זה יותר משנה שהיו לי שתי קושיות קשות, האחת בירושלמי והאחת ברמב”ם. הצעתי הדברים ל

זה יותר משנה שהיו לי שתי קושיות קשות, האחת בירושלמי והאחת ברמב”ם. הצעתי הדברים לפני הגאון - הגר”א - והן אמנם הוא הסביר לי היטב את שאלותיי, אך תירוץ על שאלותיי לא נתן לי. בעמדי אצל הרבי ב”יחידות” הצעתי לפניו את שאלותיי בשני העניינים, ומה נרעשתי לשמוע ממנו תשובה מסודרת על שאלותיי

בעקבות כ”ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, נביא בזה סיפור אודות רבינו הזקן, כפי שמספר כבוד קדושת אדמו”ר הריי”צ נ”ע (ספר השיחות לה”ק תש”ב עמוד מ–מג):

“כבוד קדושת חותני הרב החסיד ר’ אברהם נ”ע סיפר לי - תמוז תרנ”ו - מה ששמע מכ”ק אביו, דודי–זקני אדמו”ר מוהרי”נ (ר’ ישראל נח) נ”ע מניעזין, אודות זקני החסידים. ובין הסיפורים סיפר לו גם מה ששמע מהגאון ר’ ברוך מרדכי כשבא לליובאוויטש בשנת תרי”א להיפרד לפני נסיעתו לארץ ישראל, ושהה אז מספר שבועות בליובאוויטש.

“ר’ ברוך מרדכי - מספר כבוד קדושת אדמו”ר מוהרי”נ - היה יפה תואר, ולפי ערך שנותיו - כבן תשעים - היה גם יפה מראה. חכמה ועדינות היו פרושות על פניו הלבנים והנקיים, על עיניו הגדולות, השחורות והחיות, מצחו הרחב והגבוה וזקנו הרחב והלבן ופאותיו המסולסלות, לבושו הנקי, פיו המפיק מרגליות וקולו החזק כאדם בשנותיו הצעירות.

“הפעם הראשונה - מספר ר’ ברוך מרדכי - שהייתי אצל הרבי בליאזנא, הייתה בשנת תקנ”ג, אחרי שזמן רב למדתי מאמרי חסידות. שמעתי מכמה גאוני וילנה ששמעו חידושי תורה מהרבי כשבא עם כבוד קדושת הרב הצדיק הר’ מנחם מענדל מהורודוק לוילנה להתראות עם הגר”א. כן נפגשתי עם אברכים למדנים גדולים שחזרו על חידושי תורה מהרבי בכמה סוגיות. אך מכל זה עדיין לא השתכנעתי כל כך, והליכתי לליאזנא הייתה לשמה בלבד, לשם תורת החסידות.

“בבואי לליאזנא נודע לי שהסדר הוא להיבחן בתחילה אצל אחיו של הרבי, המהרי”ל, שהיה ממונה על האברכים הבאים אל הרבי לליאזנא, לסדרם באש”ל וכן לשלחם להיבחן בלימוד. אחרי הבחינה בלימוד נותנים סדר בלימוד הנגלה וסדר בלימוד תורת החסידות לזמן קבוע של שנים–שלושה שבועות, ורק לאחר מכן מתקבל האברך אצל הרבי ל”יחידות”.

“הבוחנים בלימוד היו אחיו של הרבי, הגאונים ר’ מרדכי ור’ משה. הגאון ר’ מרדכי היה עיקר גאונותו בתלמוד בבלי ובראשונים, והגאון ר’ משה היה עיקר גאונותו בתלמוד ירושלמי וברמב”ם. לפעמים בחן רק אחד מהם ולפעמים בחנו שניהם.

“אחרי שיחתי התורנית הראשונה - מספר ר’ ברוך מרדכי - עם הגאונים ר’ מרדכי ור’ משה, הייתי כמבולבל ממש ולא ידעתי מהנעשה אתי. שבועיים ימים ארכה הכנתי להיכנס בפעם הראשונה אל הרבי ל”יחידות”.

