אסור לשבת בחיבוק ידיים!

אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים, לראות את המתרחש, לדעת את האמת ולשתוק. עלינו להיות הכח הדוחף, לעלות ולהעלות על הדרך הישרה להבאת הגאולה. הרבי מציין לנו את הכיוון, את היעד ואת המטרה ואומר לנו - כל אלו יהיה מעכשיו של כולנו! תהיה זאת עבודתנו, לבוא ולעזור בהתמסרות רצינית למטרה,  להישאר איתן ולחולל נפלאות!

ג’ בתמוז, יום גורלי בהיסטוריה של עם ישראל, העולם והאנושות כולה. היום בו התחולל בפעם היחידה בהיסטוריה הנס והמופת של “שמש בגבעון דום”. היום בו התחילה גאולתו של אדמו”ר הריי”צ ממאסרו, גאולה שהייתה באופן ייחודי, עם “אתחלתא דגאולה”, אשר בשעה שהתרחשה, לא ניתן היה לקבוע או לדעת לאן היא תוביל, אך בסופו של דבר, התברר שבה התחילה גאולה, גאולה כללית לעם ישראל כולה, שכן כך נסללה הדרך להגעתו של הרבי הריי”צ למקום החדש של ‘בית רבינו שבבבל’, בחצי כדור התחתון, וכך נסללה הדרך לנשיאותו ופעולתו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

בעשרים השנים האחרונות, כולנו מכירים משמעות נוספת ומיוחדת ליום זה, ועד שלעיתים היא מקבלת את מלא תשומת הלב. גם כאן מדובר בתופעה ייחודית, כזו שאין לה אך ורע בהיסטוריה של עם ישראל. כאשר למרות ההעלם והסתר שנמשך מזה עשרים שנה!!! - מפחיד אפילו לחשוב על כך - אין ספק אפילו קל שבקלים אצל כל אשר בשם חסיד, אוהד או מקורב יכונה, כי מדובר בניסיון, וכי המציאות האמיתית, גם כאשר אינה נראית בעיני בשר, היא היחידה שקיימת - הוא בחיים!

על יעקב אבינו אומרת הגמרא “מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים” ואילו אצל הרבי אנו רואים יותר מכך: מה הוא בחיים - אף זרעו בחיים. כל הכוח של זרעו להמשיך בחיי החסידות והשליחות, נובעת מהעובדה, הידיעה וההכרה כי במציאות - הוא בחיים. אלו הם חיים אמיתיים, חיים שבכחם להחיות את כל מי שזקוק לכך, חיים נצחיים, בגשמיות וברוחניות כאחד, חיים שלא שייך בהם שום הפסק ושום שינוי.

מטבע הדברים, כולל הטבע החסידי, אותו נוטע בנו הרבי, הרי כאשר מתקרב תאריך ויום כה נשגב ונעלה, אנו נזכרים בגעגועים, עוסקים בהתבוננות לאחור, בסיכומים ובחשבון נפש, על כל מה שעשינו, ועל כל מה שטרם הספקנו לעשות, וקבלת החלטות טובות להמשך הדרך.

מעבר לחילוקי דעות, השקפות ותחושות כאלו ואחרות, הרי שיש דבר אחד שחייב להיות משותף לכולנו - ואלו הן העובדות. לא עובדות סודיות, אלא דווקא דברים פשוטים וידועים לכל.

לית מאן דפליג - כי המילה המתאימה ביותר לתיאור הרבי, היא “חי וקיים”. גם אם פלוני בוחר להתמקד בחיים הרוחניים, ומשנהו בחיים הגשמיים, הרי הנקודה המשותפת והמוסכמת היא - חי וקיים, הוא נשיא הדור, המשיח שבדור והוא מנהיג ומוליך אותנו אל הגאולה האמיתית והשלימה.

