שלטונות רוסיה

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה החליטו שלטונות רוסיה לבטל את כל הפטורים שניתנו לרבנים ולשוחטים בשל מעמדם, מה שאומר שעליהם היה להתייצב בלשכות הגיוס ולהירתם למען המאמץ המלחמתי העצום. עובדה זו איימה למוטט רוחנית את הקהילות היהודיות • אדמו”ר הרש”ב נחלץ חושים ועמד בראש מאבק גדול לביטול גזירת גיוס הרבנים. הוא גייס למאבק גבירים ואישי ציבור לצד רבנים חשובים שפעלו בחלונות הגבוהים ובמשרדי הממשל הרוסי עד שהגזירה בטלה כליל • מלחמת העולם הראשונה, פרק שלישי

חיילים יהודיים במלחמת העולם הראשונה

כחול ולבן

גיוס כללי הוכרז באימפרייה הרוסית עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מיליוני חיילים גויסו ונשלחו לחזית שהלכה והתרחבה על פני מדינות רבות. זו גבתה אבידות רבות. ככל שנמשכה המלחמה והתרחבה, השלטונות נאלצו לגייס עוד ועוד חיילים. אם בתחילה גויסו גברים צעירים הכשירים לקרב, הרי בשלבים הבאים, בלית ברירה, החלו השלטונות לערוך בדיקות מחודשות לכל בעלי הפטורים, כלומר, אלו שקיבלו פטור צבאי.

הפטורים באופן כללי חולקו לשניים - כרטיס לבן העניק פטור מלא מגיוס. הוא הוענק בדרך כלל למי שסבל מנכות שאינה מאפשרת לו לשרת בצבא. בדרגה השניה היו בעלי הכרטיס הכחול, עליהם נמנו בעלי פטור מטעמים שונים, ובהם רבנים רבים שהממשלה הכירה בנחיצותם בחיים האזרחיים.

כעת, כאשר המלחמה היתה בשיאה, התכוונה הממשלה לגייס את כלל הרבנים שכן לכאורה הם כשירים לשרת בצבא. בלית ברירה יעדרו תקופה מסוימת מקהילותיהם ובתום המלחמה ישובו למשרתם.

גזירה זו עוררה חשש כבד בקרב יהודי רוסיה, שכן כאשר רבנים יגויסו, יוותרו המוני קהילות יהודיות ללא רועה רוחני. הבעיה החריפה יותר במקומות שבהם הרב היה גם הפוסק וגם החזן והשוחט, ובלעדיו אין מי שיפסוק, ילמד, ויורה את הדרך בה ינהגו יהודי המקום.

בעת הזאת, כאשר מאות אלפי יהודים הפכו לפליטים, היה צורך כפול לסייע להם בגשמיות וברוחניות, והראשונים שנחלצו לטובתם היו הרבנים בכל אתר ואתר שניצחו על המלאכה. אם הללו יגויסו, הרי גם הפליטים יוותרו ללא משענת כלשהי.

והמבוכה רבתה.

המאבק על הרבנים

בחודשי חורף תרע”ו ירדו שלטונות רוסיה לפסים מעשיים בקשר לגזירת גיוס הרבנים. ומסקנת הדיונים היתה לגייס את כלל הרבנים ברוסיה. כדי להתחיל בשלב המורכב, הוחלט כצעד ראשוני לערוך רשימה מדויקת של הרבנים.

שר הפנים של רוסיה שלח אפוא, חוזר לכל שרי הפלכים, עם הוראה ברורה: להורות לנציגויות המשטרה בכל עיר ועיר, לערוך רשימות של הרבנים השוכנים באזורם, ואת הרשימות הללו לשלוח לשלטונות המרכזיים.

כרבי הדואג לכלל עם ישראל, נחלץ אדמו”ר הרש”ב לעזרת כלל הרבנים ברוסיה. מיד כאשר נודע לו על ההוראה לערוך רשימות לקראת גיוס הרבנים, נסע לעיר הבירה פטרוגרד (שמה של פטרבורג בזמן מלחמת העולם הראשונה), ובכך החל המאבק הגדול הארוך והמורכב לביטול גזירת גיוס הרבנים, מה שהיה עלול לדרדר את מצב היהדות ברוסיה.

