גנז את פרוייקט חייו בעקבות הוראת הרבי

מרגש: כך הגיב יהודי ממוסקבה, כאשר אמרתי לו שהרבי ביקש לגנוז את הפרוייקט הסודי עליו עמל ארבעים שנה • שיחות הקודש אינם גילויים של הדור הקודם, הם צו עבודה ותביעה לרגע זה ממש! ‘רבי’ אינו שייך לזיכרונות העבר, אלא הוא חי וקיים ופועל ומשפיע ודורש ותובע גם בזמן זה! כאשר מסתכלים לתוך החושך – כבר רואים את האור שלעתיד. החושך אינו מחזיר אותנו לזיכרונות העבר, אלא דורש מאיתנו עבודה אל העתיד!” • משא מרתק שנשא הרה”ח ר’ זושא זילברשטיין, משלוחי כ”ק אדמו”ר מה”מ במונטריאול, קנדה, ב’שבת אחדות – לעבן מיט’ן משיח’ – לתלמידי התמימים באה”ק, שהתקיימה ב’גבעת וואשינגטון’ לקראת י”א ניסן

במסכת ראש השנה (לא, א) פורט רבי עקיבא את הטעמים לכך שבכל יום נקבע מזמור התהילים השייך לו. דהיינו, ביום ראשון אומרים “לה’ הארץ ומלואה“  על שם שקנה והשליט שליט בעולמו, ביום שני “גדול ה’ ומהולל מאד”, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם. וכך בכל יום ויום נקבע ה’שיר של יום’ – מזמור תהילים, על שם מעשה הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם – באותו היום.

כאשר הדברים מגיעים ליום השבת, אומר רבי עקיבא שהמזמור (פרק צב בתהילים) “מזמור שיר ליום השבת” נקבע ליום השבת – “ליום שכולו שבת” – היינו לגאולה האמיתית והשלימה, יותר מדוייק: ל’חורבן’ וביטול העולם (ראה רש”י שם, ובחסידות מבואר באריכות המעלה שבחורבן העולם [העלם והסתר] וביטולו, ביטולו כלפי האלוקות שזה יקרה בגאולה השלימה, ואכמ”ל).

כשקצת נתבונן בדברים, הרי הדברים צריכים ביאור: מדוע רבי עקיבא קובע שכל המזמורים נאמרים בקשר לבריאת העולם באותם ימים, ואילו בנוגע ליום השבת קובע את המזמור על מאורע עתידי, מאורע שיתרחש (לא בבריאת העולם אלא) בסופו, ב’חורבנו’ ובביטולו? לכאורה, עדיף לומר ש’מזמור שיר ליום השבת’ נקבע על שם יום השבת הראשון – “וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה” (בראשית פרק ב פסוק ב), “באה שבת באה מנוחה” (סנהדרין לח, א). כך לכאורה הדברים מתאימים יותר לסדר ההגיוני-הפנימי של הדברים, כפי שכל המזמורים נקבעו לפי מעשה הימים בבריאת העולם?

הגמרא מרגישה בשאלה הזו, ור’ נחמיה מיד שואל: “מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים”, מדוע רבי עקיבא אכן לומד “שכל ששת הימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא” (רש”י)? “אלא”, אומר ר’ נחמיה, “בשביעי – על שם ששבת”.

אך עדיין יש לעיין בדברים, שלכאורה, סברתו של רבי עקיבא תמוהה, ומדוע לא ילמד כדברי רבי נחמיה, שהוא לכאורה הרבה יותר על-דרך הפשט. אכן, הגמרא שם דנה בדבר ומעלה שר’ נחמיה לא סובר שהעולם עתיד להיחרב וליבטל, אך עדיין צריך להבין את הסברא וההגיון שהשיר דיום השבת ילך על מה שעתיד, ולא על מה שהווה, כמו בכל שאר הימים, כנ”ל?

