גאולה אין פירושה, שעל–ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהי’ בגל

גאולה אין פירושה, שעל–ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהי’ בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות נעשית משוחררת • משיחות ש”פ אחרי-קדושים, י”ג אייר ה’תנש”א - תרגום מאידית

א.  בקשר עם המדובר לאחרונה אודות הגאולה האמיתית והשלימה, שמחכים לה בכל יום ומקווים שתבוא בכל יום - כהפסק דין בהלכה שהנודר שלא ישתה יין ביום שיבוא המשיח, אסור לו לשתות יין לעולם - תיכף ומיד ממש, ואודות הפעולות שצריך כל אחד ואחת מישראל לעשות כדי להביא את הגאולה - מתאים להתעכב לבאר את תוכנה של הגאולה, ובזה יקל להבין מה צריך להיות תוכן העבודה הנדרשת בכדי להביא את הגאולה, וכיצד יש להתכונן למצב הגאולה.

תוכנו של כל דבר מתבטא בשמו. כן הוא גם בנוגע להגאולה - ניתן לקבל מושג מתוכנה על–ידי התבוננות בפירוש שמה - “גאולה”.

ענין הגאולה מצוין בתורה בביטויים שונים. החל מד’ הלשונות של גאולה בכתוב: “והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי”, והלשון החמישי - “והבאתי”. ואף על פי שכוונת כל לשונות אלו הוא התוכן הכללי דיציאה מהגלות, ישנו עילוי בלשון “גאולה”; ויש–לומר שבגלל מעלה זו נקראת (כל גאולה, ובמיוחד –) הגאולה האמיתית והשלימה (בפי כל ישראל) בשם “גאולה” (סתם) [דוקא הגאולה האחרונה היא הגאולה האמיתית והשלימה (בה”א הידיעה)], כיון שמלה זו (גאולה) מבטאת את התוכן דהגאולה האמיתית והשלימה.

ב.  במלה “גאולה” רואים דבר פלא: “גאולה” הם אותן אותיות ד”גולה” (גלות) אלא בתוספת אל”ף!

וכדאיתא במדרש שבמלה “גולה” (“וגולה על ראשה”) ישנם שני פירושים: “תרין אמוראין, חד אמר גולה (לשון גלות) וחד אמר גאולה”. וידוע הביאור בזה, ש”תוספת האלף שעל ידו נעשה מבחי’ גולה בחי’ גאולה” קאי על האל”ף ד”אלופו של עולם”, ועל–ידי עבודתו של יהודי בגלות “להכניס” (להמשיך ולגלות) את האל”ף דאלופו של עולם בגלות, נעשה מ”גולה” - “גאולה”.

ולכאורה אינו מובן: גאולה היא ההיפך הגמור דגלות. ואם–כן, היתכן ש(תיבת) גאולה כוללת בתוכה את תיבת “גולה” (גלות), ויתירה מזה: גאולה מורכבת (ונעשית) דוקא מ(תיבת) גולה, עד שרוב האותיות ד”גאולה” הינן בעצם “גולה”, וההוספה היא רק באל”ף יחידה; וגם ראש התיבה (דגאולה) נשאר הגימ”ל ד”גולה”?!

ג.  ויש–לומר הביאור בזה:

גאולה אין פירושה, שעל–ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהי’ (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות נעשית (לא בטלה ח”ו, אלא) משוחררת.

והמעלה והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח”ו “אבודים” בגלות, לא יותירו שום ענין בגלות. אפילו ה”נדחים” וה”אובדים” (שנקראים כך בתורת אמת) - יגאלו. הגאולה תהי’ גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל אחד ואחת מישראל וכלל ישראל - “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, וגם חלקם בעולם - “כספם וזהבם אתם”, עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחת בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שמתבטל מצבם הגלותי: שמתבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית, והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

וכפסק דין הרמב”ם: “אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי’ שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג . . אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, החידוש אז יהי’ - ש”ויחזרו כולם לדת האמת”, “ויתקן (משיח) העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”.

על פי זה מובן מדוע תיבת “גאולה” כוללת את תיבת “גולה”, אבל - בתוספת אל”ף: הגאולה אינה מבטלת את ה(עבודה ב)גלות, אדרבה: הגאולה ענינה להעלות את ה(חיים ב)”גולה” (על–ידי שחרור כל הענינים מהגלות) ומזה גופא לעשות “גאולה” - על ידי זה שמגלים בכל הענינים ד”גולה” את האל”ף דאלופו של עולם - מסירים את ההעלם והסתר בעניני הגלות המכסים על מציאותה ותכליתה האמיתית, מגלים את אלופו של עולם שבזה - התכלית דכל עניני הגלות שבשבילה נבראו על–ידי הקב”ה - כך שמ”גולה” נעשה “גאולה”.

