דוד שבדיק
הרב דוד שבדיק עשה דרך ארוכה עד שהגיע לחיים של תורה ומצוות, אך כשהגיע באמצעות פגישה עם אחד משלוחי הרבי, ניצתה הנשמה שבו ובתפנית חיים מדהימה, הפך את אורח חייו • לימים יצא הוא עצמו לשליחות בעיר הקסומה קלינינגרד, עיר שהייתה בעבר סמל תרבות של תנועת ה’השכלה’, והחל לקרוא בה בשם השם. הוא מלקט נשמות אחת לאחת
סיפורו המיוחד והמרגש של שליח אלמוני העומד בשקט בחזית הגאולה• הרב דוד שבדיק עשה דרך ארוכה עד שהגיע לחיים של תורה ומצוות, אך כשהגיע באמצעות פגישה עם אחד משלוחי הרבי, ניצתה הנשמה שבו ובתפנית חיים מדהימה, הפך את אורח חייו • לימים יצא הוא עצמו לשליחות בעיר הקסומה קלינינגרד, עיר שהייתה בעבר סמל תרבות של תנועת ה’השכלה’, והחל לקרוא בה בשם השם. הוא מלקט נשמות אחת לאחת וחולל מהפכה בלבותם ובנשמותם של צעירים רבים
כשעורכים כתבה על פעילות חב”דית בקלינינגרד, אי-אפשר שלא לפתוח בהיסטוריה היהודית המרתקת של העיר בה שימש ברבנות מי שמכונה “אבי תנועת המוסר” הלא הוא רבי ישראל מסלנט שאף נקבר בה.
קלינינגרד היא מובלעת רוסית קטנה בלב הקהילייה האירופית על חוף הים הבלטי – בין פולין מדרום, ליטא ממזרח ומצפון, והים ממערב. השם קלינינגרד ניתן לעיר בשנת תש”ח לאחר שהרוסים כבשו אותו מידי הגרמנים שבתקופת שלטונם נקראה – קניגסברג.
התושבים הרוסים הובאו לקלינינגרד על ידי הצורר סטלין לאחר מלחמת העולם השנייה – מיעוטם מתוך רצון ורובם בכפיה, לאחר שגורשו משם הגרמנים ובהם שרידי הפליטה היהודים שנותרו כאודים מוצלים מאש. בין אותם תושבים שהובאו לעיר על ידי השלטון הרוסי, היו יהודים לא מעטים, אך כאלה שהשתכחה מהם תורת ישראל. למותר לציין כי לאנשים אלה, תחת המגף הקומוניסטי, לא היה כל סיכוי לפתח חיי קהילה מחדש, כך שבמשך חמישים שנה ויותר, עד בואו לעיר של השליח הרב דוד שבדיק, לא התקיים בעיר ולו מניין תפילה אחד, אף לא בימים הנוראים.
ההיסטוריה העגומה של קלינינגרד
ראשית ההתיישבות היהודית בעיר החלה לפני יותר משלוש מאות שנה. קניגסברג הייתה ידועה כמרכז תרבותי גרמני. האווירה התרבותית התוססת הביאה להפיכת קניגסברג למרכז תרבות יהודי. לא מעט מתושביה היהודים של העיר למדו באוניברסיטה המקומית וספגו השפעות תרבותיות-גרמניות, כך שמרבית אנשי הקהילה לא שמרו על דרך התורה ומצוותיה ודבקו בתנועת ההשכלה.
בתי עסק רבים בעיר היו בבעלות יהודית, בין היתר בית הדפוס הגדול. הדפס היהודי המפורסם יואל משה סלומון, למד בעיר את מלאכת הדפוס וספרי קודש רבים הודפסו בעיר, כולל גם ספרים מראשוני החסידות. בדברי ימי החסידים ידוע המעשה שאדמו”ר הזקן שלח שליחים לעיר בכדי להיוועץ בשומר התיאטרון שבה, בטרם הדפיס את ספר התניא. לבסוף התברר כי הלה אינו אלא צדיק נסתר.
אחד המפורסמים ברבני קניגסברג היה רבי ישראל מסלנט ששימש בה ברבנות משנת תרי”ז. בהשתדלותו יצא לאור בעיר כתב העת ‘תבונה’ שהיה מלא בחידושי תורה ובשיחות מוסר. לאחר הפסקה של כמה שנים, הוא חזר לעיר בשנת תרמ”ב. בחורף תרמ”ג חלה ובערב שבת כ”ה בשבט של אותה שנה, השיב נשמתו ליוצרה ומנוחתו כבוד בבית העלמין בקניגסברג.