נוסף לכך יש לדקדק מהלשון “מה ראו חכמים לחלק”. בכל מקום בש”ס הדברים מובאים כ”מאי איכא בינייהו?” וכיוצא בזה. מהלשון ‘ראו’, לעניות דעתי, יש לדקדק שלרבי עקיבא הייתה ‘ראיה’ שונה על כל המהלך ועל כל הנושא.

ייתכן שהדברים עולים בקנה אחד עם ביאורו הנפלא של כ”ק אדמו”ר מה”מ בלקוטי שיחות (חי”ט ע’ 67 ואילך) על הסוגיה בסוף מסכת מכות. הגמרא מתארת שם באריכות את חכמים ורבי עקיבא שעלו להר הבית, מקום המקדש, וראו שועל יוצא מבית קדשי קדשים. “החלו הם בוכים ור’ עקיבא משחק”. “מפני אתה משחק”, שאלו חכמים, ורבי עקיבא מחזיר להם בשאלה, “מפני מה אתם בוכים”?

ענו לו, “מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) “והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה”? מקום המקדש הוא שיא ההתבטאות של הקדושה בגדרים גשמיים, ה’ אלוקים, השמים ושמי השמים, הזכים והנעלים, לא יכלכלוהו ודווקא במקום גשמי ומגושם ישכון, וממילא מקום כזה הוא נעלה ומרומם, עד ש’הזר’ כל יצור קרוץ מחומר, אין לו ליכנס לשם (לא מצד עונש, אלא מחמת ההתגלות האלוקית הכבירה) – לבד מכהן גדול, אחרי שזיכך ועידן עצמו, ודווקא ביום הכיפורים, ודווקא בשליחות כל קהל ישראל – ועתה מהלכים בו שועלים, שהם ה’חי’ המגושם והנחות ביותר? הרי וודאי שעלינו לבכות?!

אמר להן: לכך אני מצחק – דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה – אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה: באוריה כתיב (מיכה ג) ‘לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו” בזכריה כתיב (זכריה ח) ‘עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם’ – עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

הרב זילברשטיין בחברת התמימים, במוצאי שבת האחדות בגבעת וושינגטון

שיטתו של רבי עקיבא - לראות את הטוב שבעתיד

מבאר כ”ק אד”ש: הייתה זו שיטה כללית אצל רבי עקיבא: לראות בכל דבר את המכוון שבו ואת הפועל היוצא ממנו. גם לחכמים היה ברור שכך גם תתקיים נבואת זכריה. אבל הם ראו כרגע את המר, ועל-זה בכו. ואילו רבי עקיבא ראה בזה גופא את העתיד להיות, את הכוונה, את הטוב שבדבר. בכך שיצא שועל מבית קדשי קודשים – הוא ראה את הטוב הגנוז בכך, את הגאולה העתידה. בתוך החושך – הוא ראה את האור הגנוז בו, העתיד להתגלות. “אודך ה’ – כי אנפת בי” (ישעי’ י”ב, א) – התודה לה’ היא על כך ש’אנף’ בנו, שבזה ועל ידי זה מגיעה הגאולה השלימה בתכלית העילוי, ולא רק ‘על ידי’, כי אם בזה גופא כבר נמצא הטוב, ותכלית הטוב. זו שיטתו של רבי עקיבא.

וככל הדברים האלו הוא גם כאן: ניתן להסתכל על ‘שבת’, כדבר שהיה בבריאת העולם, שאז נשלמה המלאכה, באה מנוחה וכו’. אבל רבי עקיבא מסתכל על העתיד – על מה שעתיד להיות, על הגאולה השלימה. 

וזהו לשון הגמרא “ראו לחלק” – רבי עקיבא חילק כתוצאה מהראיה שלו, מזווית הראיה שלו. הוא לא הסתכל על מאי דהווה, על השבת כאירוע היסטורי, אלא על השבת שעתידה להיות – בגאולה האמיתית והשלימה.

