הידוע שאדמו״ר מהורש״ב הי׳ מפליא בגדלותו של אחיו כו’), ובאופן כזה – יש צורך בענין של משיחה, למרות היותו ״מלך בן מלך״.

ועל פי זה – אם נאמר שהמשיחה פועלת את ענין המלכות, יש מקום לומר שהתחלת הנשיאות היתה בשנת תרנ״ד, כאשר  “קבע מקום תפלתו בבית הכנסת במקום שהתפלל כ״ק אביו אדמו״ר מהר׳ש״, שזהו על-דרך ובדוגמת ענין המשיחה, כי המלך ״אין יושבין על כסאו״ (הל’ מלכים רפ״ב); ואם נאמר שהמשיחה היא רק ענין של בירור – אזי התחלת הנשיאות היא בשנת תרמ״ג, מיד לאחרי הסתלקות כ״ק אביו.

 

ד. והנה, לכאורה יש להביא הוכחה שהמשיחה פועלת את הדבר – מדברי הרמב״ם בנוגע למשיחת כהן גדול*:

בהל׳ כלי המקדש (פ״ד הי׳׳ב-ג) כותב הרמב״ם: ״וממנין כהן גדול הוא ראש לכל הכהנים, ומושחין אותו בשמן המשחה, ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה . . ואם אין שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד.. כיצד מרבין אותו בבגדים, לובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר, שבעת ימים יום אחר יום .. וכשם שרבוי בגדים ז׳ כך משיחה בשמן שבעה, יום אחר יום. ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה, או קודם שימשח כל שבעה, עבודתו כשרה, הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כהן גדול לכל דבר״.

זאת אומרת: כאשר ״נמשח פעם אחת״ אזי עבודתו כשרה אף על פי שלא נמשח ״כל שבעה״ – כי על-ידי המשיחה דפעם אחת ״נעשה כהן גדול לכל דבר״; אבל קודם שנמשח פעם אחת – אין עבודתו כשרה, לפי שעדיין אינו כהן גדול. ומזה מובן שפעולת המשיחה עושה אותו לכהן גדול, ולכן לא שייך לומר שאיגלאי מילתא למפרע שהוא כהן גדול מקודם לכן (קודם המשיחה), כי רק על-ידי המשיחה נעשה כהן גדול, ולפיכך אם עבד קודם שנמשח (פעם אחת), אין עבודתו כשרה.

ומזה מובן גם בנוגע למשיחת מלך [ובפרט שהרמב״ם שם (פ״א ה״ז) מביא משיחת שניהם – כהן גדול ומלך – בחדא מחתא, וגם בנוגע לקרבנות (סוף הל׳ שגגות) מביאם בחדא מחתא] – שפעולת המשיחה עושה אותו למלך, ולכן הרי זה שייך רק מכאן ולהבא, ולא בנוגע למפרע.

 

ה. אמנם, כל השקלא-וטריא הנ״ל – אם משיחת המלך פועלת את ענין המלוכה, כמו משיחת כהן גדול (מכאן ולהבא), או שהיא ענין של בירור בלבד (גם למפרע) – אין לה מקום לשיטת הרמב״ם.

דהנה, אודות הטעם ש״מלך בן מלך״ צריך משיחה כאשר “היתה שם מחלוקת כו’״, כותב הרמב״ם (הל׳ מלכים ספ״א) שזהו “כדי לסלק המחלוקת״, כלומר, שצורך המשיחה אינו כדי לעשותו מלך, שהרי לולא המחלוקת לא הי׳ צריך למשיחה, כי אם בשביל ענין צדדי – ״כדי לסלק המחלוקת״.

ומזה מובן גם בנוגע לנשיאותו של אדמו״ר מהורש״ב:

גם אם נאמר שענין המשיחה הי׳ בשנת תרנ״ד, אף על פי כן, התחלת הנשיאות היתה בשנת תרמ״ג, מיד לאחרי הסתלקות אביו, מכיון שמשיחת מלך בן מלך אינה כדי לעשותו למלך, כי אם כדי לבטל ענין צדדי, כנ״ל.

 

ו. מאמר המוסגר: ענין זה – שצורך המשיחה כאשר ישנה מחלוקת הוא בשביל ענין צדדי – כותב הרמב״ם גם בהלכות כלי המקדש (פ״א הי״א). אבל שם כותב ב׳ טעמים בדבר: ״כדי לסלק המחלוקת, ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו״, מה שאין כן בהלכות מלכים (שם) כותב רק הטעם ״כדי לסלק המחלוקת״.