ואם בחיים עסקינן, ואם אכן “כל מאמינים שהוא חי וקיים”, איזה מקום יש לחילוקי דעות? מי בכלל יכול לחשוב ולטעון אחרת? העובדה כי “זרעו בחיים”, כי חסידות חב”ד ליובאוויטש, שלוחי הרבי והמוסדות בעולם כולו מתפתחים, נפתחים עוד ועוד בתי חב”ד, יוצאים שלוחים לרחבי העולם כולו, והעיקר אלפי ורבבות ישראל, אלו המוגדרים כחסידים ואלו שלא, כולל אלו המצהירים שאינם שומרים לעת עתה על כל המצוות, כולם מוצאים את הדרך להתקשר אל הרבי, לכתוב אליו, ולקבל את ברכתו הק’.

בימים בהם “נזכרים ונעשים”, אנו זוכרים ומדגישים, כי הנושא אליו מתמסר הרבי מאז ומתמיד, הוא עניין הגאולה ומלך המשיח. לאחרי השיחות הברורות של השנים תנש”א ותשנ”ב, הרי במשך למעלה משנה, בשנת תשנ”ג–נ”ד, המסר של הרבי לכולנו, מה ששמענו וראינו, הוא עידוד בלתי פוסק של שירת והכרזת “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

נזכרים, עורכים חשבון נפש - אסור לנו להסיח את הדעת מכל מה שאנו יודעים. עלינו לדבר על כך, לכתוב, להתוועד, לנאום ולהרצות. הדרשה החסידית על הפסוק “אבדה האמונה - נכרתה מפיהם”, אומרת כי כאשר מפסיקים לדבר בפה אודות האמונה, קיים חשש כבר שהיא תיכרת ח”ו, ולכן חייבים לדבר אודותיה שוב ושוב וכך לחיות אתה.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, ואין כל ספק שכולנו מאמינים, כי עלינו לחיות את בשורת הגאולה, לקשר ולהתקשר אל הרבי, ולמלא את השליחות לקבלת פני משיח צדקנו. אך אין בכך די, הרבי מצפה מאתנו לחיות עם משיח ועם הגאולה, ולשם כך, חייבים לחזור שוב ושוב על כל היסודות, על כל העובדות ועל הקביעה הנחרצת כי כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א נמצא עמנו. אנו מתקשרים אליו, ופועלים שגם אחרים יעשו זאת.

ההתמקדות בחייו הנצחיים של נשיא הדור, הידיעה כי דבר לא השתנה וכי כאז כן עתה, לא עזב הרועה צאן מרעיתו. החיים עם בשורת הגאולה והגואל הרבי, ההתקשרות אליו ומילוי שליחותו, כל אלו משותפים לכולנו.

אלו הן הרגליים שעליהן עומד השבועון שלנו “בית משיח” מאז שנוסד בימים אלו לפני עשרים שנה ועד עתה. התמימים, חילי בית דוד שנלחמו על מנת ש”לא יחרפו עקבות משיחך”. הם כבר בעלי משפחות, תפקידים ומשרות מכובדות. אלא שהתפקיד והייעוד, לא השתנו, והם קיימים ביתר שאת וביתר עוז.

איש ממייסדי שבועון “בית משיח” לא תיכנן את שנת העשרים ל”ג’ תמוז”. איש לא העלה על דעתו שכך יהיה, אולם כאז כן עתה - איננו שוקעים בנוסטלגיה, איננו מכלים את ימינו באנחות, געגועים והעלאת זכרונות - למרות שכל אלו הם דברים חשובים.

אבל בהתאם להוראתו של הרבי, הדורש ומצפה מאתנו להסתכל על החיוב, על מה שנעשה ובעיקר על מה שצריך להעשות.

עשרים שנה של העלם והסתר, של עמידה בניסיון שאיננו מוצאים מילים לתאר אותו, הם די והותר! אנו יודעים שכ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א, נמצא אתנו כאן, ודווקא לכן הצפייה והפעולות אינן מפסיקות ואינן נחלשות, אלא בשיא התוקף - לחיות עם משיח, לחיות עם הרבי מלך המשיח.