הרב האחרון ששימש ברבנות בעיר קודם השואה, היה הרב יוסף צבי הלוי דונר, בעל ‘מקדש הלוי’ שהיגר ללונדון וכיהן בה בתפקיד אב בית דין. בנו שנולד אף הוא בעיר, היה הרב אבא דונר ע”ה, יושב ראש וועד רבני אירופה, ארגון ליטאי מוצהר. בשנת תשנ”ח, כשהגיע לעיר השליח הרב שבדיק, בין אלה שהכתירו אותו לרבנות העיר, היו הרב אבא דונר ואביו הישיש שמינו רב חב”די לממשיך דרכם של רבני העבר מחוגי הליטאים שהיו בשר מבשרה של תנועת המוסר.
כאמור, תנועת ההשכלה עשתה שמות בקרב יהודי העיר, ועם הזמן הפכה העיר לאחד ממוקדי ההשכלה היהודית בגרמניה. כמה מראשוני ה’משכילים’ פעלו בה. בקניגסברג גם יצא לאור עיתון ההשכלה העברי ‘המאסף’. עקב היותה של קניגסברג מרכז של השכלה יהודית, הרי שכבר בשלב מוקדם נוצרה דיכוטומיה פנימית בקרב הקהילה היהודית במקום ובסיס רחב למחלוקת עם המעטים ששמרו על הגחלת.
עם עליית היטלר ימ”ש לשלטון, עמדה הקהילה היהודית המקומית בפני מציאות חדשה. הלאומניות והאנטישמיות במחוז היו מאז ומתמיד ניכרות וכעת הן התעצמו וגברו במהירות. בליל הבדולח שרפו המוני גרמנים את חמשת בתי הכנסת של הקהילה היהודית. בנוסף השחיתו הפורעים את בית היתומים היהודי שפעל בסמוך לאחד מבתי הכנסת והניסו משם את היתומים.
לאחר הכיבוש הרוסי, הפכה העיר לרוסית סובייטית. בעיר נמחק כל זכר להיסטוריה היהודית הענפה, למעט שלושת בתי הקברות, עדות אילמת לעבר יהודי פורה. “בערים אחרות ברוסיה היו השלוחים צריכים להשתדל בדרגים הגבוהים כדי לקבל לידם חזרה את בתי הכנסת שהפכו בינתיים לאולמות אירועים או בתי חרושת”, מספר הרב שבדיק, “אצלנו בתי הכנסת הוחרבו עד היסוד ועל כן היה עלינו להתחיל הכול מהתחלה”.
הרב שבדיק, בעצמו גדל במשפחה מתבוללת וגילה לימים את יהדותו. הוא מצא בעיר ריכוז יהודי של אלפיים יהודים – כמחצית ממה שהיה לפני השואה – קהילה כעדר ללא רועה. “כל היהודים שנמצאים כאן הגיעו אחרי השואה. מרביתם יהודים שכבר דור שלישי לא שומרים מצוות. היה עלי לאסוף את השברים ולהתחיל לייסד קהילה ומוסדות מהמסד ועד הטפחות.
“העבודה הייתה קשה אך היינו נחושים. כיום לאחר חמש עשרה שנות פעילות שום דבר לא דומה למה שהיה. המודעות היהודית כאן נמצאת בשיא, יש לנו בית חב”ד פעיל עם שיעורים לכל שכבות הגיל, סעודות שבת וחג ותפילות בימי שני וחמישי וכמובן גם בשבת והיד עוד נטויה. אנו מונים כבר עשרות צעירים שעשו צעדים ממשיים בדרך העולה בית אל”.
חיפושים תמידיים
בטרם התחלנו לספר את סיפורה של השליחות, ביקשתי לשמוע את סיפור חייו הלא שגרתי. סיפור חייו יכול בהחלט, כך מתברר, לשפוך אור על הצלחתו הגדולה בעבודת שליחותו.
הרב שבדיק נולד ברוסטוב בבית רחוק מדרך ישראל סבא. גם פסח ויום כיפור לא צוינו בבית הוריו. היו אלו ימים ככל שאר הימים. “למרבה האירוניה, הראשונים שגילו לי את דבר היותי יהודי, היו חבריי לספסל הלימודים שהקניטו אותי על מוצאי היהודי. מה המשמעות של היותי יהודי – לא ידעתי, מה שכן ידעתי שכדאי לי להסתיר את העובדה הזו והיא איננה מקור לגאווה”.
בבית הספר הצטיין בלימודיו, אהב לקרוא ובמשחקים היה הראשון לנצח ולהוביל. “מגיל מאוד צעיר הרגשתי שיש עלי השגחה עליונה. בניגוד לחינוך שניסו לטעת בנו המורים של כפירה ואתאיזם, הרגשתי וראיתי השגחות פרטיות רבות בחיי והבנתי שיש כוח עליון שמלווה אותי. כבר בגיל צעיר שאלתי את עצמי איפה הוא נמצא ואיך מתחברים אליו, אך לא ידעתי לקבל תשובה שתניח את דעתי”.