בפטרוגרד כינס אדמו”ר הרש”ב אסיפה מיוחדת בה נטלו חלק רבנים ואישי ציבור יהודים, בהם הרב קצנלבויגן, רבה של פטרבורג, וכן רבנים מערים אחרות, עסקנים ועוד. באסיפה נידונו דרכים לביטול גזירת גיוס הרבנים והשוחטים. באסיפה הוחלט להכין תזכיר ובו בקשה לביטול הגזירה. את התזכיר הוחלט להגיש הן לשר הפנים והן לשר הצבא. התזכיר הוכן ואדמו”ר הרש”ב חתם עליו ושב לרוסטוב מתוך תקוה שהמשתתפים כולם יחתמו ויגישו את התזכיר כפי שתוכנן.

על משתתפי האסיפה נמנה גם פרופסור יצחק דובער מארקון, ביבליוגרף והיסטוריון ומראשי הקהילה היהודית בפטרבורג. לאחר שאדמו”ר הרש”ב ועוד רבנים מערים אחרות, חתמו ונסעו, הלה סירב פתאום לחתום על התזכיר. חלפו מספר שבועות כשפרופסור מארקון התעקש שלא לחתום, ובינתיים התאריך בראש התזכיר, כבר התיישן, ולא היה שייך להגישו לשרי הממשלה.

בין כך ובין כך הגיעה הישועה ממקור אחר. בעקבות האסיפה בה החל אדמו”ר הרש”ב בפטרבורג, התעוררו לפעול גם הברון אלכסנדר גינזבורג (גביר ממשפחת הברונים לבית גינזבורג) ועורך דין הנריך סליוזברג. השניים ערכו תזכיר משלהם והגישוהו לשר הפנים של רוסיה.

מי שמכיר את ההיסטוריה של הימים ההם, בוודאי מתפלא כיצד זה עו”ד סליוזברג עובד עם חצר ליובאוויטש, לאחר שבוועידה שהתקיימה בשנת עת”ר, שש שנים קודם, עורך דין המוצלח נלחם בעמדות שהציג אדמו”ר הרש”ב. מסתבר שהלה שינה מאז את מגמתו, ובמספר נושאים שיתף פעולה עם חב”ד ואף פעל יחד עם רבותינו נשיאינו בנושאים ציבוריים.

(יש לציין כי העו”ד המוצלח נולד למשפחה חב”דית, וגדל בעיירה פולטבה בין חסידי ליובאוויטש, אך התגלגל לישיבה ליטאית ואחר כך ירד מדרך התורה. הנה גלגל חוזר בעולם, ומי שירד מהדרך, סייע לרבנים ושוחטים להיוותר במשרתם גם בימי המלחמה הקשה).

בחודשים הבאים נערכה פגישה חשובה של אישים מפטרבורג עם שר הצבא. על חברי המשלחת נמנה גם פרופסור מארקון, שסירב לחתום על תזכיר הקורא לשחרור הרבנים. נראה שבתקופה הבאה שינה את מגמתו.

על הפגישה הגורלית דיווח עיתון ‘הצפירה’:

“כפי שמודיעים מפטרבורג… התייצבו בימים האלה לפני מיניסטר [שר] הצבא ברוסיה, שובאיוב, דפוטציה [משלחת] של הרב קצנלבויגן [רבה של פטרבורג] והעסקנים [פרופסור יצחק דוב] מארקון, וקריינין [אולי הוא ר’ לייב קריינין עסקן חב”די מפטרבורג] ובקשו מאתו לשחרר מעבודת הצבא את הרבנים הדתיים ואת הרבנים מטעם הממשלה, מיניסטר הצבא הבטיח לבוא בדברים על אודות הענין הזה עם מיניסטר הפנים”.

בתקופה הבאה הציע אדמו”ר הרש”ב לרש”מ טריינין לארגן משלחת אל סגן שר הפנים, כאשר המשלחת תכלול את רש”מ, הרב קצנלבויגן ואת פרופסור מארקון.