גאולה היא גילוי האל”ף (דאלופו של עולם) ב”גולה” - גילוי האמת והפנימיות דכל עניני הגלות, וכל הפעולות בזמן הגלות; גילוי האלקות בכל עניני העולם - כפי שכל זה מגלה את “כבודו” של הקב”ה (ש”כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו”) - של אלופו של עולם.

ד.  האמור לעיל הוא הסברה איך “גאולה” כוללת בתוכה “גולה”, כיון שהכוונה היא שהגאולה תגבי’ (גם) את הגלות. אבל צריך ביאור: מדוע (העלי’ דגולה) הוא ענין כזה עיקרי בגאולה, עד שזהו תוכן שמה “גאולה” (גולה בתוס’ אל”ף), כידוע ששם מורה על מהות הדבר?

ויתירה מזה: החידוש דגאולה מתבטא לא רק בעליית עניני הגלות ועניני העולם, אלא שבגאולה (בתקופה השני’ - לאחרי התקופה הראשונה שאודותי’ מדובר ברמב”ם הנ”ל) יפעלו ענינים חדשים, חדשים ביותר בשינוי מנהגו של עולם (עד הענין העיקרי והיסודי דתחיית המתים, שהוא חידוש במעשה בראשית). אם–כן היתכן שהמצב דלעתיד לבוא כולו (גם מה שלמעלה מעולם וגלות - בתקופה שני’) נקרא בשם כללי: “גאולה” - “גולה” בתוספת אל”ף?!

ומזה מובן, שכללות הגאולה - גם הענינים הנעלים שבה - קשורה עם העבודה דהכנסת האל”ף דאלופו של עולם ב”גולה”. עד שזה פועל את הגאולה (כשם שתיבת “גאולה” מורכבת מאותיות “גולה” בתוס’ אל”ף), וכל עניני הגאולה נמשכים ומרימים את ה”גולה”, כדלקמן.

ה.  הביאור בזה יובן על–פי המשנה הראשונה בפרק דשבת זו, פרק שלישי דפרקי אבות: “הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה”, ואחר–כך ממשיכה המשנה למנות את ה”שלשה דברים” - “דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו’”.

נשאלת השאלה - מנינא למה לי: מה נוגע כאן המספר שישנם “שלשה דברים”? ואפילו אם המספר נוגע, מדוע צריכה המשנה לפרש זאת, הרי כל אחד ואחד יכול לספור בעצמו בהמשך המשנה שהיא מונה שלשה דברים?

ויש לומר אחד הביאורים בזה:

דברי המשנה “הסתכל בשלשה דברים” [שלשון המשנה הוא “דבר קצר וכולל ענינים רבים”] אין כוונתם רק לשלשת הדברים הנמנים בהמשך המשנה, אלא גם לענין ד”שלשה דברים” בכלל; המשנה נותנת הוראה: “הסתכל בשלשה דברים” - אדם צריך להסתכל (הסתכלות בעיון) ב”שלשה דברים”, ועל ידי זה “אין אתה בא לידי עבירה”:

אדם יכול לחשוב שצריכים להיות אצלו רק שני ענינים: הוא עצמו והקב”ה כביכול שאותו הוא עובד, “אני נבראתי לשמש את קוני”.

אומרת המשנה - “הסתכל בשלשה דברים”: אדם צריך להתבונן (להסתכל) ולראות (שישנם) “שלשה דברים”: נוסף על מציאותו (“אני”) ומציאות הקב”ה (“קוני”) כביכול - ישנו דבר שלישי: מציאות העולם שנברא על–ידי הקב”ה, ושעל ידו משמש יהודי את קונו.

תכלית בריאת העולם וירידת הנשמה למטה בגוף גשמי בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו היא - למלאות את הכוונה ד”נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”, שיהודי על–ידי עבודתו יברר ויזכך את גופו ונפשו החיונית וגשמיות וחומריות העולם, ויעשה מכל זה דירה להקב”ה.