כשהגיע לגיל עשרים ושבע, לאחר כמה תארים שצבר בהנדסת כבישים, נשא לאישה צעירה גויה מקומית אותה הכיר במהלך לימודיו. “החתונה העמיקה והעצימה את הרעב הפנימי לחפש אלוקות. באחד הימים נרשמתי לקורס ביוגה. בנוסף לתרגילים, לימדו המורים גם את תורת המזרח. הכותרת של המפגשים הייתה מרתקת, וקיוויתי למצוא שם את התשובות לשאלותיי, אך לשווא. הרעב הפנימי אמנם נרגע לכמה חודשים, אך מהר מאוד הבנתי שהתשובות אינן מספקות”.
הרב שבדיק מעיד כי לאורך כל אותה תקופה, לא ידע מהי יהדות וכיצד על יהודי לבטא את יהדותו. “קראתי פילוסופיות רבות ושיטות חיים מרתקות, אבל התשובות סיפקו את נפשי רק לרגע, ומיד אחריהם שבה להכות בי תחושת החיפוש.
“יום אחד, בעצת חבר טוב, החלטתי לבדוק את הנצרות. נכנסתי לבית תיפלתם וקיוויתי למצוא שם את אשר איווה לבי. הטקסים היו מרשימים אך ככל שהימים חלפו, כך הצטברו אצלי עוד ועוד שאלות. הסיפורים ששמעתי נראו לי לא הגיוניים. מצאתי שם שטחיות גדולה, וכשהצגתי שאלות, נאמר לי שאסור לשאול. הגלח במקום ששמע את שאלותיי, רתח וזעם. הבנתי כי מי שכועס שמציגים לו שאלות, אזי הוא עצמו לא שלם עם דרכו.
“שוב יצאתי לדרך ארוכה של חיפוש. מי שמשמים שלחו אותו כדי לחלץ אותי מהבור, היה בן דודי ששמע ממני על החיפוש העמוק בו אני שרוי. הוא אמר שמקומו של יהודי שמחפש רוחניות נמצא בבית הכנסת. הייתי כל-כך בור עד שלא ידעתי על מה הוא מדבר”.
אותו בן דוד עמד באותם ימים לפני עלייה ארצה והיה פוקד את בית הכנסת ברוסטוב כדי ללמוד עברית. “ערב שבת אחת הגעתי לבית הכנסת, שם פגשתי צעירים רבים בני גילי ומטה ששמחו ורקדו. הייתה אווירה נחמדה. ואז הס הושלך בבית הכנסת, אל המקום נכנס יהודי הדור צורה, מרשים בהליכותי. היה זה הרב שלום בער סטמבלר. הוא נטל את רשות הדיבור ואמר: ‘להיות יהודי זה לא ליהנות מהפולקלור היהודי, אלא צריך ללמוד תורה’. הוקסמתי מדבריו ועוד באותו יום קבעתי איתו חברותא.
“למדתי איתו בעיקר חמשה חומשי תורה וקיבלתי ממנו הסבר בהיר ועמוק על המשמעות העמוקה של יהודי. בתוך שבוע הרגשתי שמצאתי את אשר חיפשתי. נפשי נרגעה. הרגשתי כמי שמוצא מים קרים במדבר. הייתה בי תחושה נפלאה של התרוממות רוח. תמיד חשתי שיש בורא לעולם אך הרב סטמבלר לימד אותי גם איך עובדים אותו. בהמשך הבנתי שאני לא יכול להמשיך לגור עם גויה, והודעתי לה על-כך.
“היא שהייתה שותפה כל העת לתהליך החיפושים שעברתי, הודיעה לי מיד שברצונה להתגייר. בשלב זה נאלצנו להיפרד, היא נסעה למוסקבה שם נכנסה לסמינר יהדות ולמדה יהדות במשך כמה שנים, ואני עשיתי את דרכי לארץ ישראל. התיישבתי בשכונת נחלת הר חב”ד, שם למדתי בהמשך גם את מלאכת השחיטה. הייתה לי בת אחת כבת אחת-עשרה שנים. שלחתי אותה ללמוד במוסקבה כשתקוותי הגדולה הייתה שתגיע לגיל המתאים, תסכים אף היא לעבור תהליך של גיור”.
בנחלת הר חב”ד שהה במחיצת דמוית חסידיות, ביניהם הרב שלום דובער גרליק והרב יעקב צירקוס, מהם למד רבות על אורחות החסידים והנהגותיהם. “אהבתי את האווירה החסידית שם. מדי שבת הייתי מתארח אצל משפחה אחרת, ומכולן למדתי רבות.