ולכאורה, הרי זה דבר תמוה: בהלכות כלי המקדש מדובר אודות עשיית שמן המשחה, ובדרך אגב מביא כבר את הדין ש״אין מושחין מלך בן מלך״, שזהו דין שמקומו העיקרי הוא בהלכות מלכים. ואף על פי כן – בהלכות כלי המקדש מבואר שהמשיחה היא ״כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו״, ואילו בהלכות מלכים (שזהו המקום העיקרי ששם צריכים לבאר את הדינים הקשורים עם משיחת המלך) מובא רק שהמשיחה היא ״כדי לסלק המחלוקת״, ולא הובא הענין הנוסף שבזה – ״להודיע לכל שזהו מלך לבדו״.

ודוחק לתרץ שהרמב׳׳ם סומך על מה שביאר בהלכות כלי המקדש ולכן אינו חוזר על זה פעם נוספת בהלכות מלכים (כמבואר בכללי הרמב״ם) – כי בנידון-דידן חוזר הרמב״ם פעם נוספת על כמה וכמה פרטים, ואם-כן, הי׳ צריך לכתוב גם פרט זה (המכיל תיבות ספורות בלבד): ״להודיע לכל שזהו מלך לבדו״, ובפרט שזהו ענין עיקרי ביותר בכללות ענין המלוכה – שהעם ידע ויכיר שהוא המלך, כי לולי זאת לא שייך כללות ענין המלוכה (שהרי לא מספיק מה שהוא בעצמו יודע שהוא מלך).

וכמובן ממה שכתב הרמב״ם (הל׳ מלכים שם ה״ו) ״אין מעמידין מלך .. לא קצב ולא ספר וכו’ לא מפני שהן פסולין אלא הואיל ואומנותן נקלה, העם מזלזלין בהן לעולם״, שהגישה והיחס של העם אל המלך היא ענין עיקרי ביותר בכללות ענין המלוכה.

ועל פי זה – הי׳ הרמב״ם צריך לומר (גם) בהלכות מלכים שהמשיחה היא ״להודיע לכל שזהו מלך לבדו״. ומאחר שהרמב״ם לא כתב זאת בהלכות מלכים, משמע, שפרט זה נוגע בעיקר בהלכות (כלי המקדש) שמן המשחה, מה שאין כן בהלכות מלכים. ואכ׳׳מ.

 

ז. ויש להוסיף בזה עוד ענין:

אפילו לאותן הדעות שמשיחת המלך היא (לא בשביל ענין צדדי, אלא) כדי לעשותו למלך, כי עצם העובדה שישנה אפשרות לערעור ומחלוקת מוכיחה שחסר אצלו בענין המלוכה (ראה רש״י כריתות ה, ב), ולכן צריך למשיחה שעל ידי זה נפעל ענין המלוכה בשלימות – הרי בנידון-דידן הי׳ כבר ענין דוגמת ענין המשיחה תיכף ומיד בשנת תרמ״ג, כדלקמן.

ובהקדים:  כאשר מדובר אודות משיחת כהן גדול או מלך ככל גדרי ההלכה שבדבר – אזי בהכרח שתהי’ משיחה בפועל (בשמן המשחה או בשמן אפרסמון), ואין אפשרות להחליף ולפעול זאת על-ידי ענינים אחרים (רוחניים או גשמיים). אבל ענין המשיחה בנוגע לנשיאות (דוגמת מלוכה) בזמן הזה – אינה משיחה כפשוטה בשמן, אפילו לא בשמן אפרסמון, והראי׳ – שלא מצינו זאת לא אצל ריש גלותא בבבל, ולא אצל רבינו הקדוש**. וצריך עיון גדול בנוגע למלכים ונשיאים בזמן בית שני.

וענין המשיחה בנוגע לנשיאות בזמן הזה היא – הנהגת הנשיאות בפועל, וקבלתה על-ידי העם.

ועל-דרך ההלכה: ״כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן״ (שבועות טו, א. רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״א הי״ב).

ו”עבודתן״ בנוגע לנשיאות כבנידון-דידן היא – אמירת דא״ח (לא חזרת דא״ח, אלא אמירת דא״ח) ברבים. ואדרבה: בזה מתבטא עיקר ענין הנשיאות, ובלשון הרמב״ם (הלכות מלכים ספ״ד): ״להרים דת האמת .. להלחם מלחמות ה׳ .. לעשות משפט .. ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו״ (כולל מלחמת היצר).

ובנוגע לאמירת דא״ח ברבים על-ידי אדמו״ר מהורש״ב – הרי ידוע (קונטרס חנוך לנער ע׳ 11) שהמאמר הראשון שאמר אדמו״ר מהורש״ב ברבים הי׳ – בשנת תרמ״ג, ביום ב׳ דחג הסוכות, כלומר, בתוך שבעת הימים להסתלקות אביו אדמו״ר מהר״ש בי״ג תשרי (ומובן שעל-ידי היום-טוב דסוכות התבטל הענין הבלתי-רצוי הקשור עם ה״שבעה״, אבל בודאי ישנם ענינים למעליותא הקשורים עם שבעת ימים הראשונים כו’).

