לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

כשם שבזמן הרמב”ם, על–ידי ש”תקפו הצרות וכו’” הביא לחיבור ספר “משנה תורה” — על דרך זה הי׳ גם בדורות שלאחרי זה, נתגלה מדריגה יותר נעלית בתורה, החלק דסתים דאורייתא  *  משיחת ש”פ שמות תשמ”ח

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

 א. משבת זה, ש”מיני׳ מתברכין כולהו יומין”, מתברכים גם (ובעיקר) הימים המיוחדים, ימי סגולה, שבשבוע הבא — כ”ף טבת, יום ההילולא דהרמב”ם, וכ”ד טבת, יום ההילולא דאדמו”ר הזקן.

בנוגע ליום ההסתלקות מבאר אדמו”ר הזקן (בעל ההילולא דכ”ד טבת), שביום ההסתלקות של צדיק “כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו” “מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה.. ופועל ישועות בקרב הארץ”, וידוע ש”הימים האלה נזכרים ונעשים” ביום ההילולא בכל שנה ושנה, ואדרבה — בכל שנה ניתוסף עילוי והוספה.

ומכיון ש”כולהו יומין” דהשבוע, גם ימי ההילולא דכ”ף וכ”ד טבת, מתברכין מיום השבת שלפניהם — הרי מובן, שהברכה שימי ההילולא מקבלים מיום השבת היא יותר מהמעלה שיש בהם מצד עצמם.

ב. כל הענינים ומאורעות הרי–הם בהשגחה פרטית — ומזה מובן:

א) הקביעות דשני ימי ההילולא בשנה זו באותו שבוע, והברכה דשניהם מאותה השבת — הרי זה מצד הנקודה המשותפת שביניהם. וכמדובר פעם בארוכה בנוגע לשייכות המיוחדת שבין הרמב”ם ואדמו”ר הזקן.

[ולהוסיף, שבשנה זו מודגשת ובולטת השייכות יותר, כי א) על–פי השגחה פרטית נקבע הסיום דמחזור הרביעי בלימוד הרמב”ם (לפי החלוקה דג׳ פרקים ליום) — לימוד ההולך ומתפשט בכל תפוצות ישראל, ו”מנהג ישראל תורה הוא” — ליום כ”ד טבת, יום ההילולא דאדמו”ר הזקן. ב) ההסתלקות דאדמו”ר הזקן היתה “במוצש”ק דשמות”, שבשנה זו חל ביום ההסתלקות דהרמב”ם],

ב) השבת שממנו מתברכים ימי ההילולא הנ”ל הוא שבת פרשת שמות [ובפרט על–פי הוראת בעל ההילולא, שצריך “לחיות עם הזמן” עם פרשת השבוע] — מכיון שהתוכן ד”מעשיו ותורתו ועבודתו” דהרמב”ם ואדמו”ר הזקן מרומזים בפרשת שמות.

ג. ויובן בהקדמת הביאור בתוכן (וחידוש) דפ׳ שמות — (התחלת ה)גאולה ממצרים:

בפרשיות הקודמות (בספר בראשית) מדובר אודות ירידת יוסף (ואחר–כך) יעקב ובניו ל(גלות) מצרים. והגם שבפרשיות אלו נאמרה ההבטחה “ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת גו׳”, וגם לפני זה (לפני הירידה) הבטיח הקב”ה “ואנכי אעלך גם עלה” — הרי זה רק הבטחה שאחר–כך תהי׳ הגאולה. אבל המצב שבהוה ובפועל בו מדובר בפרשיות האחרונות דספר בראשית, הרי הוא ירידה לגלות מצרים.

מה שאין כן בפרשת שמות, אף שבהתחלת הפרשה מסופר אודות הגלות וקושי הגלות (“ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם גו’”), מכל–מקום, מיד לאחרי זה מסופרים ענינים שהם קשורים להתחלת הגאולה: לידת משה רבינו, מושיען וגואלן של ישראל; ציווי השליחות מהקב”ה להוציא את בני–ישראל מארץ מצרים; וגם התחלת קיום השליחות — דיבור משה ואהרן לפרעה “כה אמר ה׳ אלקי ישראל שלח את עמי גו׳”.