“בזמן שהייתי בארץ ישראל, סיימה רעייתי את הליך הגיור והפכה ליהודייה מן המניין. חזרתי למוסקבה ונישאנו כדת משה וישראל. לאחר נישואינו מחדש היה ברור לנו שאנחנו יוצאים לשליחות – הרי רק בזכות שלוחי הרבי מצאתי את יהדותי. הזדהיתי עמם עמוקות וביקשתי גם אני להיות שליח כדי לגלות ליהודים אחרים את יהדותם ולהשיבם אל צור מחצבתם”.
האדמו”ר מנדבורנא פסק: ‘אתה הרי ליובאוויטשער, הרבי ידאג לך’
בעצה אחת עם רבה הראשי של רוסיה הרב בערל לאזאר, הוחלט שמשפחת שבדיק תצא לקלינינגרד. בתוך תקופה קצרה היו בני הזוג בדרך אל היעד בעוד הבת נותרה במוסקבה. ככל שבגרה ועדיין לא השלימה את תהליך הגיור, נשא הרב שבדיק תפילה בלבו שתקבל על עצמה עול מצוות. בכל פעם שדיברה על רצונה בלימודים אקדמאיים, עלה מפלס הדאגה בקרב האב שחשש שתבחר לעצמה דרך אחרת בחיים, תינשא לגוי ויהיו לו נכדים גויים.
“עם הבת הזו חווינו נס מופלא ואין יום שאינני מודה להקב”ה על הנס המופלא שחולל לנו”, הוא אומר בהתרגשות, ומעשה שהיה כך היה:
“עוד כשהייתי בארץ ישראל נסעתי לבני-ברק לבקר ידיד קרוב שהכרתי ברוסטוב. אף הוא התקרב על ידי הרב סטמבלר, וכשעלה ארצה הפך להיות חסיד נדבורנא נלהב. כששהיתי בביתו, הציע שיסדר בעבורי פגישה עם האדמו”ר זצ”ל, בעל ‘הבאר יעקב’, והסכמתי.
“בין יתר הדברים סיפרתי לאדמו”ר את סיפור חיי ושאלתי אותו מה לעשות עם בתי. הייתי בדילמה; האם ללחוץ עליה שתתגייר או לא לדבר על כך כלל וה’ יעשה הטוב והישר בעיניו. האדמו”ר ענה לי ‘אתה הרי חסיד של הרבי מליובאוויטש, וממילא תראה שהרבי לא יעזוב אותך והדברים יסתדרו’. כדברי האדמו”ר מנדבורנא, כך הווה.
“אנחנו כבר התבססנו במקום שליחותנו ובתי הגיעה בינתיים לגיל שבע עשרה, והייתה בשנה האחרונה של לימודיה בבית הספר היהודי, ועוד מעט מי יודע מה יהיה ולאן תלך. היא לא שיתפה אותנו במאום על אודות תוכניותיה, מה שהעלה אצלי את מפלס הדאגה. יום בהיר אחד אני מקבל טלפון ממוסקבה ומספרים לי על יהודי חשוב מהקהילה באנטוורפן שמבקש לבדוק הצעת שידוך של בנו עם בתי. מסתבר שהבן בעצמו משמש כרב באנטוורפן. כששמעתי על כך, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ‘לכו תחפשו לכם צעירה יהודיה’, אמרתי בעצב.
“אך אותו יהודי התעקש. הוא סיפר שבנו שמע על בתי דברים טובים והוא מתכוון לשידוך הזה ברצינות. בלית ברירה קבענו שבעת ביקורי במוסקבה בשבוע שלאחר מכן, נפגש. כשהגעתי למוסקבה התברר לי כי בתי, עוד בטרם שמעה על השידוך, החליטה לסיים את תהליך הגיור. בהשגחה פרטית הגיעו למוסקבה צמד רבנים מומחים לענייני גירות ובינתיים כבר השלימו את תהליך הגיור גם של בתי.
“כששמעתי כך, הסכמתי כמובן לשידוך, לא לפני שביררתי על הבחור. הם נפגשו כמה פגישות והסכימו להקים יחד בית בישראל על אדני התורה והמצוות. ההורים הגיעו מבלגיה וקיימנו סעודת שידוכין. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את האבא איך קרה שהגיע עד לרוסיה כדי למצוא שידוך לבנו? הוא שיתף אותי בסיפור מפעים. מסתבר שהרבי עצמו כיוון אותו לרוסיה. כשבנו הגיע לפרקו, כתב האב לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’ והמענה שקיבל הפנה אותו לרוסיה. בלי שאלות ותהיות, רכש כרטיס ועלה על טיסה למוסקבה…
“החתונה התקיימה באנטוורפן. חתני ר’ יוסף דגן מתעסק בקירוב יהודים ומתעסק בתכשיטנות. יש לנו מהם כבר ארבעה נכדים חמודים שהולכים בדרך ה’ ויש לי מהם נחת רב.