בתקופה זו לא נח אדמו”ר הרש”ב ולא שקט. הוא שיגר אגרות רבות לערי רוסיה, אוקראינה וליטא, וביקש לדעת מה נעשה עם רשימות הרבנים בכל אתר ואתר. במקביל, רבנים ושוחטים שיגרו מכתבים, או אף באו בעצמם אל אדמו”ר הרש”ב, כדי להיוועץ בו כיצד יוכלו לקבל פטור מהשירות הצבאי. אדמו”ר הרש”ב השיב לכל אחד ואחד בהתאם למצבו, גילו וקריטריונים נוספים. היו כאלו שהורה להם להתייצב בלשכות הגיוס בערים מסוימות, לאחרים הורה להגיש ניירות מסוימים ולא אחרים, והיו כאלו שהורה להם לפנות לאנשים מסוימים כדי לבקש מהם סיוע.

לאחר מאבק ארוך ומייגע, הגיעה בשורה טובה אך סמלית ביותר - הממשלה הסכימה להעניק פטור או להאריך את תקופת הפטור לכחמישים רבנים בלבד. כמובן שהיה זה מעט מזעיר מתוך הרשימה הכוללת של רבנים המיועדים לגיוס. גם על אלו שכעת הוענק להם פטור, עדיין לא היה ברור אם הפטור הוענק על ידי הצאר בעצמו, או בהחלטת שרי הממשלה, מה שאומר שאין זו החלטה סופית.

הרבי כתב בנידון אל ר’ שמואל מיכל טריינין, גביר חב”די שהתגורר בפטרבורג, וביקשו לברר פרטים אלו מול אנשי הצאר.

בחודשים הבאים הגיע מועד התייצבותם של הרבנים בלשכות הגיוס. רבנים רבים חשבו שעליהם לא חלה חובת ההתייצבות בשל הפטור שהוענק לחלק מהם. כך הבינו גם פקידי הגיוס בכמה מקומות שהשיבו דברים ברוח זו לרבנים ששאלו האם עליהם להתייצב. דא עקא, לאור העובדה שרבנים רבים לא התייצבו, פקידי הצבא כעסו והורו שכל אלו שלא התייצבו, לא חל עליהם צו שחרור, והם ייאלצו להתגייס.

כתגובה לכך ביקש הרבי הרש”ב מר’ שמואל טריינין שיפנה לעורך הדין מר ישראל גרוזנברג (אשר מספר שנים קודם היה בקשר אמיץ עם אנשי ליובאוויטש בקשר למשפט בייליס) כדי שיפעל בנידון. גרוזנברג נענה ודיבר בנושא עם סגן שר הפנים באלץ. זה האחרון הודיע לעורך דין גרוזנברג כי הרבנים שלא התייצבו לא איבדו את זכותם, אך יעמדו למשפט בגין אי התייצבות.

חרף הודעה זו, היו פקידי צבא שהחליטו כי הרבנים שלא התייצבו, זכות הפטור שלהם בוטלה.

מעמדם של הרבנים הפליטים

לצד המאבק לטובת הרבנים המקומיים, התנהל מאבק בפני עצמו עבור הרבנים הפליטים, אלו שעזבו או גורשו ממקומם בימי המלחמה ושהו באזורים מרוחקים מערי מגוריהם.

בחוזר הראשון שקיבלו מושלי הפלכים אודות רשימות הרבנים, לא הוזכרו הרבנים הפליטים, אך כעבור תקופה הגיעה פקודה נוספת ובה הוראה לברר על אודות הרבנים הפליטים, אם הם משמשים כרבנים גם בימי המלחמה אם לא.

הבירורים בעניינם התנהלו מול הפקידים במקומות מהם גורשו הרבנים, מה שגרם לקשיים רבים בנוגע לבירור מעמדם ומצבם. גם לרבנים אלה סייע הרש”ב בדרכים רבות על מנת שיקבלו פטור מהצבא. אדמו”ר הרש”ב הורה לרש”מ טריינין לפעול גם עבור רבנים אלו.