 ונוסף לזה: התחלת המאמר הראשון היתה –  “כתר יתנו לך״, והרי  “כתר״ הוא ענין הכי עיקרי בענין המלוכה***.

[ואף על פי ש״כתר יתנו לך״ קאי על הקב״ה – הרי ידוע מאמר רז״ל (ויק״ר פכ״ד, ח) ״משל לבני מדינה שעשו ג׳ עטרות למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו״, ומבואר בחסידות בכמה מקומות (וגם בדרושי אדמו״ר מהורש״ב) שגם הכתר שנתן בראשו (“כתר יתנו לך״) קשור עם ב׳ הכתרים שנתן בראשם של בניו. ומה גם שהכתר נפעל על-ידי בני המדינה.

ונוסף לזה: כללות הענין ד״כתר יתנו לך״ (הכתרת הקב״ה למלך) נפעל בראש-השנה – ״תמליכוני עליכם״. והרי הענין דראש-השנה הוא בחינת ה״ראש״ ביחס לענין הזמן (ראש השנה), ודוגמתו בבני-ישראל – נשיא הדור, שהוא ה״ראש״ דבני-ישראל].

ולהעיר – שגם הזמן דאמירת המאמר (יום ב׳ דחג הסוכות) קשור עם ענין המלוכה, כי בחג הסוכות היתה חנוכת בית-המקדש על-ידי שלמה המלך.

ועל פי זה מובן שהתחלת הנשיאות היתה כבר בשנת תרמ״ג – שהרי אז כבר נהג נשיאותו בפועל בנוגע לאמירת דא״ח ברבים.

ומה שקביעות מקום התפלה ״במקום שהתפלל כ״ק אביו אדמו״ר מהר״ש״ היתה רק בשנת תרנ״ד – אזי יחשוב כל אחד לעצמו מהו התירוץ בזה!

ויש לומר קרוב לודאי שטעם הדבר הי׳ מפני כבודו של אחיו הגדול כו’, ומה גם שכבר הי׳ עיקר ענין הנשיאות על-ידי אמירת דא״ח ברבים – הפצת מעינותיו חוצה. אבל לאחרי שעברו יותר מעשר שנים – הנה נוסף על מה שאז נסע אחיו כו’, לא הי’ אפשר עוד לדחות את קבלת הנשיאות גם בענינים שאינם עיקריים כל-כך (כקביעות מקום התפלה וכיו”ב) לזמן מאוחר יותר.

 

ח. ויהי רצון אשר בעמדנו בשנת המאה להתחלת הנשיאות דבעל יום ההולדת – יוסיף כל אחד ואחד בכל עניניו של בעל יום ההולדת, ובאופן של שלימות, בהתאם לגודל העילוי דמספר מאה – ״כללא דכולא״.

ובכללות – הוספה בהפצת המעיינות חוצה, ובמיוחד – לימוד התורה, נגלה דתורה ותורת החסידות (כולל תורתו של בעל יום ההולדת) ביחד, ובהקדמת עבודת התפלה (בדוגמת הקדמת ברכת התורה), כלומר, נוסף על לימוד תורת החסידות כחלק מהענין דלימוד התורה, צריך להיות גם הענין דעבודת התפלה, כתוצאה מלימוד תורת החסידות. ובפרט שהענין ד״כתר יתנו לך״ קשור עם עבודת התפלה – כי הכתר של הקב״ה נעשה מתפלותיהן של ישראל, על-ידי הסיוע של המלאכים, דגפיף להון ומנשק להון כו’.

ועל-ידי כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, כי כאשר יפוצו מעינותיך חוצה אזי קא אתי מר דא מלכא משיחא, במהרה בימינו ממש.     

                               

*) להעיר – שהנשיאים דנדו״ד הם גם כהנים גדולים (ולא רק מלכים), כי הי׳ עיקר בנשיאותם ״בהעלותך את הנרות״ – נש״י, ותפלה בעד כו’, ועד לעורר ״רחמיך וסולח לעדת ישורון״. – ולהעיר ממלכי חשמונאי הכשרים. ונשיא הא’ – משה – הי׳ מלך וכה״ג.

**) לא אישתמיט בשום מקום לומר שמשחו את רבינו הקדוש (ונשיאים שלפניו). ועוד: באם משחוהו (או כיו״ב) – אין מקום לשאלתו ״אני מהו כו׳״ (הוריות יא, רע״ב).

***) ראה אסתר ו, ח: ״יביאו לבוש מלכות גו׳ ואשר ניתן כתר מלכות בראשו״, ובפועל – לא ניתן כתר המלכות (שם, יא). וראה רמב״ם הל’ מלכים פ״ב ה”ה. ועוד.