“כשאני חושב על כך, אינני יכול שלא להיזכר במה שאמר לי האדמו”ר מנדבורנה: ‘אתה הרי ליובאוויטשער, הרבי ידאג לך’. פעמים רבות שהמילים הללו מהדהדות בראשי. הרי באותה מידה הדברים יכלו להיות במסלול שונה לחלוטין. אשרינו שחסידים אנחנו ונמצאים וזכינו להימנות על צבא שלוחיו של הרבי”.
הבעיה של השליח בקלינינגרד הגיעה לדיון בקרמלין אצל נשיא רוסיה
בשנת תשנ”ח הגיעו בני הזוג שבדיק לפעול בקלינינגרד, שהיתה בבחינת שממה רוחנית. “הגענו לעיר שאנשים בה לא ידעו מה זה יהדות. השנה הראשונה הייתה קשה. היום, במבט לאחור, אינני יודע מאיפה שאבנו את תעצומות הנפש. לא הייתה בעיר שום מודעות יהודית ויהודים לא נאספו כאן יחד זה שנים ארוכות.
“החלטנו למקד את פעילותנו עם צעירי הצאן. יסדנו בעבורם שיעורים יעודיים וצעירים רבים החלו פוקדים את בית חב”ד מדי יום כדי להניח תפילין, לשמוע דברי תורה ו’להיות מחוברים’. יש לא מעטים שכבר מניחים תפילין בבתיהם ושותפים בדרך קבע במנייני התפילה. כשהגענו לעיר לא היה בה מניח תפילין אחד”.
אחת הפעולות הראשונות שגרמו לרעש גדול בעיר וסוקרה בכל כלי התקשורת, הייתה טקס הכתרת הרב דוד שבדיק לרב המחוז. לאירוע ההכתרה הגיעו רבה האחרון של העיר הרב יוסף צבי הלוי דונר, ראב”ד התאחדות קהילת החרדים באנגליה ובנו הרב אבא דונר, יושב ראש וועד רבני אירופה.
“באירוע ההכתרה סיפר הרב דונר, שהיה הרב האורתודוקסי היחיד בעיר, כי הסכים לשמש כרב רק לאחר שהוציאו את האורגן שניגן בשבת בעת התפילות. הוא סיפר עוד כי בטרם שרפו הגרמנים הארורים את בתי הכנסת בעיר, הובילו אותו לחזות במראה הזוועה הזה. לאחר מכן אסרו אותו יחד עם מנהיגי הקהילה. אחד מהם שהיה כבר רחוק מאד מיהדותו, פנה אליו בשאלה: ‘יאמר לי הרב, כיצד הגרמנים עושים נבלה שכזו, הרי אני יודע את ההיסטוריה הגרמנית אפילו טוב מהם?!’. השיב לו הרב דונר, ‘אתה שכחת שאתה יהודי, אבל אותם ארורים, צאצאיו של עשיו, לא שכחו את יהדותך”.
אל טקס ההכתרה, מלבד הרבנים דונר, הגיעו לעיר רבנים נוספים מכל רחבי אירופה כשכולם חשים שרוח יהודית חדשה מנשבת בעיר.
אחת ההתמודדויות הלא פשוטות בהם נתקל השליח בתחילת דרכו, הייתה מלחמתו כנגד האנטישמיות שטבועה עמוק בקרב בני העיר. באחת השנים הראשונות לבואו, חולל אחד מבתי עלמין היהודי בעיר. על המצבות נכתבו כתובות נאצה. בין היתר חולל גלעד זיכרון שהוצב בעיר לזכר נרצחי השואה. הדבר עורר סערה גדולה, לבסוף הפוחזים שעשו זאת, נלכדו ונאסרו.
“יום אחד נודע לי שהעירייה החלה לבצע חפירות בשטח בית העלמין היהודי שנמצא על יד השוק. התוכנית הייתה לבנות במקום שכונה חדשה. כשהגעתי לשם – הזדעזעתי. עצמות הנפטרים היו מושלכות בביזיון גדול. בתחילה פניתי לראש העיריה, אך הוא התחמק בתואנה שבכל שטחי העיר יש בתי עלמין ישנים, והוא חייב לפתח את העיר. כשראיתי שהוא מתנהג באטימות, הרמנו קול זעקה גדולה וערבתי גורמים רבים, כולל את הרב הראשי הרב לאזאר שעירב את הנשיא בזמנו מר דמיטרי מדבדב.