כאשר נתבונן בעשרים השנים האחרונות ונשאל את עצמנו מה מאפיין אותן? האם הגעגועים, החיסרון וההיעדר?? לא ולא, מה שממלא אותן זו האמונה, ההתמסרות, החיות וההתפתחות. כולנו מייחלים ומצפים לסיומו של ההעלם וההסתר, חיים במה שזכינו לראות ולשמוע, אך בעיקר חיים, חיים עם הרבי כפי שהוא נמצא אתנו, לא פחות מאשר קודם.

אסור לשבת בחיבוק ידיים!

בשבועות האחרונים מדפיסים את חוברות “הקריאה והקדושה” ועל פי האמור שם, נאמר לכל אחד מאנ”ש, החסידים והמקורבים, קוראינו הנאמנים, ואלו שמסיבות שונות ומשונות אינם קוראים את השבועון: איננו רוצים להסיג גבול של מישהו. איננו רוצים להפריע למי שהוא ולפגוע בכבוד מישהו. אנו רוצים להעיר, לעורר ולזכות לראות שכולנו מעוררים את עצמנו ואת האחרים!

 אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים, לראות את המתרחש, לדעת את האמת ולשתוק. עלינו להיות הכח הדוחף, לעלות ולהעלות על הדרך הישרה להבאת הגאולה. הרבי מציין לנו את הכיוון, את היעד ואת המטרה ואומר לנו - כל אלו יהיה מעכשיו של כולנו! תהיה זאת עבודתנו, לבוא ולעזור בהתמסרות רצינית למטרה,  להישאר איתן ולחולל נפלאות!

הדרך היחידה והנכונה בדורנו לחיות משיח וגאולה, היא לא להפסיק לדבר, ללמוד, להרצות, להתוועד, לכתוב ולפרסם, על דבר מציאותו והתגלותו של משיח, על החובה להתקשר אל הרבי, למלא את שליחותו, להאמין בבשורה ובנבואת הגאולה.

איננו יכולים להפסיק, אסור לנו לנוח או להרפות ח”ו, גם אם נדמה שאנו חוזרים על כך שוב ושוב. עלינו לחפש ולמצוא כל דרך אפשרית, חדשה או ישנה, מסורתית או בלתי קונבנציונלית, על מנת שהנושא לא ירד מסדר היום.

הרבי מדגים לנו זאת, כאשר כל אחד ששואל מהו המסר, כל שיחה והתוועדות, מכתב או הוראה, כולם עוסקים בעניין אחד - משיח וגאולה. הרבי אינו נרתע ואינו מפסיק לעסוק בכך כל יום, כל שעה וכל רגע. ואנו זוכרים כיצד מדי יום הוא חוזר ומעודד שירה והכרזה אחת ויחידה.

עשרים שנה הם הרבה יותר מדאי, ולכן מתוך העיסוק הבלתי פוסק בהתקשרות אל הרבי, במציאותו ובהתגלותו כמלך המשיח, ומתוך העבודה למילוי השליחות, כולנו עומדים מוכנים, מתחננים ומבקשים, מפצירים ואף דורשים, כי הגיעה כבר העת לראות בעיני בשר את כל מה שאנו יודעים ומאמינים, הגיע הזמן כי את ג’ בתמוז נחגוג כיום בו עצרו השמש וגם הירח בימי יהושע, כהכנה לכך ש”לילה כיום יאיר”, ואת האתחלתא דגאולה של הרבי הריי”צ נחגוג אחרי שכבר הסתיימה הגאולה שהחלה מאז ולתמיד, אחרי שהגאולה תהיה מציאות מוחשית ונראה אותה בעיני בשר, וכך נכריז ונשיר את השירה וההכרזה אותה השאיר לנו הרבי מה”מ כ”צידה לדרך” אל ההתגלות ואל הגאולה האמיתית והשלימה: 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!