ד. והנה, מכיון שהתוכן דכל פרשה מרומז בשמה — הרי מובן, שענין הגאולה (התוכן דהפרשה) מרומז בשם הפרשה “שמות”.

[ולהוסיף, שהאמור לעיל (ש”שמות” מרמז לגאולה) הוא על–דרך הכתוב במדרש (בהתחלת הפרשה): “ואלה שמות בני–ישראל — על–שם גאולת ישראל נזכרו כאן”].

וצריך להבין: ענין השם הרי–הוא לכאורה רק ענין חיצוני שאינו מורה (בגילוי) על תכונות האדם הנקרא בשם זה [וכפי שרואים שישנם ריבוי אנשים החלוקים בתכונותיהם (שכל ומידות וכו’) ואף על פי כן יש להם אותו השם]. ואם–כן מהו גודל העילוי ד”שמות”, ועד שזה מרמז על הגאולה?

ה. והביאור בזה, שאדרבה — היא הנותנת: זה גופא שהשם אינו מורה (בגילוי) על הכחות ותכונות פרטיות של האדם הנקרא בשם זה — הרי זה בגלל שהשם קשור להאדם עצמו, עצם האדם, שלמעלה מכחות פרטיים.

כמובן גם מזה, שכשקוראים לאדם בשמו, גם כשהוא עסוק ביותר, פונה הוא “בכל עצמותו” להקורא אותו בשמו, כי על–ידי הקריאה בשמו “קוראים” (ומגלים) לא רק כחותיו הפרטיים, כי–אם, הוא עצמו, עצם האדם.

ויתירה מזה: גם כשהוא במצב של התעלפות ר”ל, שאז כל כחותיו הפרטיים (וגם החיות הנמשך בגוף) הם במצב של התעלמות, הרי אחת הסגולות לעוררו, היא על–ידי הקריאה בשמו. כי על ידי זה “קוראים” ומעוררים עצם הנפש.

על פי זה תובן השייכות ד”שמות” לגאולה:

בזמן הגלות כחות הנשמה הם במצב של התעלמות (ואז אין השגה אמיתית באלקות וחסר באמיתית הענין דאהבת ה׳, ויראת ה׳, וכיו”ב). ועד שלפעמים ההתעלמות שמצד הגלות היא כל–כך, שבגילוי אין רואים חילוק בין יהודי לאינו־יהודי, להבדיל, שנמצא אצלו בגלות. וכפי שהי׳ בגלות מצרים, שבחיצוניות ובגילוי היו בני–ישראל בכמה ענינים כמו המצריים להבדיל, ועד — ש”הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”.

אבל, גם במעמד ומצב דהעלם והסתר הגלות, הרי העצם דיהודי (נקודת היהדות) נשאר בשלימות. ועל ידי זה ש”לא שינו את שמם”, שנקראים בשמותיהם (היהודיים) האמיתיים, “שמות בני ישראל” — מעוררים העצם של היהודי (הקשור עם העצם של הקב”ה כביכול), ועל ידי זה ממהרים ומביאים את הגאולה.

ו. ובעומק יותר — שעל–ידי הגלות גופא באים (לאחר הגאולה) לעלי׳ נעלית יותר מכפי שהי׳ לפני הגלות.

וגם ענין זה יובן על–פי המשל דלעיל דהתעוררות האדם מהתעלפותו על–ידי הקריאה בשמו:

כשמדברים למישהו בזמן שכל כחותיו (שכל, מדות, רצון ותענוג) הם בגלוי — רואים מיד עניניו הפרטיים. ובמילא, הרי זה מעלים שיורגש העצם.

מה שאין כן כשקוראים בשמו כשהוא במצב של התעלפות, שאז כחותיו הפרטיים אינם בגילוי — מורגש בזה (בקריאה זו) שקוראים לו עצמו, בעצם.

וכמו–כן הוא בנמשל:

בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, ועל דרך זה בזמן שלפני הירידה לגלות מצרים, מכיון שאז היו הכחות הפרטיים דהנשמה בגילוי (השגה באלקות, אהבה ויראה וכו׳), היתה עבודת ה׳ על–פי טעם ודעת — ובמילא לא התבטא הקשר העצמי שבין יהודי להקב”ה, הבא מצד עצם הנשמה.