“באסיפה השבועית של הנשיא מדבדב עם שריו בקרמלין, פתח האחרון את הישיבה בטון חמור סבר ושאל: האם יש אנטישמיות בקלינינגרד? הדברים פורסמו בתקשורת וזה כנראה היה רמז מספיק עבה שהגיע לאוזניו של ראש העיריה שהפסיק באחת את העבודות. הוא קרא לי אליו לפגישה והודיע שמעתה ואילך לא יתקיימו חפירות בבתי קברות יהודיים. מעתה ואילך, כל חפירה באזור, תצטרך אישור מוקדם מרב העיר”.
מהפכה בקרב הדור הצעיר
כאמור, הרב שבדיק מרכז חלק ניכר מפעילותו עם הנוער, דור העתיד. בשנים עברו פעל בעיר בית הספר במסגרת ‘אור אבנר’, אך לאחר המשבר הכלכלי הגדול, נסגר בית הספר ובמקומו פתח הרב שבדיק בית ספר של ימי ראשון. כשהרב שבדיק מדבר על הילדים והנערים, הוא מתרגש; הוא רואה בהם את עתיד הקהילה, וכשזורעים בדמעה – קוצרים ברינה. בקלינינגרד ישנם עשרות נערים שגילו את יהדותם והחלו לשמור תורה ומצוות ברמה זו או אחרת.
“כשבית הספר נסגר, שלחתי חלק מהתלמידים שכבר התקרבו יותר, ללמוד בפטרבורג. הייתה ילדה אחת ששלחנו לשם, אך בחלוף תקופה חוותה ירידה רוחנית גדולה עד שעזבה את בית הספר ועברה ללמוד בבית ספר של גויים. בד בבד הפסיקה להשתתף בפעילות בבית חב”ד, ומאוד דאגתי לה.
“סדר פסח אצלנו זה משהו מאוד גדול, אני עורך ‘סדר’ באולם גדול שאנו שוכרים לשם כך, ולאחר מכן אנחנו מקיימים סדר בביתנו הפרטי, שם סועדים איתנו עוד מקורבים רבים.
“כשהסתיים הסדר פסח באולם והייתי בדרכי לביתי, פגשתי את אותה נערה מתרועעת עם נערים גויים. הצעתי לה להיות אורחת שלנו בסדר פסח. היא התלבטה ולבסוף עזבה את חבריה והתלוותה אלי. נתתי לה יחס מועדף, ומאז החלה שוב לפקוד את בית חב”ד. בתוך שבועות מספר עשתה הנערה שינוי מהותי וחזרה בתשובה. היא עזבה את חבריה הגויים והחליטה שהיא הופכת להיות יהודיה שומרת מצוות”.
בפיו של הרב שבדיק עוד סיפורי נשמות רבים:
“היה בחור יהודי שהסתובב עם גויה. היא דווקא התלהבה להגיע לבית הכנסת, ומדי ערב שבת הייתה פוקדת את בית הכנסת בעוד שדווקא הוא היה ממתין לה בחוץ… פעם אחת היא הצליחה לשכנע אותו להיכנס, נשמתו נדלקה ומאז הפך להיות מתפלל קבוע בעוד שדווקא היא הפסיקה לפקוד את המקום. בשיחה שהייתה לי איתו לאחר תקופה, שיתף אותי במחשבותיו. לדבריו חשב שאנו ‘פנאטים’ ו’חשוכים’ ולכן מלכתחילה חשש להיכנס לבית הכנסת.
“באותה שנה הצעיר הזה נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הכיר צעירה יהודיה, השניים נישאו ונולדה להם בת”.
הרב שבדיק מתפעל כל הזמן ממסירות נפשם של נערים ונערות צעירים שזה דור שלישי שלא חונכו על ברכי התורה ומצוותיה, וכעת עושים שינויים מהפכניים בחייהם ומתקרבים ליהדות בצעדי ענק. “ישנו בחור שהתגורר כמה שנים בארץ ישראל ואפילו שירת בצבא אך לבסוף חזר לקלינינגרד. הוא משתתף קבוע בשיעורי התורה, וכשהבאנו לעיר מוהל ביקש למול את עצמו. כיוון שהיינו צריכים הוכחה מוחצת ליהדותו, הוא לא וויתר וכבר בבוקרו של אותו יום יצא לחפש אחר תעודות לידה של סבתו מצד האם מאחד הכפרים, שם נכתב שהיתה יהודיה. הוא הגיע כמה דקות לפני ששקעה השמש ועבר ברית מילה”…
כשהרב שבדיק מספר את הסיפור הבא, הוא צוחק בקול רם:
“הייתה ילדה שלמדה אצלנו בכיתה א’, אימהּ הייתה יהודיה ואביה היה גוי, כפי שקורה במשפחות רבות ברוסיה. יום לא בהיר אחד אמרה הסבתא מצד האב כי היא מבקשת שהילדה תכיר גם את הנצרות, והתעקשה לקחת את הילדה לבית תיפלתם.