ב”יחידות” הראשונה שלי לא ענה לי הרבי על שאלותיי בענייני עבודה, רק שאלני אם יש לי שאלות בתורת הנגלה ובאיזה עניינים. זה יותר משנה שהיו לי שתי קושיות קשות, האחת בירושלמי והאחת ברמב”ם. הצעתי הדברים לפני הגאון - הגר”א - והן אמנם הוא הסביר לי היטב את שאלותיי, אך תירוץ על שאלותיי לא נתן לי. בעמדי אצל הרבי ב”יחידות” הצעתי לפניו את שאלותיי בשני העניינים, ומה נרעשתי לשמוע ממנו תשובה מסודרת על שאלותיי.

“כשיצאתי מחדר העליה של ה”יחידות” וביורדי ל”גן עדן התחתון” - חסידים היו קוראים לבית הכנסת הקטן שבבית הרבי בשם “גן עדן התחתון” - וחסידים ואברכים משכוני ל”מחול היחידות”.

“הסדר אצל החסידים הראשונים, וכך היה המנהג במשך שלושת הדורות הראשונים של נשיאי חב”ד - שהיוצא מהרבי אחרי “יחידות” היה רוקד במחול וקראו לזה “מחול היחידות”.

“לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום. הייתי כולי נרגש ונרעש מהגאונות העל אנושית ששמעתי מהרבי והתירוצים על שתי שאלותיי.

“מאותו זמן שהייתי בפעם הראשונה אצל הרבי בליאזנא, עד היותי אצלו בפעם השניה, עברו שלוש שנים, וכל הזמן עמדו לנגד עיני תואר הרבי, קולו הקדוש ודברי התורה בנגלה ובחסידות שצלצלו באוזניי.

“בבואי הביתה התחלתי ללמוד מאמרי חסידות ביתר התמדה, וגם לימוד הנגלה נעשה אצלי בעיון ובעמקות יותר. אותם מספר השבועות ששהיתי בחבורתם של שלושת נסיכי האדם, בראותי הדרת הכבוד הגדולה של הגאון ר’ מרדכי בפני אימרה של רש”י ושיקול הדעת הגדול שלו בכל “ואם תאמר” או “ויש לומר” שבתוספות. בשומעי סברותיו ההגיוניות והעדינות בהן מנתח הגאון ר’ משה את דברי הרמב”ם ומיישב סוגיא מהירושלמי עם סוגיא מתלמוד בבלי. בראותי את ה”אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא” איך שהגאון ר’ יהודה ליב מעריץ בלהב של יראת שמים הגהת הרמ”א ודיוק של הש”ך והט”ז;

“ועל כולם הרבי - כל זה פתח בי צינור חדש של השכלה והשגה בידיעת התורה, ובלב נשבר אמיתי נפרדתי מהרבי ומשלושת נסיכי האדם…

“גיסי ר’ שלמה ידע משתי שאלותיי האמורות וגם מה שאמר עליהם הגאון [מוילנה], שכן לעתים קרובות היינו מדברים בינינו על כך בחפשנו דרכים וסברות אולי יצלח לנו למצוא תירוץ על השאלות. וכאשר היו כבר בידי תשובות נכונות ואמיתיות לשאלות, סברתי שמפני היושר עלי לספר לו על כך. אך לדאבוני לא יכולתי לעשות זאת, שכן כשהגעתי מהרבי לא מצאתי את גיסי בביתו, הוא יצא לערוך גלות.

“כעבור כמה חודשים, כשגיסי שב לביתו, סיפרתי לו על התשובות לשאלותיי, והיה בהתפעלות עצומה. הוא תבע שנלך שנינו אל הגאון ולשמוע חוות דעתו על כך. הסכמתי לדרישת גיסי ויחד הלכנו אל הגאון. מיד כשהתחלנו לדבר באחד משני העניינים הזכיר הגאון בקצרה את שני העניינים, ואת מה שחשב לומר לתרצם. כן אמר שמאז הרהר כמה פעמים בשני העניינים ולא מצא עדיין תשובה המניחה את הדעת.

“כשהרציתי את התשובות על שתי השאלות, התרגש הגאון מאד ובישבו בטלית ותפילין עמד מלוא קומתו ואמר בזה הלשון: ‘תשובות כאלו יכול לומר רק הריש מתיבתא ברקיע. ואם גאון או צדיק אמר זאת - יודע הוא זאת ברוח הקודש. ולו שמעתי הדברים מפי הגאון הצדיק בעצמו, הייתי אומר כפי שרבי יוחנן אמר “מובילנא מאני אבתריה לביה מסותא” (= הייתי מוביל את כליו (בגדיו) אחריו לבית המרחץ, כלומר הייתי נכנע לפניו כעבד לרבו)’.

