מעיו התהפכו בקרבו וראשו הסתחרר. הוא חי כל חייו בטעות נוראית. היא אכן עשתה את המי

מעיו התהפכו בקרבו וראשו הסתחרר. הוא חי כל חייו בטעות נוראית. היא אכן עשתה את המיטב לדאוג לו! דמעות ניסו לפרוץ, אולם הבלבול הפנימי עצר אותו מלבכות. התגלית המרעישה באה כגל שוצף ומהיר מידי. “רבי, האם תוכל לתת לי את המכתב”? התחנן ג’ו.

הביא לדפוס:  פ’ זרחי

 
הסיפור הבא נרשם על ידי הרה”ח ר’ טוביה בולטון, מפי הרה”ח ר’ ישראל ברוד, מהחסידים בכפר חב”ד.

ג’ו היה יהודי בן שלושים, נצר לאם שומרת מצוות, שבחייו הפרטיים לא שמר תורה ומצוות כלל. ג’ו עבר חוויות ילדות קשות, החל מגיל ארבע, כאשר אמו חלתה קשות. מחלתה נמשכה למשך שנה, ובגיל חמש ג’ו הקטן הפך ליתום. מה עם אביו, אתם שואלים? לא ברור לנו איפה הוא היה ומה אירע עמו; אבל מה שאירע לג’ו ידוע: הוא נשאר יתום, בודד בעולם, מריר וכועס.

כועס? על מי ג’ו כעס?

אז ככה: הוא כעס על אמו שעזבה אותו; לכל הילדים היה זוג הורים, רק לג’ו אין אף הורה. והכעס בעבע בו, למרות שבהמשך הוא ידע שלכעסו אין היגיון. הרי, אמו לא בחרה לחלות ולמות, ולא היא האשמה. ולמרות המחשבות ההגיוניות, הכעס שלט עליו וכילה אותו.

אין לנו פרטים לגבי שנות ילדותו ובחרותו של ג’ו, מלבד הפרט הבא: במשך השנים ג’ו חש צורך פנימי להתנקם מעט באמו שומרת המצוות על נטישתה אותו, וניתק עצמו מכל סממן של יהדות.

יום אחד עלה רעיון במוחו: הוא יבקר את הרבי מליובאוויטש!

לא ברור מאין ינק את הרעיון ומה היתה המוטיבציה מאחוריו. מה שכן ידוע, שאמו המנוחה הזכירה את שמו של הרבי מספר פעמים בילדותו, ולכן הוא החליט ללכת אליו. אולי הוא רצה לעורר מהומה, ואולי הוא רק היה סקרן; אולי גם ההחלטה הגיעה משעמום. לא נדע מה הניע אותו, אבל עובדה היא שג’ו החליט ללכת לבית הכנסת של הרבי.

ג’ו שמע שהרבי מקבל אורחים בלילה, ורק פעם או פעמיים בשבוע. במחשבה שאין לו מה להפסיד.

לילה אחד ג’ו נכנס למונית והזמין נסיעה ל–770 איסטרן פארקוויי.

השעה: אחרי חצות לילה. חושך בחוץ, אבל בפנים המקום מואר ושוקק חיים. אברכים מזוקנים עם מבטים חביבים הסתובבו בבנין, אחרים ישבו ולמדו תורה במרץ בחדר צדדי. מידי פעם מישהו עבר לידו, ממהר לאן שהוא.

יהודי צעיר ניגש אליו, לחץ את ידו בלבביות, ושאל אם הוא יכול להיות לעזר. ג’ו ענה לו בשתי מילים: הליובאוויטשער רבי.

הצעיר הצביע לעבר פרוזדור צר, שם עמדו אנשים בדממה, סימני מתח על פניהם. לפניהם דלת גדולה מעץ מהוגני, סגורה ומסוגרת.

הצעיר, שליווה את ג’ו עד גן עדן התחתון, הסביר. “כל האנשים האלה ממתינים להתקבל ל’יחידות’ - פגישה אישית עם הרבי. הרבי נמצא בפנים”, אמר, והצביע על הדלת. “הם ממתינים לדבר אתו ביחידות. חלק מהאנשים המתינו חודשים ארוכים כדי לזכות לרגע הזה”.

ג’ו סקר את התור ממרחק מה, וקיבל החלטה. הוא הזדרז לראש התור, נגע בכתפו של האיש שתורו יגיע ברגעים הבאים, ולחש לו. “סליחה. יש לי משהו דחוף ביותר. ממש דחוף! ויש לי טיסה בעוד זמן קצר שאני חייב להספיק! בבקשה, זה מאוד חשוב וזה יקח רק דקה. אולי אפילו פחות! התרשה לי להיכנס לפניך”?

