באימייל

קודם כל תודה על המחמאות, וגם על ההערות הבונות שכתבתם לי. וכן, קיבלתי גם חומר למחשבה מהשכן החביב.

חלק מהמגיבים טענו שהעיקר זה שיש רבי שמביא את הגאולה ובזה נגמרת הגלות, ולא צריך להרבות בדיבור על כך שהרבי הוא אבא וגם אמא. בקיצור: קצת פחות אישי. יותר לחשוב על המטרה הכללית.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שהעולם מחפש יותר ויותר את המקום האישי. מפלגות, למשל, מנסות למכור אידאולוגיה, כמה הם ‘ימין’ או כמה הם ‘שמאל’ אבל בסופו של דבר מכוונים לקטע האישי. בוחרים לפי האדם ולפי האישיות והאופי שלו (או פליטות הפה שלו וכדומה). גם כאשר מנסים למכור מוצר, חייבים להביא ‘מישהו שניסה את זה ולא הפסיק להתלהב’…

נכון, יש בזה לא מעט אובססיה ושקר, ואנחנו כחסידים לא צריכים להתנהג כך. אבל משהו, גרעין של אמת, יש כאן. הכמיהה למשהו אישי, מבטאת אולי משהו אמיתי בעיקרו. דור הגאולה רואה שמשיח בפתח ורוצה להכניס את כל האמת האלוקית בתוך ‘האישי שלו’, החיים שלו, הנוחות שלו, המקום שהוא בתוכו פנימה. הוא מאמין, מבין ומרגיש, אבל רוצה את זה יותר בפנים. באישי.

אחד המשלים המפורסמים בתורת החסידות, הוא משל הליווער (המנוף). כשרוצים להרים עם המנוף את כל הבית, לא מרימים מהחלון או מהקיר הצדדי אלא מלמטה. כך כשרוצים לברר ולהעלות ענין ברוחניות - צריך להרים מלמטה, מהמקומות התחתונים ביותר.

דור הגאולה כבר רוצה להתרומם, וזה צריך לבוא מהמקום התחתון ביותר. כל אחד והמקום התחתון שלו (אישי כבר אמרנו?). יש כאלה שהמקום התחתון שלהם הוא תחנה סופית של סדר השתלשלות (זה לא בציניות, באמת יש כאלו). אבל יש גם אנשים פשוטים, כמוני, שהמקום התחתון הוא המקום האישי שבו אנחנו רוצים את הכל קרוב אלינו, נוח לנו, מדבר אלינו. וגם את המקום הזה צריכים להרים.

אני זוכר שתמיד כשראיתי את התמונה של כל השלוחים בכינוס השלוחים העולמי, התרגשתי מאוד לראות את הצבא האדיר של הרבי, אבל מיד אחר–כך חיפשתי איפוא אבא שלי בתמונה.

ויש עוד תופעה מעניינת שהתפתחה אצלי בשבועות האחרונים, ביום חמישי לפנות בוקר. אני מקבל את מגזין ‘בית משיח’. יש הרבה מה לקרוא ובפרט בזמן האחרון הופכים עולמות ומפיצים את הבשורה, אבל הדבר הראשון שאני קורא - זה את הטור ‘בוא נתוועד על זה’… (מעניין אם זה יעבור לי…).

נכון, לא צריך להיכנע לזה, ובתור חסיד צריך לעדן את ה’אני’. אך מצד שני צריך גם לכוון ולהכניס גם לתוך האני הזה את האלוקות ואת הרבי, ובפרט בנושא של גאולה וג’ תמוז. הרבי הרי דורש שהצעקה “עד מתי?” לא תהיה מפני הציווי אלא באמת, וכשיהודי עובד גם עם המקום האישי שלו וזה חודר לשם - אז הצעקה מגיעה ממקום אמיתי יותר.

כשיגיע י”ט כסלו בבית חב”ד נביא את הרב שיסביר על החידוש של אדמו”ר הזקן ועל ספר התניא, אבל נביא גם את ה’חוזר בתשובה’ שבאמצע הרי ההימלאיה גילה את ספר התניא מהמקום האישי שלו ואז חזר בתשובה והפך את חייו.

אין הענין הוא להנמיך את הדברים הנעלים ביותר לתוך המקום האישי שלנו אלא מה שכן ניתן לעשות להשתמש עם המנוף כדי לקחת את האישי שלנו ולהעלות אותו.

מספרים על חסידים שנסעו בעגלה מלאה בחביות של וודקה והיה להם קר מאוד. הציע אחד מהם שישבו ויכנסו פנימה בין החביות. שוב נהיה קר יותר ונכנסו יותר פנימה. כשראו כי הקור עז ביותר הציע השני לפתוח את אחת החביות ולעשות “לחיים”, ואז לכולם נהיה חם.

מזה למדו חסידים שאפשר להיות מסובבים ומוקפים באלפי ליטרים של משקה, וזה לא יחמם. אך מספיק שלוקחים לגימה קטנה פנימה, והכל מסתדר.

יש הרבה דברים ששומעים, שלומדים ואפילו מתוועדים עליהם. אבל צריך גם להכניס אותם פנימה ואז הכל מסתדר.

חשבתי, אנחנו הרי מוקפים בהמון תוכן: מאמרים, שיחות, התוועדויות, חביות של אמונה והתקשרות וכו’ רק חשוב לקחת כוסית קטנה של רבי ולהכניס למקום האישי שלנו.

ונסיים בענייני דיומא: הרבי הריי”צ אומר על גאולת י”ב - י”ג תמוז ש”לא אותי בלבד גאל הקב”ה אלא את כל מי אשר בשם ישראל יכונה”. אפשר לקחת את הגאולה כעניין כללי, אך אנו רואים איך הרבי מכוון אותנו לקחת את הגאולה באופן כזה שהיא שייכת לכל אחד באופן אישי.  

חושבים אחרת? תכתבו לי (אשתדל לא לקחת את זה אישית…) ונתוועד על זה… באימייל: ybv770@gmail.com