“מי הוא הגאון הצדיק - אומר גיסי ר’ שלמה - שנתן לו תשובות אלו - אין ר’ ברוך מרדכי אומר. הגאון הסתכל עלי במבט חזק אך לא אמר כלום.

“מאוחר יותר התחרטתי על שלא אמרתי אז לגאון, שהרבי - מנהיג החסידים, כפי שקראו לו אז - תירץ לי את שתי שאלותיי. יכול להיות שזה היה פועל קירוב הדעת ולא היינו מגיעים לשגיאות כאלה מצד גדולי ישראל המנגדים.

“כשהגאון גזר לשרוף את ספר התניא, ולמרות שהייתי כבר מפורסם אז כאחד המשתייך לעדת החסידים, הייתי בא לעתים קרובות אל הגאון, וסיפרתי לו אז שהתשובות על שאלותיי החמורות שמעתי מפי הרבי, והזכרתי לו מה שאמר אז מאמרו של רבי יוחנן, אך הגאון לא קיבל זאת באמרו שעל פי דיני התורה אינני נאמן שהרי נוגע אני בדבר”. עד כאן לשון הסיפור.

מדוע לא סיפר ר’ ברוך מרדכי לגר”א?

בשיחה לא נאמר מדוע לא סיפר ר’ ברוך מרדכי בתחילה כי רבינו הזקן הוא שאמר לו את התשובות. על פי פשוטם של דברים יש לכאורה להניח כי מכיוון שר’ ברוך מרדכי לא היה עדיין מפורסם כחסיד, כפי שמסופר באותה שיחה עד כמה התחמקו בחזרתם מרבינו הזקן שלא יכירו בהם מאין באו; עד כדי כך שהיו חייבים להיפרד מחבריהם שכבר היו ידועים בתור חסידים שמא יחשדו בהם שגם הם הגיעו משם. ומכיוון שהתנגדותו של הגאון מווילנה לחסידות הייתה כבר ידועה, אם כי עדיין לא הייתה חריפה כל כך, לפיכך סבר כנראה כי עדיין לא הגיע הזמן לגלות לו כי הוא היה אצל רבינו הזקן וממנו שמע זאת.

אחר כך, כאשר המצב החריף והגר”א גזר לשרוף את ספר התניא, ומאידך ר’ ברוך מרדכי כבר נודע כחסיד, ולמרות זאת היה עדיין נכנס ויוצא אצל הגר”א, חשב כי עתה הוא הזמן לגלות זאת כדי להשקיט את המחלוקת. אבל כבר היה מאוחר מדי - הגר”א אמר לו שעל פי התורה אין הוא נאמן מאחר שהוא נוגע בדבר.

אמנם אין וודאות שזו אכן סיבת הדבר, אבל על פי דברי כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע הידועים שבענייני עבודת ה’ מותר להרחיב את הדיבור, שכן גם אם אין הדברים מכוונים, אך העיקר הוא שתהיה מהם תועלת ביראת שמים - יכולים גם אנו להפיק מכך הוראה בעבודת ה’.

להניח הצידה את החששות

מסיפור זה או לומדים שכאשר יש לנו הזדמנות לספר למישהו משהו מהרבי, משהו שיעשה עליו רושם אדיר אם יקבל זאת, אבל קיים חשש שמא לא יקבל זאת ואז אולי נקלקל את היחס, ואולי בגלל זה אחר כך הוא לא יקבל כלום וכו’ וכו’ - צריך לשים הצידה את החששות ולספר ולגלות את הכל, לפני שיהיה מאוחר מדי, כשיאמרו לנו ‘למה אם כן לא אמרתם זאת בתחילה?’