בעיית הרבנים הצעירים

אם לא די בכל הבעיות הנזכרות, הרי שבשלב מסוים התברר שהפטור ניתן רק לרבנים מבוגרים ולא לצעירים עד גיל עשרים וחמש. הפרטים הללו נודעו לרש”מ טריינין, והוא מיהר להעביר את המסר לרבי הרש”ב, אשר השיב לו באגרת ובה תמיהה רבתי:

“איני יודע למה יגרע חלק אלו הרבנים, אחרי שמאושר הוא מהפליצא [משטרה] המקומית שהן רבנים, מפני מה לא יהיה להם הזכות כמו לכל הרבנים, ובפרט שאותן שבשנים אלו הגיעו להוראה הרי הן מעולים ונעלים יותר” (אג”ק הרש”ב ח”ה אגרת א’נז).

ככל שנקף הזמן, כן הבלבול הלך וגבר, נוכח ידיעות שונות שהגיעו לגבי גיל הפטור, ועל כך כתב אדמו”ר הרש”ב לבנו אדמו”ר הריי”צ: “הידיעה שנתקבלו מידידינו הרש”מ יחי’ בדבר הרבנים שנחלט [הוחלט להעניק פטור] מבני שלושים ולמעלה, נצרך לעוררו לידע אם כן הוא בבירור, כי מאיזה מקומות שמעתי שנתקבלו ידיעות על בני מ’ [ארבעים] ולמעלה (אג”ק הרש”ב ח”ה אגרת א’סב).

והנה ידיעה שפורסמה בעיתון ‘העם’ בה מסופר כיצד עסקני פטרבורג הורידו במהלך פגישות עם אישי ממשל את גיל הגיוס מארבעים לשלושים, וכן קיבלו הסכמה שרבנים שכבר גויסו, ישוחררו:

“בימי האביב של שנה זו [אביב תרע”ו] השתדלו עסקנינו הציבוריים בפטרוגרד לפני המינסטריום לעניני הפנים [שר הפנים], שתינתן ארכה להרבנים מטעם הממשלה שהגיע תורם למלאות חובת הצבא, אחר כך התחילו עסקנינו משתדלים בדבר ארכה גם בשביל הרבנים הרוחניים [רבנים דתיים שאינם מטעם הממשלה]. השלטון מילא את בקשת הרבנים, אלא שהחליט לתת ארכה רק לאותם הרבנים, שהגיעו כבר לשנת הארבעים. ביום 26 באוקטובר ביקר הפרקליט גרוזנברג את סגן המינסטר לעניני הפנים, מר וו. באלץ והעירו על הנחיצות להביא בחשבון כי הרבה רבנים הממלאים תפקיד חשוב בחיי הקהילות לא הגיעו לאותו הגיל שנקבע במינסטריום. סגן המיניסטר הסכים לדעתו של גרוזנברג והבטיח להשתדל בדבר ולאחוז גם באמצעים, שישחררו את הרבנים אשר נתקבלו כבר לצבא. ביום 29 באוקטובר ביקרו את באלץ - מ. וורשבסקי, גרוזנברג, הרבנים מ. אייזנשטד [הרב משה אייזנשטט הרב מטעם בפטרבורג], קצנלבויגן [הרב בפטרבורג], הרב אהרונסון [רבה של קייב]. בשעת ביקורם זה נודע להם כי מעתה תנתן ארכה לכל הרבנים שהגיעו לשנת השלושים ושאותם הרבנים שכבר נתקבלו לצבא ישוחררו אחרי שיושג בשביל זה רישיון הרוממות [הצאר]”.

בין הכסאות

תסבוכת בפני עצמה נוצרה כאשר השלטונות החליטו לבדוק את הרבנים בעלי הכרטיס הלבן, כלומר, אלו בעלי פטור בריאותי. אלו מביניהם שנמצאו כשירים לצבא, קיבלו כרטיס כחול שבעצם קבע כי הם יכולים להמשיך להיות רבנים. אך כאשר באו רבנים אלו אל מושלי הפלכים בבקשה שיאשרו להם את דבר היותם רבנים, השיבו המושלים, שבחוזר הראשון בו התבקשו לערוך רשימות הרבנים,  נזכרו רק אלו שהחזיקו באותו זמן כרטיס כחול, ולא אלו שמחזיקים כרטיס לבן.