ואת זה הוא פועל על–ידי עבודתו בגוף למטה בקיום התורה ומצוות, ש(רוב) המצוות נתלבשו בדברים גשמיים, ועל–ידי קיום מצוה עם דבר גשמי מבררים ומזככים את הדבר הגשמי ועושים ממנו כלי לאלקות. על–דרך מצות צדקה [ש”שקולה כנגד כל המצוות”, “עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה”] - שיהודי לוקח “מיגיע כפיו” מכספו הגשמי שהוא הרויח, ו”נותן חיי נפשו לה’”. ועל דרך זה בכל המצוות.

והענין השלישי (“הסתכל בשלשה דברים”) לעשות דירה בתחתונים - הוא (לא ענין צדדי, אלא אדרבה: זה) נוגע לשלימות דהשנים (כביכול): הקב”ה והאדם העובד, כיון ש”נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים”, ו”זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם–הזה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”.

ועד כדי כך נוגע זה להאדם (שיהי’ “הסתכל בשלשה דברים”) - שבשביל זה היתה ירידת נשמתו למטה על–ידי הקב”ה: מבלי הבט על גודל העילוי דהנשמה למעלה, “נשמה שנתת בי טהורה היא” ואין שם מקום להיפך הטהרה, שלח אותה הקב”ה למטה, “אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי”, עד לעולם העשי’ הגשמית, שבו ישנו “את החיים ואת הטוב”, וגם את הדרך השני’ דהיפך הטהרה (עד שהנשמה צריכה שם לשמירה, “ואתה משמרה בקרבי”) - בכדי למלאות את הכוונה דעשיית דירה בתחתונים.

דלכאורה: ירידת הנשמה בגוף היא היפך הנהגתו הרגילה של הקב”ה, שהוא מקור ותכלית הטוב והחסד, ומטבע הטוב להטיב, ומצד החסד והטוב הי’ צריך להיות תמיד עליות, וכאן לוקח הקב”ה נשמה ומורידה למטה, “ירידה גדולה ובחינת גלות ממש”, “מאיגרא רמה לבירא עמיקתא”!

ומזה מובן גודל העילוי (והחסד) דהעבודה דעשיית דירה בתחתונים, שבעבור זה כדאי להוריד את הנשמה למטה, לא בשביל הנשמה עצמה (“כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל”), אלא כדי לתקן את הגוף ונפש–הבהמית וחלקו בעולם, בכדי לעשות דירה בתחתונים. כיון שעל–ידי הירידה ועבודת הנשמה למטה לעשות דירה בתחתונים, נפעל ענין נעלה יותר מעבודת הנשמה עצמה למעלה - הגילוי דעצמותו יתברך בתחתונים.

עד שעילוי זה נמשך ונפעל גם בהנשמה (שירדה למטה), שנוסף על זה שהנשמה מגיעה לדרגא נעלית יותר (שלמעלה ממקום שמשם ירדה), גילוי התוקף דהנשמה, מקבלת הנשמה גם שייכות להגילוי דעצמותו יתברך שנפעל על–ידי (עבודת הנשמה למטה בעשיית) הדירה בתחתונים.

על פי זה מובנת הוראת המשנה “הסתכל בשלשה דברים”: מבלי הבט על גודל העילוי דנשמתו של יהודי, “חלק אלוקה ממעל ממש”, תוכן עבודתו צריך להיות, שנוסף לזה שעושה מעצמו “דירה” להקב”ה על–ידי גילוי נשמתו בגופו הגשמי (העילוי בהנשמה שבא על ידי זה) - צריך גם ל”הסתכל בשלשה דברים”, ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים דעולם, שהעולם עצמו נעשה דירה להקב”ה.

ועל ידי זה מגיע גם האדם עצמו לשלימותו (כיון ש”זה כל האדם ותכלית בריאתו כו’”), ואף על פי שלגביו הרי זו ירידה (בחיצוניות ו)לפי שעה, הרי דוקא על ידי זה נפעל העילוי בו עצמו - ש”אין אתה בא לידי עבירה”: על–ידי עבודתו בעשיית דירה בתחתונים (הסתכל בשלשה דברים), “אין אתה בא לידי עבירה”, אפילו לא “לידי”, האפשריות לעשות עבירה.

ו.  על–פי הנ”ל יובן גם הענין ד”גאולה” אותיות גולה בתוספת אל”ף:

גאולה (אינה מבטלת את ה”גולה”, אלא) כוללת בתוכה את ה”גולה”, ואדרבה: היא מעלה את הגולה על–ידי שמכניסה ומגלה בה את אלופו של עולם - כיון שהכוונה היא לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, כולל כפי שהתחתונים נמצאים בגלות, לגלות את אלופו של עולם בתחתונים במצבם כפי שהם נמצאים בגלות.