שתי זוויות ראייה: עבר ועתיד

הדברים שלעיל נאמרו בדרך אפשר, כשהם מיוסדים על אדני תורת אמת של הרבי מלך המשיח. אבל התוכן של הדברים הוא נכון ואמיתי תמיד, ובעיקר, כהוראה לדורנו זה, דור הגאולה, “דרא דעקבתא דמשיחא”, אשר בזה הזמן “החושך יכסה ארץ וערפל לאומים”, כאשר חלפו עשרים שנה בהם לא נשמע קולו של הרבי מלך המשיח בבואו אל הקודש, וישראל מתרעשים ומתבהלים להיכן נבוא ונלך; כאשר קשה עלינו העבודה והתלבטויות מלוות כל צעד ושעל בדרך “להביא לימות המשיח”.

במצבנו הנוכחי, קיימות שתי צורות הסתכלות:

א) “הקורא את המגילה למפרע” – הסתכלות וזווית ראיה על ענייניה של ליובאוויטש, של נשיא דורנו והוראות הקודש, דרישותיו מאתנו בייחוד בתקופתנו זו וכו’ כדבר שהיה בעבר. הסתכלות שרואה בזמן ההוה – אשר החושך יכסה ארץ – את י”א ניסן, לדוגמא, כיום קדוש ונשגב, שבעבר הרבי התוועד בו, ובעבר היו שיחות, ומכתבים וגילויים. אבל היום שאין לנו לא כהן ולא מלך, ר”ל, אין לנו אלא להתרפק על העבר. דהיינו, ההסתכלות על כל העניינים היא כהסתכלות – והתמקדות – בעבר.

ב) “דבר אל בני ישראל – ויסעו”! כל הוראותיו ודרישותיו של הרבי, אינם שייכים לעבר, ר”ל! י”א ניסן הוא משהו מעשי, שתובע מאיתנו עבודה כרגע! שיחות הקודש אינם גילויים של הדור הקודם, הם צו עבודה ותביעה לרגע זה ממש! ‘רבי’ אינו שייך לזיכרונות העבר, אלא הוא חי וקיים ופועל ומשפיע ודורש ותובע גם בזמן זה! 

וכאשר הולכים ופועלים עם ראייה כזאת, הרי גם כאשר מסתכלים לתוך החושך – רואים כבר את האור שלעתיד. החושך אינו מחזיר אותנו לזיכרונות העבר, אלא דורש מאיתנו עבודה אל העתיד!

ובאותיות פשוטות יותר:

נושא הגאולה, משיח, ‘יחי’, רבי וכו’ אינו משהו שהיה בעבר. כ”ח ניסן, על דרך משל, אינו אירוע של תנש”א – הוא קרה וקורה בתשנ”ב ובתשס”ב ובתשע”ב גם יחד! התביעה היא (לא רק) נצחית, (אלא גם) עכשווית. תוקפו של ה’יחי אדוננו’ הוא גם היום ביתר שאת וביתר עוז. 

ההתרפקות המתוקה על ה’גילויים’ של העבר – יש לה מקום, אבל אסור שתבוא על חשבון ההסתכלות הנמרצת על הווה, ובתוכו על העתיד. 

‘ראו חכמים לחלק’ – כאשר נסתכל על כל הנושאים הללו כמשהו אקטואלי ועכשווי, הדורש מאיתנו גם כעת, כאשר לא נשקע בהתרפקות על ימי גילוי האור והקדושה, ונדע אל נכון כי ‘ימי האור והקדושה’ הם עכשיו ממש – נביא את העתיד אל תוך ההוה, ‘אודך ה’ כי אנפת בי – ישוב אפך ותנחמני’, בנחמת ציון וירושלים והתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח.

‘אַי’, או ‘יאָ’

ואסיים ב’ווארט’ לשוני, על-דרך הצחות:

כאשר מסתכלים אל י”א בניסן כאירוע שאירע בעבר, שיתירה מזו, שייך לעבר. הרי ההסתכלות היא הפוכה, משמאל לימין ‘אי’!, איי רבי! פעם היו ימים גדולים ויפים, מלאים בגילויים, אנחה והתרפקות על הוד העבר. הדבר הזה חשוב, אבל אינו מספיק, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא בא על חשבון העבודה הנמרצת להביא את ה’עתיד’ לגילוי בהווה.