וכך, למרבה הצער, הרבנים בעלי הכרטיס הלבן, נותרו ללא הכרטיס הלבן שמקנה להם פטור בריאותי, אך גם ללא הכרטיס הכחול שמחשיב אותם כרבנים. גם במקרה זה, נחלץ אדמו”ר הרש”ב לטובת הרבנים, ופנה במכתבים דחופים אל רש”מ טריינין ועורך הדין גרוזנברג. הוא הוסיף וכתב בנידון לרבנים שנותרו ללא פטור, וכתב להם כי ברור שעל פי החוק הם כעת בעלי כרטיס כחול ופטורים מצבא כמו רבנים.

למען השוחטים

מאבק חשוב בפני עצמו נערך למען שחרור השוחטים מהשירות הצבאי, שהרי אם השוחטים בכל אתר ואתר יגויסו, כיצד יהיה בשר כשר ליהודי רוסיה?

כאשר נשלח החוזר הראשון ובו פקודה להכין רשימות הרבנים, לא היתה כל הוראה בנוגע לשוחטים. יתרה מכך, רבנים שכיהנו גם כשוחטים לא הוכנסו ברשימות הרבנים שהוכנו עבור השלטונות. היו כאלו שכיהנו במשרה כפולה והם פנו אל הרבי הרש”ב שהשיבם שיקבלו עדות על רבנותם וישלחו זאת למושל הפלך, ואם לא ירצה לקבל, ישלחו לשר הפנים ובמקביל יעדכנו את הרש”מ טריינין.

בעת האסיפה שכינס אדמו”ר הרש”ב בפטרוגרד, הוכן תזכיר בענין הרבנים והשוחטים, אך בפועל תזכיר זה לא הוגש, כאמור, אך הברון גינזבורג עם עו”ד סליוזברג הגישו תזכיר לשר הפנים. למרבה הצער, גם בתזכיר זה הוזכרו רק הרבנים ולא השוחטים.

אדמו”ר הרש”ב עודד את רש”מ טריינין לפעול גם למען השוחטים, וזה האחרון שיגר מברקים קצרים אל אדמו”ר הרש”ב בהם הודיע כי יש תקוה לפעול בנושא. בינתיים המשיך אדמו”ר הרש”ב לכתוב אל אלו שפעלו למען השוחטים, וגם היה עליו לעודד ולכוון את השוחטים שנקראו להתייצב בלשכות הגיוס. 

כך נאבק הרבי הרש”ב בעת ובעונה אחת עבור כולם, כאשר הפעילות הענפה בפטרוגרד הבירה הופקדה בידיו של השתדלן החסידי, הגביר ר’ שמואל מיכל טריינין. בתחילה הוא היה טורח לברר את פרטי גזירת הגיוס באמצעות פקידי הממשלה השונים, ובשלב הבא היה עליו לפעול ב”חלונות הגבוהים”, אצל השרים הבכירים, לביטול הגזירה.

פעמים רבות כתב לו הרבי הרש”ב בנושאים אלו ועוררו לפנות אל המחלקה לעניני דת במשרד הפנים, ובפרט אל מנהל המחלקה וסגנו. במקביל נפגש עם סגן שר הפנים מר וולקאנסקי, ואף סידר משלחת אל שר הצבא.

לקראת פגישות אלו זכה לקבל את ברכתו ועצתו של הרבי, ואף הביע את דעתו כי כדאי להשפיע על השרים שיגישו את הנושא לצאר בכבודו ובעצמו.

לאחר מספר חודשי שתדלנות, צירף אדמו”ר הרש”ב למשלחת השתדלנות גם את הגביר והעסקן החב”די ר’ אליעזר גינזבורג שהתגורר בשכונת מרינה רושיצ’א במוסקבה.

עבודתו של ר’ אליעזר גיזנבורג החלה בחודש אלול תרע”ו, אז החל בנסיעותיו לפטרבורג כדי לעבוד יחד עם רש”מ טריינין לביטול הגזירה. בין לבין נסע גם לרוסטוב כדי לקבל הוראות מהרבי הרש”ב. בימים ההם, נסיעה ממוסקבה לפטרבורג או ממוסקבה לרוסטוב, ארכה מספר ימים. אך בנקל ניתן להבין את מסירותו הגדולה של הגביר שנעדר מביתו ומעסקיו ימים ושבועות ארוכים כדי למלא את רצון הרבי.