ואדרבה: זהו תוכן ומהות הגאולה [גם עניני הגאולה שלמעלה מעולם וגלות, השינוי במנהגו של עולם, על–דרך תחיית המתים] - “גילוי אור אין–סוף ב”ה בעולם–הזה הגשמי”, עד שנעשה דירה לו יתברך בתחתונים, לו לעצמותו.

ולכן תלוי ענין הגאולה ב”מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות” (גולה), העבודה דהכנסת האל”ף (אלופו של עולם) בגולה, עד שעל ידי זה נעשית גאולה [רוב האותיות וראש תיבת גאולה הוא - “גולה”, כנ”ל ס”ב].

זאת אומרת: נוסף לזה שה(עלי’ הגדולה דה)גאולה באה על–ידי הירידה בגלות [על–דרך גילוי תוקף אור הנשמה על–ידי ירידתה למטה], נעשית גאולה מ”גולה” (בתוספת אל”ף) עצמה - הדירה לעצמותו נפעלת בתחתונים עצמם [על–דרך העילוי שנפעל בנשמה על–ידי הדירה בתחתונים]

. . יא. על–פי האמור לעיל ישנם כמה לימודים בנוגע לעבודת בני–ישראל בהבאת הגאולה, והאופן בו צריכים להתכונן לגאולה - בעמדנו עכשיו ממש בסוף זמן הגלות, “גולה”, והנה הנה באה הגאולה.

קודם כל - ישנו מענה לכל אלו שמתפלאים ונבהלים מכך שמרעישים שכל אחד ואחת מישראל צריך לעשות ולפעול שהגאולה תבוא תיכף ומיד ממש (ובהיותם אנשים “פתוחים”, מבטאים הם בדיבור את פליאתם ודאגתם): כאשר משיח יבוא מיד, מה יהי’ - שואלים הם - עם כל הפעולות והענינים שהם פעלו במשך כמה וכמה שנים בגלות: העסקים שהם הקימו, הרכוש והנכסים שהם צברו, החברים והקשרים, הן בין בני–ישראל והן בין אומות העולם, שקשרו (ובפרט עסקני ציבור), ועוד כיו”ב?!

והמענה על כך הוא, שאין מה לפחד, כיון שגאולה אין פירושה שמתבטל כל “מנהגו של עולם”, הדברים הטובים שנפעלו (על–פי תורה) בגלות; אדרבה: גאולה כוללת בתוכה את כל הענינים (הטובים) ד”גולה”, באופן שהם מתעלים למצב דגאולה, למעלתם ושלימותם האמיתית - על ידי זה שמגלים בהם את (האל”ף) אלופו של עולם, הכוונה והתכלית האמיתית בכל הפעולות (שבזמן הגלות) - כפי שכל זה מגלה את “כבודו” של הקב”ה.

ובמילא אין מה לדאוג אודות הפעולות - אפילו בעניני רשות - שפעלו (על–פי תורה) בזמן הגלות. ואדרבה: מזה ישנה הוראה - שכל בעל עסק וכיו”ב צריך לחפש דרכים כיצד לגלות בעניני עסקיו וכו’ “כבודו” של הקב”ה, ולנצל את עסקיו ונכסיו וקשריו - להוסיף בתורה ומצוות.

ומזה מובנת גם ההוראה לאידך גיסא - לאלו החושבים שתוכן העבודה דגאולה הוא בלי שייכות ושלילת “מנהגו של עולם” - דאדרבא: הגאולה תלוי’ דוקא ב”מעשינו ועבודתינו” בזמן הגלות, ולכן צריך להיות “הסתכל בשלשה דברים”: העבודה להביא את הגאולה צריכה להיות ב”שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל”, לעשות דירה בתחתונים, ולהכין את העולם להגאולה - אמנם באופן ד”שרית עם אלקים ועם אנשים”, להלחם עם ההעלם והסתר דעולם, אבל באופן ד”ותוכל”, “מלכותו ברצון קבלו עליהם”.

החל מחלקו בעולם, על–ידי הוספה בקיום המצוות, בדברים גשמיים, כולל ובמיוחד - מצות הצדקה (“עיקר המצות מעשיות”), שלוקח מהגשמיות שלו ומהעשירות שלו (בהם בירכו הקב”ה) ומסייע לאחר, שגם אצל הזולת יהיו מזון ולבושים, באופן ד”לכבוד ולתפארת”, בהתאם ל”ממלכת כהנים”, ועל דרך זה מסייע הוא למוסדות תורה וצדקה וכיו”ב.