פעמים רבות נדמה לנו שעדיין לא הגיע הזמן לגלות את הכל - כשעומדים לדבר לפני קהל או עם יחידים שבקושי שמעו על תורת החסידות ובפרט על חידושיו הנפלאים של הרבי שליט”א, ורוצים להביא אותם שילמדו את תורת החסידות ויתקרבו אל הרבי, עלולים לפעמים לחשוב שעדיין לא כדאי לספר להם על אמונתנו וביטחוננו, על יסוד דבריו של הרבי עצמו, כי הרבי הוא מלך המשיח וכי הוא חי וקיים ועומד לגאול את כולנו תיכף ומיד ממש, על “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש כדי שיוכל להוציא את ישראל מהגלות”. שהרי צריך טקטיקה שתביא תועלת ולא תזיק, ואולי הם עדיין אינם כלים למסר כה רגיש ואולי על ידי זה יתרחקו וכו’ וכו’. ולכן, יש החושבים, אולי כדאי בשלב ראשון להצניע את כל האמונות ה”בעייתיות”, ורק אחרי שהלה או הללו יתקרבו יותר ויהיו יותר כלים, אז נספר להם את הכל - וברוב המקרים אלו החושבים כך דוחים זאת שוב ושוב עד שכמעט אף פעם לא מגיעים לזה -

למדים אנו גם מסיפור זה, יחד עם העיקר, החינוך שקיבלנו בשיחותיו של הרבי, שלא זו הדרך ולא זו העיeר. לא כך חינכו אותנו להתחשב בעולם ולהתאים את התורה לבריות רחמנא ליצלן.

כפי שלמדנו לא מזמן, ב’דבר מלכות’ לפרשת ויגש, שהנהגה באופן כזה, להתחשב בעולם ולהיות כפוף אליו זהו “רצון המן” רחמנא ליצלן. אמנם זהו “המן” שבתוך מסגרת הקדושה, וגם הוא אומר שאין לסטות מדרך התורה, הוא רק טוען שבכל דבר שאין הוראה מפורשת בשולחן ערוך צריך להתחשב בעולם, ואם לאו “מדוע אתה עובר את מצוות המלך”. ובכל זאת אומר הרבי בשיחה, זהו “המן”, ועל הנהגה כזו מתבטא הרבי במילים “כרצון המן, רחמנא ליצלן”. ואילו מרדכי “לא יכרע ולא ישתחווה”! כפי שמבאר הרבי באריכות באותה שיחה שאכן צריך לנהוג “כרצון איש ואיש” - כרצון מרדכי וביחד עם זה כרצון המן.

כפי שנהג יהודה בעמדו לפני יוסף באומרו לו “ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני”. לאמר, אני מכיר בעובדה שאתה הוא אדוני ואני עבדך, אבל שמע נא אדוני, אתה תעשה בדיוק מה שעבדך רוצה!

להיות בתוך העולם, להשתמש בכל הכלים דתיקון והאופן המתקבל, להיות קשוב למה שמעוניינים לשמוע ולחשוב היטב איך ובאיזה צורה לומר זאת, באיזה אופן ובאיזה צורה שלא יעשו “שבירת הכלים”. אבל בשום אופן לא להיות כפוף לעולם ולהשמיע לו רק את מה שהוא רוצה לשמוע. בשום אופן לא על חשבון המסר. המסר צריך להישמע בדיוק כפי שהוא, עם כל התוקף של האורות דתוהו. “לא יכרע ולא ישתחווה”, גם כאשר ישנם הטוענים “מדוע אתה עובר את מצוות המלך”.

ושוב, אין זאת אומרת שצריך להתלהם ולדבר “באופן המתפוצץ”. צריך בהחלט להשתמש ככל האפשר בכלים דתיקון ובאופן המתקבל, אבל שוב ושוב, מילים אלו של הרבי נאמרו רק בקשר לצורה ולאופן איך ובאיזו צורה לומר זאת, ובשום אופן לא על חשבון המסר. את המסר צריך למסור כמות שהוא, עם כל התוקף של האורות דתוהו.

הנהגה זו, אומר הרבי באותה שיחה, היא הנהגתו של משיח שבדורנו, שבתחילה מקבל הוא מיוסף שבדורנו, הרבי הריי”צ ששמו הראשון יוסף, אבל אחר כך מתגלית מעלתו על יוסף. והנהגה באופן כזה דווקא היא המביאה את שלימות התגלותו של משיח “ודוד עבדי נשיא להם לעולם”!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!