אבל כאשר מסתכלים אל העתיד, בהסתכלות נכונה מימין לשמאל, התוצאה היא ‘יא’. יאָ רבי! הננו נכונים לבצע את פקודתך, את דרישתך, את העבודה המיוחדת שאתה תובע מאיתנו, להביא ההתגלות בפועל בעולם. יאָ, רבי! כי י”א ניסן הוא יום שתובע מאיתנו כעת מסירות ועבודה – להביא לימות המשיח. יאָ, רבי!

 

גנז את פרוייקט חייו בעקבות הוראת הרבי

כל התוכנית הסודית הזאת, נודעה איכשהו לחסידי חב”ד במוסקבה, והם מיהרו להעביר על כך דיווח לרבי. תוך זמן קצר הגיעה הוראתו של הרבי:לגשת לאותו יהודי, ולומר לו שהרבי מבקש שיבטל את תוכניתו ולא יקיים את מסיבת העיתונאים.

ואז קרה דבר מדהים, שבכל פעם שאני נזכר בו – לבי גואה מהתרגשות ומהערצה לביטול העצום שאותו יהודי, שאינו חסיד חב”ד, ניחן כלפי נשיאהדור.  הוא נעמד מול, ואמר בתוקף פנימי: אויב דער רבי זאגט ניין– איז ניין! [= אם הרבי אמר ’לא‘ – אז לא!].

בשנת תשמ”ז נסעתי לשליחות במוסקבה, במסגרת הארגון ‘עזרת אחים’ שפעל בשנים ההן ברוסיה הסובייטית. בהיותי שם, נפגשתי כמובן עם החסידים המקומיים, ובראשם החסיד ר’ געטשע ווילענסקי ע”ה, והתבקשתי למלא שליחות מיוחדת שהתקבלה מהרבי:

במוסקבה של אותם ימים, שעדיין נשלטה על ידי הקומוניסטים, התגורר יהודי ששם לו למטרה בחייו לתעד את החורבן שחוללו הקומוניסטים לבתי כנסיות ושאר מבני הדת ברחבי ברית המועצות. במשך קרוב לארבעים שנה הוא נסע לערים מרכזיות ברחבי האימפרייה הסובייטית, וצילם ותיעד את בתי הכנסת – כפי שהיו לפני עידן הקומוניזם, וכפי שהם נראים לאחר שהקומוניסטים סגרו אותם והפכו אותם לבתי תיאטרון ומועדונים. מטרתו הייתה, להרכיב מכל הפסיפס המזעזע הזה תמונה שלימה שתראה כיצד הקומוניזם רומס ברגל גסה ומחריב את מוסדות היהדות בברית המועצות.

במשך השנים, השתדלה ברית המועצות להצטייר בעיני מדינות המערב כמדינה שמאפשרת חופש דת, ואף השאירו בכמה ערים גדולות את בית הכנסת הראשי פתוח. במוסקבה, למשל, בית הכנסת הגדול היה פתוח תמיד, עם רב ראשי שקיבל את משכורתו מהממשלה, ותיירים שהיו מגיעים לבית הכנסת, היו יכולים לראות מודעה על ‘ישיבה’ שפועלת במקום, ומי שמעוניין להתקבל לישיבה – ייגש להירשם אצל הרב… כל זה נעשה כדי ליצור מצג-שווא כאילו הקומוניזם מאפשר חופש דת.

אותו יהודי, שתיעד את הרס בתי הכנסת ברחבי ברית המועצות, תכנן שכאשר יתאסף ברשותו חומר רב, והשעה תהיה כשרה לכך – הוא יכנס מסיבת עיתונאים, בהשתתפות עיתונאים מכל רחבי העולם, ו’יפוצץ’ את הפרשייה, בכך שיחשוף את התרמית ויציג את האמת המזעזעת של הרס מבני הדת במשך השנים.