וכמו כן בעבודתו בעניני הרשות שלו - עושה הוא זאת באופן ד”כל מעשיך לשם שמים” ו”בכל דרכיך דעהו”.

ועוד וגם זה עיקר - על–ידי הפצת התורה והיהדות, והפצת המעינות חוצה. כולל ובמיוחד - לעורר יהודים בכל העולם כולו, שיוסיפו עוד יותר בלימוד התורה וקיום המצוות,

וכן גם לפרסם ולגלות בכל העולם כולו “אלופו של עולם”, כולל - על–ידי השפעה על אומות העולם בנוגע לקיום שבע מצוות בני נח, והכנתם ל”והיתה לה’ המלוכה”.

יב.  על–פי הנ”ל, ש”גאולה” מעלה את עניני הגלות עצמם (על–ידי עשי’ מהם עצמם דירה בתחתונים), עד שדוקא העבודה בגלות מביאה את הגאולה, הרי מובן, שעניני העולם עצמו ואומות העולם עצמם (גם בזמן הגלות) מסייעים (באמת) לעבודה דהבאת הגאולה (כנ”ל).

ויש לומר, שבעמדנו בסוף זמן הגלות, סמוך להגאולה - בא הסיוע בגלוי יותר.

וכפי שרואים בדורות האחרונים במיוחד, ויתירה מזה - בזמן האחרון, ובפרט בימים האחרונים ממש:

בדורות שלפני זה גרו (רוב) בני–ישראל במדינות שבהן היו מניעות ועיכובים וכו’ (לא תקום פעמיים) לעבודת ה’ בכלל.

מה שאין כן בדורות האחרונים - גרים (רוב) בני–ישראל במדינות שבהם מושלת מלכות של חסד, החל ממדינה זו (שבה נמצאים רוב מנין ובנין דבני–ישראל), שמסייעת לבני–ישראל להגיע לגאולה פנימית בעבודתם, עד - שיעשו את העבודה שתביא את הגאולה כפשוטה, ואז גם המלכות (של חסד) תסייע לבני–ישראל לחזור לארץ ישראל (בלשון הכתוב: והביאו את כל אחיכם גו’).

ובשנה האחרונה רואים איך שיחס זה לבני–ישראל התפשט במדינות נוספות, עד גם במדינה ההיא, שבה היו (עד לאחרונה) הגבלות בנוגע לחירות בני–ישראל בעבודתם בתורה ומצוות וגם בנוגע ליציאתם ממדינה ההיא - וכעת נשתנה יחסם, שמתירים לבני–ישראל לקיים תורה ומצוות, ומתירים לבני–ישראל לצאת משם (ללא ההגבלות שהיו פעם), ואדרבה - הם אף מסייעים לבני–ישראל לנסוע לארץ הקודש. מעין הכנה להסיוע דאומות העולם שבני–ישראל יצאו מהגלות וילכו לארץ הקודש בגאולה האמיתית והשלימה.

יג.  נוסף על הסיוע הישר דאומות העולם לבני–ישראל - ישנם גם ענינים שבהם רואים איך שאומות העולם בעצמם עושים פעולות של טוב וחסד, שמגלים עוד יותר שיש בעל–הבית לבירה זו, כהכנה ל”והיתה לה’ המלוכה” בגאולה האמיתית והשלימה,

לא כפי שהי’ פעם, שדוקא עם ישראל (אף על פי ש”אתם המעט מכל העמים”), השלים בפועל את הכוונה דדירה בתחתונים, ואחדות ממלכיות אומות העולם התנהגו באופן אכזרי אחת אל השני’, והתעסקו בעיקר בתועלת עצמן, או בכיבוש מדינות אחרות וכיו”ב.