“הילדה אכן התלוותה לסבתא וקיבלה מהכומר נר דולק אותו אחזה בידיה כמו שאר הילדים שנכחו שם. בהזדמנות הראשונה שעמדה ליד רמקול, החלה בתמימות לברך בשם ומלכות את ברכת הדלקת נרות חנוכה ושעשה ניסים. הסבתא הגויה רצתה לקבור את עצמה מרוב בושה, ונדרה נדר שלא להביא יותר את הנכדה למקום הזה…”
סיפורי נשמות
הרב שבדיק מתאר את פעילותו על פי סגנון הפסוק “ואתם תלוקטו אחד אחד”; הוא לא מוותר על-אף יהודי ומזכיר לעצמו תמיד שאת נשמתו שלו ליקטו השלוחים רק לפני שנים לא ארוכות. “בימי החנוכה, מלבד האירועים הציבוריים, אני משתדל לפקוד את בתיהם של יהודים גלמודים ולהדליק איתם נרות ולשמחם. בשנה שעברה הגעתי לאחד הבתים, שם פתח בפניי את הדלת יהודי מבוגר מאוד. כששמע ממני שאני חסיד חב”ד, פרץ בבכי קורע לב. כשנרגע מעט, ביקש לשתף אותי בזיכרונותיו, לא לפני שהדליק בעצמו נר חנוכה.
“הוא סיפר שגדל בבית חב”די ובשנות השואה התגלגל לגטו גלובוקי שבבלרוסיה. הוא סיפר שכשהגיע חג החנוכה, הדליק יחד עם יהודים נוספים נרות וההדלקה הזו הזכירה לו את אותם ימים אפלים. הוא עצמו ניצל לאחר שנמלט מאקציה שעשו הגרמנים וכדורי הרובה שנורו לעברו, לא השיגו אותו, למזלו הרב. הוא סיפר כי הוא זוכר היטב את הרבי הריי”צ ששהה בוורשה לפני המלחמה וסיפר שהגיע עם סוס ועגלה לעיר ובחורים גברתנים שחררו את הסוסים ונשאו בידיהם את עגלת הרבי”…
בטרם יספר את הסיפור הבא נאנח הרב שבדיק קלות.
“לפני חג הפסח באחת השנים, הגשתי בקשה למפקדת בתי הסוהר האזורית לתלות פתק במסדרונות בית הסוהר, כי כל יהודי שחפץ ב’מצה שמורה’, יוכל לקבלה ממני. ואכן, קיבלתי טלפונים מכמה אסירים יהודים. כמה ימים לפני החג הגעתי למקום עם מצרכי החג ועם מצות, והסברתי לחבורת היהודים איך לעשות סדר כהלכתו.
“לאחר כמה חודשים התקשר אלי אביו של אחד האסירים וסיפר שבנו השתחרר מבית הכלא בשל מחלה ונפטר זמן קצר אחר-כך. לפני פטירתו ציווה על משפחתו לקבור אותו רק בקבורה יהודית, והשביע אותם שרק הרב שבדיק יתעסק בקבורתו. כמובן שנעתרתי לבקשתו והתרגשתי לראות את פירות הפעילות. הוריו של אותו יהודי היו כל כך רחוקים מיהדותם, שאילולא היה מבקש זאת מהם, היה נקבר חלילה בין גויים.
“יש לנו בקהילה מזכירה ושמה קטרינה. לאורך כל השנים היה ברור לי שהיא גויה. כשהכנסנו לבית חב”ד את פרויקט ‘סטארט’ והחלו לפקוד את המקום צעירים יהודים רבים, היא סיפרה על זה בבית. אימא שלה ששמעה זאת, אמרה לה כלאחר יד שגם הסבתא, אמא שלה, הייתה יהודיה. היא הייתה מופתעת, שכן כל חייה חשבה שהיא גויה. היא שלחה מכתב לעיירה בה גרה הסבתא, ומשם שלחו לה מסמכים שאיששו את דברי האם אודות יהדותה של סבתהּ. מאז, במקום להיות המזכירה של ‘סטארט’ היא הפכה להיות תלמידה וקיבלה על עצמה להתחזק בעניני תורה ומצוות”
בקלינינגרד, כל ניצוץ הופך לאור
הרב שבדיק הוא מסוג האנשים שאינם שוקטים על שמריהם, אך את הכול הוא עושה במאור פנים מיוחד, עם נחישות ספוגה באהבת ישראל גדולה ואכפתיות. “אני אוהב יהודים”, הוא אומר לנו כמה פעמים במהלך הראיון.