אחת ההצלחות החשובות של ר’ אליעזר גיזנבורג, היתה פגישתו עם שר הפנים לדון בנושא שחרור השוחטים מהצבא.

ככל שהזמן חלף, הוסיף אדמו”ר הרש”ב לשגר שלוחים לפטרוגרד כדי לסייע במאמץ השתדלנות. בין האישים החב”דיים שהגיעו באותה תקופה לפטרוגרד היו החסידים החשובים: הרב יצחק יואל רפאלוביץ’, רבה של קרעמנצ’וג, הרב מנחם מענדל חן, רבה של ניעז’ין, הגביר ר’ שמואל גורארי’, וזמן מסויים אף אדמו”ר הריי”צ שהה בפטרוגרד לצורך כך.

למרבה הצער, כל העשיה הגדולה לא סייעה לביטולה הסופי של הגזירה. בשל כך, בתחילת חנוכה תרע”ז שיגר ר’ אליעזר גינזבורג מברק אל הרש”ב וביקשו לבוא לאסיפה בפטרוגרד. יש לציין כי אסיפה מסוג זה היתה ביוזמת הרבי הרש”ב. בפועל, בגין ימי החנוכה וסיבות אחרות, נדחתה נסיעת אדמו”ר הרש”ב לחודש שבט.

ואכן, הרבי הרש”ב שהה בפטרבורג בחודשים שבט ואדר, ובתקופה זו בוטלה כליל גזירת גיוסם של הרבנים והשוחטים. מכאן ואילך, אלפי רבנים ושוחטים יכלו לנשום לרווחה.

רוסיה חוותה תמורות מדיניות ומהפכות רבות–עוצמה. זמן קצר לאחר ביטול הגזירה, הופל שלטון הצאר ואת רסן השלטון תפסה ממשלה דמוקרטית זמנית שהכירה בזכויות הרבנים, אך ממשלה זו נפלה כעבור פחות משנה, ואז החלה המהפכה הקומוניסטית, אך זה כבר שייך לפרק אחר בהיסטוריה.

 

מקורות: אגרות קודש, קונטרס חנוך לנער, תולדות אדמו”ר הרש”ב, תולדות חב”ד ברוסיה הצארית, תולדות חב”ד בפטרבורג, יהודי לנינגרד, העם, הצפירה.

לדמותם של הגבירים השתדלנים

עמודי התווך בפעילות הפטרבורגית לביטול גזירת גיוס הרבנים, היו הגבירים ר’ שמואל מיכל טריינין ור’ אליעזר גינזבורג. הנה קווים קצרים לדמותם:

ר’ שמואל מיכל טריינין היה איש חכם ונבון ובעל רצון כביר. לא התבייש בגין היותו חסיד, ולא חת גם משרים נכבדים. כאשר שמע דבר לא רצוי על היהודים, היה משיב להם בשפה ברורה ובהיגיון רב. ברשותו היה בית חרושת לפלדה בו ייצרו מסילות ברזל לרכבות. במפעליו עבדו אלפי פועלים. 

סיפר הרב שמואל נימויטין מחשובי חסידי חב”ד בפטרבורג: באחד מביקוריו של כ”ק אדמו”ר הרש”ב בעירנו, ביקש ר’ שמואל מיכל טריינין את הרבי שיבקר בבית החרושת שלו. הרבי הסכים ונסע יחד עמו לבית החרושת. הוא סייר בכל מחלקות המפעל והתעניין מאוד בכל פרט ופרט. כשסיים הרבי את ביקורו והתכונן לעלות לכרכרה על מנת לשוב לבית מלונו, שאלו רש”מ טריינין: “רבי כיצד מוצא חן בעיניכם בית החרושת וכל המתקנים שבו?” השיבו הרבי: “ומה חושב הנך, כיצד כל זה מגיע אליך? הרי זה משום שחושבים עליך בתפילת ראש השנה בליובאוויטש” [מתוך “תולדות חב”ד בפטרבורג”].