אחרי התלבטות מהירה שארכה שניות מספר, היהודי הסתכל לג’ו בעיניים, הרים את כתפיו בתנועת תמיהה, וענה: “נו, דחוף? מה אני יכול לומר. כנס לפניי”, ופינה לג’ו את מקומו ליד הדלת.

באותו רגע ממש, הרב לייבל גרונר, חבר מזכירות הרבי שהיה אחראי על כניסת האנשים לחדרו של הרבי באותו לילה, נכנס ל’גן עדן התחתון’. סקירה קצרה ועין בוחנת סיפרו לו מיד את התמונה כולה: שג’ו בכלל לא מזומן ליחידות, ואין לו רשות לעמוד בתור. ר’ לייבל מיהר לקראתו כדי לסלקו מהתור.

אולם, לפני שהספיק להוציאו, דלת ‘גן עדן העליון’ נפתחה, ויהודי יצא כאשר הוא צועד אחורנית, משפשף עיניים אדומות (מבכי?). תוך כדי יציאתו, ג’ו נכנס פנימה, כאשר המזכיר ממהר אחריו לתפסו ולהוציאו.

אבל, הרבי סימן לר’ לייבל לעזוב את ה”פולש” לנפשו, ולמזכיר לא נותרה ברירה אלא לצאת ולסגור אחריו את הדלת.

ג’ו התיישב בכיסא ליד שולחן הרבי בדממה. הוא בהה ברבי, שמא בהתרסה, או אולי בסקרנות. הוא המשיך לשתוק. תכניתו היתה שהרבי יהיה זה שפותח בשיחה.

והרבי פתח בשיחה, לאחר שהביט בג’ו למספר שניות, ואמר, במבטא רוסי כבד: “אני מכיר אותך!”

ג’ו הצביע על עצמו בפליאה, משך בכתפיו, והרים את כפות ידיו כלפי מעלה. “אני? לא, לא אותי!”

הרבי המשיך: “קיבלתי מכתב לפני שנים”.

ג’ו: “לא ממני!”

הרבי: “לא ממך, אלא עליך”.

ג’ו התפלא מאוד. “עלי?? מי היה יכול לכתוב מכתב אליך הקשור אלי?”

הרבי קם מכסאו, שלף מאחת המגירות מכתב. הוא התיישב, והניח את המכתב על שולחן הכתיבה.

“אמא שלך”, ענה לו הרבי.

הלם!

ממקום מושבו ג’ו הצליח לראות שהמכתב היה ישן, וכתוב בכתב יד. הייתכן שהמכתב אכן הגיע לרבי מאמא שלו?

והרבי המשיך את השיחה: “לפני עשרים וחמש שנה, אמך כתבה לי שהיא חולה ונוטה למות. היא ביקשה שאני אתפלל עבורך. קח, אתה יכול לקרוא”, ובאומרו זאת, הרבי הפך את הדף המוכתם בדמעות, לכיוונו של ג’ו, כאשר יד אחת מחזיקה במכתב, כדי שג’ו לא יוכל לקחתו.

ג’ו קרא את המכתב. כן, מה שהרבי סיפר לו היה מדויק! אמו לא הזניחה אותו! היא דאגה לעתידו!

מעיו התהפכו בקרבו וראשו הסתחרר. הוא חי כל חייו בטעות נוראית. היא אכן עשתה את המיטב לדאוג לו! דמעות ניסו לפרוץ, אולם הבלבול הפנימי עצר אותו מלבכות. התגלית המרעישה באה כגל שוצף ומהיר מידי.

“רבי, האם תוכל לתת לי את המכתב”? התחנן ג’ו.

אבל, הרבי משך בחזרה את המכתב ואמר שהוא יכול לתת לו העתק. המקור נשאר אצל הרבי. “המכתב נכתב אליי, והוא נשאר אצלי”.

ג’ו לא הבין מדוע הרבי מסרב לתת לו את המכתב. “אבל, זה מאמא שלי”, אמר ג’ו בלב שבור. “למה לא?” ייבב כילד קטן.

והרבי ענה: “בכל שנה, בערב יום כיפור, אני אוסף את כל תלמידי הישיבה, ואני מברך אותם.”

“ולכן?” נכנס ג’ו לדברי הרבי.

“לפני שאני מברך אותם, אני קורא את המכתב הזה”.