דוקא בזמן הגלות, שאין השגה (אמיתית) באלקות “אותותינו לא ראינו גו׳ ולא אתנו יודע עד מה” — הרי כל ענין בעבודת ה׳ שעושים אז, גם “דברים קטנים” כמו “לא שינו את שמם” (וכיו”ב) — מבטאים הקשר העצמי שבין יהודי להקב”ה הבא מצד עצם הנשמה.

ולכן, בזמן הגאולה, שאז תתגלה עצם הנשמה שבאה לידי ביטוי בעבודה שבזמן הגלות, יתעלו ישראל למדריגה נעלית יותר מכפי שהיו לפני הירידה לגלות.

ז. זהו גם אחד הביאורים בזה שדוקא לאחרי ההקדמה דגלות מצרים ויציאת מצרים זכו ישראל למתן תורה (“בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה”) — הגם שעצם הענין דלימוד התורה הי׳ גם לפני זה אצל האבות:

שני ענינים הנ”ל שישנם אצל ישראל — (א) כחות הפרטים (שכל כו׳), ב) עצם הנשמה — יש דוגמתם גם בתורה: (א) חכמת התורה שהיא חכמתו של הקב”ה ו(ב) עצם התורה (כפי שקשורה עם עצמותו של הקב”ה), מה שהתורה היא “שמותיו של הקב”ה”, ועד לבחינת “שמו הגדול”.

ולכן: לפני גלות מצרים, שאז האירו רק כוחות הנשמה (שכל כו׳) — גם התורה שלמדו אז היתה רק כפי שהיא חכמתו של הקב”ה, ועל–ידי ההקדמה דגלות מצרים ויציאת מצרים, שאז נתגלה עצם הנשמה — דוקא אז קיבלו עצם התורה, במתן תורה.

ח. על–פי כל הנ”ל תובן גם השייכות דהרמב”ם לפרשת שמות (ש”מיני מתברכין” יום ההילולא שלו, וגם היום שבו יסיימו בעז”ה לימוד ספרו (העיקרי) “משנה תורה”):

בהקדמתו לספר “משנה תורה” כותב הרמב”ם: “ובזמן הזה תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו כו׳ לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים כו’ נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר, ואין צריך לומר הגמרא עצמה כו׳ שהם צריכין דעת רחבה כו’” — ולכן “ראיתי לחבר דברים המתבררים כו׳ בענין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה, כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק”.

ולכאורה, כשלומדים ספר “משנה תורה” שבו העתיק הרמב”ם רק ההלכות (שהוציא) מהגמרא “הבבלית והירושלמית וכו’”, הרי אינו מועתק ו”חסר” לכאורה השכל (והתענוג) שיש בעת לימוד הגמרא “הבבלית והירושלמית” גופא?

— אבל באמת ישנה מעלה בלימוד ספר “משנה תורה” דהרמב”ם לגבי לימוד הגמרא “הבבלית והירושלמית”: כי דוקא על ידי זה שבספר משנה תורה “השמיט” הרמב”ם כל השקלא וטריא וכו’ ומביא רק המסקנא, ההלכות — באים ומגיעים למדריגה נעלית יותר בתורה. וכמבואר בכמה מקומות שהשקלא וטריא שבתורה היא חכמתו של הקב”ה, מה שאין כן ההלכות הם רצונו של הקב”ה, רצון שלמעלה מחכמה.

וזוהי שייכותו של הרמב”ם (שספרו העיקרי משנה תורה) לפרשת “שמות”:

נתבאר לעיל בנוגע לשם, שאף שאינו מורה ומגלה תכונות פרטיות (שכל וכו’), מכל–מקום, הרי הוא קשור להעצם — על דרך זה הוא גם בנוגע למשנה תורה דהרמב”ם, שדוקא על ידי זה שהעתיק בספרו רק ההלכות, הרי על–ידי לימוד הספר “לוקחים” העצם דתורה, כמו שהיא “שמותיו של הקב”ה”, ועד לבחינת “שמו הגדול”.