מהענינים הגלויים שנתוספו בימים אלו ממש שבהם רואים איך שהעולם ואומות העולם מכינים ומסייעים בדרך לגאולה - על–ידי ענין הצדקה והחינוך, שני יסודות עיקריים בישובו של עולם, “לשבת יצרה”:

ידוע ומפורסם (בכל הכתבי–עת) אודות המאורעות בימים האחרונים - שמדינה זו (המיוסדת על צדקה וחסד, כידוע) ניצלה את חוזק כחה לסייע ולהציל אנשים במקום רחוק בעולם (הרחק ממדינה זו), אף על פי שעל ידי זה לא באה תועלת ישרה לתושבי מדינה זו:

מדינה זו שלחה ריבוי אנשים ואנשי חיל מצבאה לסייע לפליטים במקומות ההם, ביחד עם מזון ובגדים ורפואות. במקום להשתמש במטוסים לעניני כיבוש, ובמקום להשתמש במזון ובגדים עבור אזרחי מדינה זו - משתמשים בהם להציל אנשים אומללים, ובפרט ילדים קטנים, מהקור, עד מהיפך החיים.

ובזה רואים את הרחמנות דתושבי מדינה זו: כאשר הם שמעו וראו איך אנשים סובלים - הגם שאין הם קרוביהם, ואף פעם לא היתה להם שייכות עמם - התעוררה מדינה זו לסייע להם. בהתאם לשיטה דמדינה זו בעניני צדקה, שמסייעים לאנשים בכל העולם כולו, ואין מחכים אפילו לבקשת עזרה.

על דרך זה ידוע גם שבימים האחרונים יצא מנהיג מדינה זו בהכרזה והוראה מפורטת בנוגע לחינוך הנוער. בהתאם לכך שבתחילת נשיאותו הכריז ששאיפתו היא להזכר כ”עדזשוקיישען (חינוך) פרעזידענט”, בגלל הפעולות והשינויים הגדולים לטוב שהוא ינהיג בכדי לחזק את החינוך במדינה זו.

החידוש במאורעות האחרונים (בין היתר) מובן בפשטות: הגם שאצל בני–ישראל אין זה חידוש, כיון שאצלם תמיד היתה ההנהגה על–פי התורה ומצוותי’, בענין הצדקה וחינוך וכו’ - הרי זה מגלה עוד יותר שיש בעל–הבית לבירה זו, שזהו היסוד האמיתי לצדקה וחינוך [וכמדובר כמה פעמים, שהצלחה אמיתית בחינוך תלוי’ בידיעה והכרה של הילד בבורא העולם ומנהיגו].

וכל זה הוא - נוסף על עוד כמה ענינים שקורים בהשגחה פרטית מדי יום ביום, הן בנוגע להכלל והן בנוגע לכל אחד ואחד בעניניו הפרטיים - והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה,

[כולל - שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על–ידי ברכתו של הקב”ה [בדוגמת “והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן” (עבור בגדי הכהונה), שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא - שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ”ל].

יד.  המסקנא מהאמור לעיל בנוגע לפועל:

הגאולה באה דוקא על–ידי העבודה בגלות, דגילוי אלופו של עולם ב”גולה”, כך שדור זה, הדור האחרון של הגלות, יהי’ הדור הראשון של הגאולה.

והקב”ה עוזר שרואים במאורעות האחרונים בעולם איך העולם בעצמו מסייע ומוביל לגאולה.

ובפשטות פירוש הדבר הוא - כנ”ל - שכל אחד ואחת מישראל צריך להוסיף ב”מעשינו ועבודתינו” בכלל שמביאים את הגאולה, כולל ובמיוחד - כמדובר בהתוועדות שלפני זה - בלימוד התורה בעניני גאולה, בתורה שבכתב  (ש”כל הספרים מלאים בדבר זה”), ותורה שבעל פה, משנה וגמרא ומדרשים וכו’.

ובזה גופא - צריכים להוסיף על–פי ההוראה מפסח שני, ש”ס’איז ניטא קיין פאַרפאַלן” (אין אף פעם מקרה אבוד) - לעשות חשבון צדק אם תקנו והשלימו את העבודה בעבר כדבעי, או שיכולים עוד להוסיף בזה; ובזה ישנה הוראה ונתינת כח, שאפילו אם חסר משהו הרי אף פעם אין מקרה אבוד ותמיד ניתן לתקן.

ועוד ועיקר - שיתגלו ויתתקנו כל הענינים שנראים כאילו שאבדו, או שאבדו באמת בגלות, כולל - אבדו למעליותא (בהיותם למעלה מגדר גילוי) - גילוי הקץ ש”לבא לפומא לא גליא”, ומשיח צדקנו, שבא “בהיסח הדעת” (כי אם במציאה), שנאמר “מצאתי דוד עבדי” (במזמור פ”ט בתהלים), וכל–זה מתגלה במזמור צדי”ק - “ויהי נועם ה’ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו”, בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה, גאולת כל בני–ישראל, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”.