לאחרונה, בשל הקרבה הגיאוגרפית לפולין, החל לערוך ‘שבתות מחנה’ למקורביו בבית חב”ד בקראקוב אצל השליח הרב אליעזר גור-ארי’. “אנשים טועמים לראשונה מהי שבת חסידית מההתחלה ועד הסוף, טועמים מטעמי שבת, ובמקום לעלות במעלית צועדים ברגל. כל סעודות השבת הן מרוממות וראיתי שאותם משתתפים חזרו לקלינינגרד עם מהפך חשיבתי”.
איך התחושה לפעול במקום שיהודים לא מכירים אפילו את הבסיס של דרכי התורה והמצוות, וצריך להתחיל אתם מ-א’ ב’ ולא כקלישאה?
“דווקא כשיש חושך גדול, או אז כל ניצוץ ניכר למרחוק. לאחרונה ישנם יהודים רבים שחוזרים לעיר לאחר שהות של כמה שנים בארץ ישראל. הם פשוט לא הרגישו בארץ ישראל את מה שהם מרגישים כאן, בגלל שכל הסביבה בארץ ישראל היא יהודית. אין לנו שיעור תורה שיש בו פחות מעשרים משתתפים!
“ולעצם שאלתך, בעבר היה קשה יותר, אך כיום הרכבת כבר נעה על המסילה והחיים היהודים כבר תוססים. אתה חש לגמרי כי ‘לא ידח ממנו נידח’”.
בינתיים זכיתם להרחיב את המשפחה ונולדו לכם עוד ילדים, כיצד ניתן לתת חינוך חסידי במקום נידח כזה?
“אני אחוז באמירה של הרבי שהוא לוקח את האחריות על ילדיהם של השלוחים. מספיק לראות את הנס שהקב”ה עשה לי עם בתי שכיום אני רווה נחת חסידי ממנה ומבעלה יחד עם הנכדים.
“את הבן שלי שהינו בגיל שבע עשרה, שלחתי ללמוד במתיבתא במוסקבה. הילדים מסייעים מאוד בשליחות ומרגישים שונים מהסביבה וחדורים בזכות שנפלה בחלקם להיות שלוחים של הרבי. אני גם לומד איתם מדי יום חסידות וגמרא”.
אני מבקש לשאול אותך על הנושא של ‘משיח’: עד כמה זה מורגש בפעילותך ועד כמה יהודים בקהילה קלינינגרד חיים משיח?
“אנשים בקהילה מאוד מתחברים לנושא הגאולה ול’משיח’. אני מסביר לאנשים את זה בצורה כזו: כל דבר בחיים שאנחנו עושים, ישנה מטרה. העולם פועל בהרמוניה מלאה וקסומה, אבל מהי המטרה שהעולם הזה קיים כך? אני שואל וגם עונה – מפני שבורא עולם הוא הטוב והמטיב, והטוב הגדול הזה יתגלה במלוא עוזו בגאולה האמיתית והשלימה.
“הנושא של ‘משיח’ מודגש במיוחד בהתוועדויות ובשיחות של ‘אחד על אחד’. אנשים מבינים שבלי הרבי, שהוא משיח שבדור, לא הייתי מגיע לעיר. אנשים כאן מטבעם הם שכליים ומחושבים יותר אבל אני מסביר להם את הנושא של משיח בשכל ובהגיון. הרבי עשה את העבודה בשבילנו ונתן לנו תשובה לכל שאלה שיכולה להישאל.
“רק לאחרונה הגיע לעיר איל-ההון היהודי ג’ורג’ סורוס ונפגשנו. אחת השאלות הראשונות שלו הייתה מתי יבוא משיח? אמרתי לו שהמשיח כבר נמצא ורק צריך לפקוח את העיניים ולראות אותו. הוא חייך והסכים לדברים. אנשים בדור שלנו בהחלט רוצים כבר משיח ומחכים לו.
תחת הקנס תעלה התרומה
את הראיון המרתק בוחר הרב שבדיק לחתום בסיפור שהתרחש כמה ימים קודם לכן.
“לא מזמן נסעתי ברכב ופתאום עצר אותי שוטר באמצע הנסיעה והחל לפשפש ולחפש במכונית. בחלוף עשר דקות פנה אלי וביקש – למקרה שלא הבנתי – כסף על החיפוש שעשה במכונית… לא נבהלתי ורק שאלתי אותו אם הוא יודע מי אני? הוא התעניין לזהותי וסיפרתי לו שאני רבה של הקהילה היהודית ואנחנו עושים פעילות חסד גדולה, ולכן עליו לשלם לי… הוא נדהם, אך התעשת ושאל “כמה?” עניתי לו “לפחות מאה רובל”… הוא שלף את ארנקו, הוציא את הסכום והגיש לי כתרומה לבית חב”ד”.
ואגב תרומה, הרב שבדיק מבקש להודות לנגיד החסידי ר’ מיכאל מירילשווילי, שתומך רבות בפעילותו.