מסתבר, שבאותה תקופה הגיע אותו יהודי למסקנה שיש ברשותו מספיק חומר, וגם הזמן מתאים לעורר זעזוע עולמי ולהשפיע בכך על השלטון הסובייטי. הוא תיאר לעצמו שלאחר שיקיים את מסיבת העיתונאים, הק.ג.ב. ידאג להעלים אותו במרחבים הקפואים של סיביר, אבל הוא החליט למסור את נפשו למען המטרה הנעלה של – כך הוא חשב – הצלת היהדות בברית המועצות.

על מנת לוודא שהק.ג.ב. לא יידע מראש על מסיבת העיתונאים ויטרפד אותה – הוא אסף את כתובותיהם המדוייקות של עיתונאים מחו”ל, ופנה לכמה נערים יהודיים וביקש כל אחד מהם ללכת ביום ראשון לכתובת אחת שנתן בידו, להיות שם בדיוק בשעה 9:30, ולומר לעיתונאי שבעוד חצי שעה תתקיים מסיבת עיתונאים דרמטית בביתו. תקוותו הייתה שבמעמד העיתונאים לא יעזו אנשי הק.ג.ב. להפסיק את מסיבת העיתונאים, וכך ישיג את מטרתו. על מה שיהיה אחר-כך הוא העדיף שלא לחשוב…

כל התוכנית הסודית הזאת, נודעה איכשהו לחסידי חב”ד במוסקבה, והם מיהרו להעביר על כך דיווח לרבי. תוך זמן קצר הגיעה הוראתו של הרבי: לגשת לאותו יהודי, ולומר לו שהרבי מבקש שיבטל את תוכניתו ולא יקיים את מסיבת העיתונאים.

הוראתו זו של הרבי, הייתה בהתאם לשיטתו רבת-השנים של הרבי, שהדרך הטובה ביותר לפעול על השלטון הקומוניסטי היא באמצעות מגעים חשאים, ולא בהפגנות ורעש תקשורתי. בכמה הזדמנויות דיבר על כך הרבי בשיחותיו, והסביר שטבעם של הרוסים הוא כזה, שההתקפות התקשורתיות במדינות המערב רק גורמות להם להחמיר את היחס ליהודים והיהדות, ולכן ההפגנות רק מזיקות. גם מסיבת עיתונאים כזו, לשיטתו של הרבי, עשוייה לגרום נזק גדול, ובוודאי שלא תביא תועלת.

מכיוון שזה עתה הגעתי מניו-יורק, החליטו החסידים במוסקבה להטיל עלי את המשימה, בתקווה שכך יהיה יותר קל להשפיע על אותו יהודי לקבל את דבריו של הרבי. 

קיבלתי את השליחות, והלכתי לכתובת שנמסרה לי, כאשר אני מנסה לתאר לעצמי מה תהא תגובתו של אותו יהודי לנוכח בקשת הרבי – לגנוז את חלום חייו, עליו הוא עמל כבר ארבעים שנה! האם יאמין לי? האם יבטל את רצונו בפני הוראתו של הרבי?

הוא לא היה חסיד חב”ד, וכמעט שלא עמד בקשר עם חסידי חב”ד. דווקא מפאת עיסוקו המתמיד בתיעוד ההיסטוריה היהודית בברית המועצות, הוא פעל לבדו כעוף בודד, והשתדל לשמור מרחק מהקהילה המחתרתית במוסקבה, כדי שלא למשוך תשומת לב. לכן, לאף אחד לא היה שמץ של מושג מה הוא יודע על הרבי מליובאוויטש, וכיצד יקבל את דרישתו החד-משמעית של הרבי.

נקשתי על דלת הבית, וכמובן אין תגובה… דפקתי שוב ושוב, עד שלאחר כמה דקות הוסט האישון, ומישהו מהעבר השני של הדלת שאל משהו ברוסית. תיארתי לעצמי שהוא שואל ‘מי זה?’, ואמרתי: איך האב א גרוס פון זיידן [= יש לי דרישת שלום מהסבא]. ברוסיה של אותן שנים, חששו לומר ‘הרבי’ ושם הקוד של הרבי, היה ‘זיידע’ [= סבא].