ויש לומר, שזהו גם הטעם הפנימי שספר “משנה תורה” להרמב”ם הוא באופן ש”כל הדינין גלויין לקטן ולגדול כו’” — דלא כ”הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים” ש”אין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר”, ומכל–שכן “הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית וכו’ שהם צריכין דעת רחבה” — כי, מכיון שבספר “משנה תורה” ישנו (בגילוי) העצם של התורה, הרי זה שייך לכל אחד ואחד מישראל “לקטן ולגדול”, כי העצם דתורה קשור לעצם הנשמה, שישנה בכל אחד אחד ואחד מישראל.

ט. שייכות נוספת דהספר “משנה תורה” להרמב”ם לפרשת “שמות”:

נוסף על זה שעל–ידי הקריאה בהשם מעוררים עצם הנפש, שלכן פועלת הקריאה גם במצב של התעלפות ר”ל, שאז ישנו רק עצם הנפש בלי ההתפשטות כו’ — יש עוד ענין בזה, שההתעוררות דעצם הנפש שנמשך על–ידי הקריאה בשם, היא באופן כזה, שהחיות הנמשך מעצם הנפש פועל גם על הכחות הפרטיים (שכל מדות וכו’), כנראה במוחש שכשמתעורר שבים אליו גם הכחות הפרטיים כו’.

ועל דרך זה הוא גם בנוגע לספר “משנה תורה” להרמב”ם: בנוסף לזה שעל–ידי לימודו “לוקחים” עצם התורה שלמעלה משכל והשגה כנ”ל — יש בלימוד הרמב”ם עוד מעלה, שסוף סוף הרי זה מוסיף גם בהבנה והשגה. וכפי שרואים בפועל, שכשלומדים הסוגיות בש”ס (מקור הרמב”ם), לאחרי הלימוד ברמב”ם, ניתוסף בלימוד הסוגיות עמקות יתירה.

י. והנה, כשם שבזמן הרמב”ם, על–ידי ש”תקפו הצרות וכו’” הביא לחיבור ספר “משנה תורה”, המקבץ כל הלכות התורה, שבהם נראה בגילוי העצם ד(נגלה) תורה, כנ”ל בארוכה — על דרך זה הי׳ גם בדורות שלאחרי זה, כשניתוסף בחושך הגלות, והי׳ צריך לאור נעלה יותר שיוכל להאיר גם חושך כזה, נתגלה מדריגה יותר נעלית בתורה, החלק דסתים דאורייתא, שעל ידו מתחבר סתים דישראל עם סתים דקודשא בריך הוא.

וכידוע המשל מאדמו”ר הזקן בנוגע לגילוי החסידות, מבן המלך שחלה, ולא הועילו כל התרופות, שזה עורר את המלך לקחת את האבן היקרה שבכתר המלך (שבה תלוי כל היוקר שבכתר), ולטחון אותו ולערבו במים, על הספק אולי תכנס טיפה אחת לפיו של בן המלך ועל ידי זה יתרפא.

וגילוי זה דסתים דאורייתא בא בהדגשה יתירה על–ידי אדמו”ר הזקן, בתורת חסידות חב”ד — שגילה רזין דאורייתא, ועד לרזין דרזין, באופן ד”יתפרנסון”, בהבנה והשגה.

וה”חידוש” שבזה, שאף על פי שפנימיות התורה נתלבשה בשכל, ועד שגם השכל דנפש הבהמית יכול להשיגה, מכל–מקום, נשארה פנימיות התורה עם כל המעלות שבזה.

ועל פי זה יש לבאר השייכות דאדמו”ר הזקן (בעל ההילולא דכ”ד טבת) לפרשת שמות — כי גם הגילוי דחסידות חב”ד הוא בדוגמת קריאה בשם:

על–ידי הקריאה בשם נפעל ב׳ ענינים: שנמשך עצם הנפש, והמשכה זו באה בכחות פרטיים, שכל וכו’.

וכמו–כן הוא בנוגע לחסידות חב”ד שיש בזה ב׳ המעלות: סתים דאורייתא המקשר סתים דישראל עם הסתים דקוב”ה, וביחד עם זה הרי זה בא ונמשך גם בכוחות הגלויים דיהודי, ועד שזה פועל (לא רק על הנפש האלקית, אלא) גם על הנפש הבהמית, כנ”ל.