ר’ אליעזר גינזבורג.  על דמותו של גביר זה סיפר אדמו”ר הריי”צ:  איש היה במוסקבה ור’ אליעזר ב”ר יעקב גינזבורג שמו, איש טוב לבב, בלתי מלומד, עשיר במידה ממוצעת לעומת העשירים האדירים, ומסר נפשו על הכנסת אורחים. הכנסת אורחים במוסקבה בעת ההיא לא היתה דבר של הוצאות ממון בלבד, אלא כרוכה במסירות נפש ממש, כי לרגלי המצב הקשה באיסור הישיבה מחוץ לתחום [גזירות תחום המושב, לפיהן נאסר ליהודים לגור באזורים רבים ובהם מוסקבה] היו היהודים הבאים למוסקבה לרגל מסחרם מוכרחים להתחבא במקומות שונים  […]

ר’ אליעזר גיזנבורג דר בחלק העיר מארינאראשטשא [וכפי שכותבים בימינו: שכונת מרינה רושיצ’א, בה שוכן בית כנסת חב”ד המפורסם הקרוי ע”ש השכונה בה ממוקם], ויבוא בדברים עם שומרי העיר - המשטרה - ופקידיהם, כי על ביתו לא יארבו לחפש משוללי זכויות; ואם לפעמים יהיו מוכרחים לעשות חיפוש בביתו - יודיעוהו מקודם, ועבור זה שילם להם תשלום חודשי, לכל אחד לפי משמרת פקודתו, ויוציא על זה כשלוש מאות רובל לחודש.

בהיותו בעל בית חרושת גדול וכמה מאות איש פועלים בבית החרושת שלו, סידר באחד הבתים מקום ללון עבור חמישים אנשים, מיטות מוצעות ובית מבשלות … למותר להגיד שר’ אליעזר גינזבורג לא לקח כל תשלום מאת האורחים ועוד דרש שגם יאכלו אצלו. כדי שלא יהיה ספק בנוגע לכשרות המזון, שכר מבשלת יהודיה (דבר שהיה קשה להשיג במוסקבה) וגם משגיח מיוחד על בית המבשלות”.

מבצע מצה - מלחמת העולם הראשונה

חלק מהשתדלנות למען החיילים הרוסים בעת מלחמת העולם הראשונה, עסקה בנוגע למשלוחי מצות לקראת חג הפסח. כפי שסופר בפרק הראשון של סדרה זו, המלחמה נפתחה בחודש מנחם אב תרע”ד, וכעבור מספר חודשים החלה הדאגה למשלוח מצות עבור החיילים היהודים.

הפעילות סביב “מבצע מצה” התבצעה בתחילה בפטרבורג, בה נטלו חלק בראש: הרב קצנלבויגן - רבה של פטרבורג, ד”ר משה אליעזר אייזנשטאדט - רב מטעם של פטרבורג, הגביר החב”די ר’ שמואל מיכל טריינין, עורך דין הנריך סליוזברג ופרופסור יצחק דוב מארקון.

הללו דאגו להקים בעיר וילנא וועד מיוחד שידאג לביצוע המבצע. בוועד נטלו חלק רבני וילנא הרב חיים עוזר גרודז’ינסקי והרב יצחק רובינשטיין. סייעו למבצע: הרב יעקב מזא”ה - רבה של מוסקבה, הגביר הרב רפאל שלמה גוץ, העסקן מיכאל פוליאקוב.

חברי הוועד דאגו להשיג רישיונות מהצבא כמו גם להתרים תרומות נכבדות, לרכוש מצות ומאכלי פסח אחרים. כמו כן דאגו כמובן לשלוח את מאכלי פסח אל החזיתות הקרובות והרחוקות, שם נלחמו החיילים היהודים. בסך הכל נשלחו ליהודים המשרתים בצבא רוסיה - כשמונה עשרה אלף פוד מצות [קרוב לשלוש מאות אלף קילו!] ברכבת שהייתה מלאה גם במצרכי פסח אחרים (על פי ‘הצפירה’ י”א ניסן תרע”ה).

מבצע מצה זה לחיילים היהודים, נמשך גם לקראת חג הפסח בשנים תרע”ו ותרע”ז.