הדלת נפתחה לכדי חריץ צר, והיא שיגר לעברי צרור מילים ברוסית. לא הבנתי כמובן מילה, ואמרתי לו – באידיש: אינני מבין רוסית. נוכל לדבר או באידיש או באנגלית.

הוא בחר לדבר באידיש, ושאל: מהיכן אתה? כאשר השבתי שאני ממונטריאול שבקנדה – הוא הגיב בקצרה: ‘תמתין רגע’, וסגר את הדלת אחריו. כעבור זמן קצר פתח מעט את הדלת, והושיט לעברי את העיתון ‘דה קניידיין ג’ואיש ניוז’ – עיתון החדשות היהודי של קנדה, ושאל: אתה מכיר את העיתון הזה?

כנראה שהוא חשש שמא אני סוכן של הק.ג.ב. שמתחזה לחסיד, ולכן ביקש לבחון את תגובתי למראה העיתון הקנדי. אמרתי לו בטבעיות: בוודאי שאני מכיר, זה העיתון של יהודי קנדה!

רף החשדנות שלו ירד מעט, אבל הוא לא הסתפק בזה והוציא מחיקו עיתון נוסף, ושאל: ואת העיתון הזה אתה מכיר?

כשראיתי את העיתון שהחזיק בידיו, קפאתי על מקומי והחוורתי. היה זה העיתון ‘חב”ד פרעס’ שהוצאתי לאור באותה תקופה, ארבע פעמים בשנה, ואשר היה מצורף לעיתון היהודי הכללי. מסתבר, שאותו יהודי קיבל לידיו בדיוק את העיתון שהכיל גם את העיתון החב”די.

הלה הבחין בהתרגשותי, ושאל: מדוע פניך חוורו?

אמרתי לו: פתח את העיתון בעמודים הפנימיים, ותראה את התמונה שם… 

כאשר ראה בתוך העיתון את תמונתי, תמונת העורך, הגיע תורו להתרגש. הוא לא האמין שהעורך של העיתון החב”די-קנדי בכבודו ובעצמו עומד מולו…

באותו רגע נפלו כל חומות החשדנות והניכור. הוא פתח את דלת ביתו לרווחה, והזמין אותי פנימה. לאחר שסגר את הדלת, העניק לי חיבוק חזק ואוהב, ואמר בהתרגשות: אח יקר, ברוך הבא!

לאחר שהתרגשותו שככה מעט, שאל אותי למטרת ביקורי.

אמרתי לו, שלרבי מליובאוויטש נודע על התערוכה ומסיבת העיתונאים שהוא מתכנן ליום ראשון, והגעתי אליו עם מסר מהרבי, שמבקש ממנו לבטל את כל התוכנית.

הבקשה של הרבי נפלה עליו כרעם ביום בהיר. הוא היה המום לחלוטין. הרי למעמד הזה התכונן במשך ארבעים שנה (!), והנה כעת כשסוף סוף תכניתו עומדת לצאת אל הפועל, מגיע המסר מהרבי מליובאוויטש ומנפץ את כל תוכניתו לרסיסים.

ואז קרה דבר מדהים, שבכל פעם שאני נזכר בו – לבי גואה מהתרגשות ומהערצה לביטול העצום שאותו יהודי, שאינו חסיד חב”ד, ניחן כלפי נשיא הדור. 

הוא נעמד מול, ואמר בתוקף פנימי: אויב דער רבי זאגט ניין– איז ניין! [= אם הרבי אמר ‘לא’ – אז לא!].

עודי משתומם מעוצמת הביטול המוחלט לדברי הרבי – הוא צעד במהירות לסלון דירתו, שם היו מסודרות התמונות ושאר המוצגים לקראת מסיבת העיתונאים, והחל להסיר את התמונות, אחת לאחת, תוך שהוא ממלמל: אויב דער רבי זאגט ניין– איז ניין!