יא. ויש להוסיף בשייכות הנ”ל בין הרמב”ם לאדמו”ר הזקן:

מהענינים בהם נראית שייכות וצד השוה בין ספר התניא (ספרו העיקרי ופנימיות התורה של אדמו”ר הזקן) עם ספר משנה תורה (ספרו העיקרי של הרמב”ם) — ששניהם “ליקוט”:

ספר התניא נקרא “לקוטי אמרים”, כיון שהוא “מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ”ע”; וגם ספר משנה תורה “מקבץ (מאסף, מלקט) לתורה שבעל פה כולה”.

ואף על פי שה”ליקוט” (ו”קיבוץ”) הוא מענינים שכבר נמצאים — אבל מובן בפשטות, שעל ידי זה שהרמב”ם קיבץ כל הלכות התורה (המפוזרים במקומות שונים) וסדרם בסדר מסודר, באופן “שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל” — על ידי זה גופא, נוסף “חידוש” בהלכות מכפי שהיו לפני כן.

נוסף על — וגם–זה עיקר — שהוא לא הכניס כמה וכמה מאמרי רז”ל ב”מקבץ לתורה שבעל–פה” — והרי זה חידוש עיקרי.

ועל דרך זה בנוגע לספר לקוטי אמרים, על ידי זה שאדמו”ר הזקן ליקט ה”אמרים” (שהיו “מפי ספרים ומפי סופרים”) וסדרם בסדר מסודר, שיתאימו לכל בני–ישראל באופן ד”קרוב .. מאד בפיך ובלבבך לעשותו” — על ידי זה גופא, נוסף “חידוש” ב”אמרים” מכפי שהיו לפני כן.

נוסף, על–דרך הנ”ל, שכמה “אמרים” לא הכניסם ב”לקוטי אמרים”.

ויש–לומר, מהדוגמאות על גודל העילוי והחידוש שנפעל על–ידי ה”ליקוט” (אף על פי שהענינים כבר ישנם קודם) — מה שכתוב בהפטרת פרשתנו (סיום וחותם הסדרה) “ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל”: מובן בפשטות גודל העילוי והחידוש שיעשה בבני–ישראל על–ידי “תלוקטו.. בני ישראל”: ומזה מובן שעל דרך זה בנוגע לכל ליקוט אמיתי (שנעשה כראוי וכו’).

ויש–לומר כיון שכל הענינים נמשכים על–ידי תורה — הרי על–ידי לימוד בספרים שהם “מלקט” כל עניני תורה

— ספר משנה תורה ש”מקבץ” (מלקט) כל הלכות דנגלה דתורה, וספר לקוטי אמרים (תניא) המלקט כל ענינים עיקרים ויסודים של פנימיות התורה —

מקרבים וממהרים את קיום היעוד “ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל”.

יב. ויהי רצון, שבעמדנו בשבת שמיני׳ מתברכים ימי ההילולא דהרמב”ם ואדמו”ר הזקן, ועל אחת כמה וכמה בימי ההילולא גופא, יקבל כל אחד ואחד החלטות טובות על מנת לקיימם בפועל, ללכת “בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו כו’”, דהרמב”ם ואדמו”ר הזקן.

מתחיל מלימוד תורתם, ובמיוחד — ספר הלכות שלהם: ספר “משנה תורה” להרמב”ם, ובפרט שבכ”ד טבת מסיימים מחזור הרביעי דלימוד הספר, ומתחילים הלימוד מחדש, הרי זה הזדמנות לכל אחד ואחד להצטרף ללימוד (וגם אלו שכבר משתתפים בזה — להוסיף בחיות חדש ובעומק יותר וכו’):

ושלחן ערוך אדמו”ר הזקן.

וגם — ספרי חסידות של אדמו”ר הזקן. ספר התניא, “תורה אור”. ו”לקוטי תורה” וכו’.

ו”גדול תלמוד שמביא לידי מעשה” — הוספה בקיום המצוות בהידור, וגם — בהפצת היהדות והמעיינות חוצה.

וכל זה הכנה קרובה לקיום היעוד (שבו מסיים וחותם הרמב”ם ספרו) “מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים”, בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.