נריה מויאל

 שום דבר באנרגיה המתפרצת, בפנים העדינות ובחיוך שובה הלב, לא מסגיר את סיפור חייו המפותל של סולן התזמורת העממית – נריה מויאל • מסע חיים מרתק שהחל בת”ת חב”ד בירושלים, המשיך בתומכי תמימים בנתניה, קיבל תפנית חדה בעקבות קרע פנימי עמוק שהביא למרד נעורים • בראיון גלוי לב מגולל נריה לראשונה את מסלול חייו הבלתי יאמן • לקריאה

בערבים נריה מויאל עסוק בדרך כלל בלקרוע את הבמות עם התזמורת העממית של נאור כרמי. תוכלו לראות אותו חבוש בקסקט שהפך לסימן ההיכר שלו, זקנקן שחור מעטר את פניו העדינות והצרובות. כשהוא שר, הוא לא רואה בעיניים. וזו לא קלישאה. הוא נסחף לגמרי אל תוך הניגון, רוקד, קופץ ושר, משפריץ אנרגיה לכל עבר ומציף את הבמה ולפעמים גם את רחבת הריקודים בעוצמה הפנימית ובחיונית הכובשת שלו.

בבקרים תוכלו לפגוש אותו בבית הכנסת של תקוע, מתפלל בדביקות או שקוע בלימוד עם החברותא שלו. “עד לא מזמן היינו לומדים חסידות, לאחרונה התחלנו ללמוד גמרא. אני מרגיש שזה חלק מהתיקון, מההתיישבות שלי” הוא אומר בחיוך מבויש.

בין לבין, נריה מויאל מנהל חיים של מוזיקאי במשרה מלאה, הכוללים בעיקר נגינה, שירה, חזרות והקלטות, ומגדל עם אשתו את שני ילדיו בישוב המדברי תקוע. הוא חולם לשלב בין המוזיקה לחינוך. “יום אחד, עוד אעשה את זה”, הוא אומר ומבטו נתלה אי שם, נעלם בנוף הצחיח של מדבר יהודה.

נריה כיום בן שלושים. פניו העדינות המכוסות דוק של מבוכה לא מסגירות את מסלול חייו המפותל. מסע שהכיל הכול. מרדנות, כאב, דילמות, קונפליקטים, חופש פראי, חיפוש, רעב, סקרנות, לימוד, ניתוקים וחיבורים כשכל זה מונע על ידי נשמה בוערת, סוערת ורעבה.

“איפה הייתה הנקודה שבה החלטת שאתה חוזר בתשובה”? שאלתי אותו מאוחר יותר. “אני לא מגדיר את עצמי חוזר בתשובה”, הוא ענה בזהירות. “אתה יודע מה זה לחזור בתשובה? תשובה זו מילה ענקית, אני לא חושב שאני בדרגה הזו. אני לומד תורה, משתדל לעבוד את ה’ ולעשות את מה שהוא רוצה הכי טוב שאני יכול. מבחינתי אני עדיין במסע, עוד לא הגעתי אל היעד, אבל לפחות אני יודע שאני בדרך”.

תמונות של הרביים בעריסה

נריה נולד ילד שישי, בן זקונים למשפחה ירושלמית חצי חב”דית. אביו איש חינוך ידוע ואימו מורה לחינוך גופני. “קצת לפני שנולדתי, אמא שלי התחילה להתקרב לחב”ד דרך שיעורי חסידות שנמסרו בשכונה”. מספר נריה. “היא נשאבה מהר מאוד, והעבירה את שתי אחיותיי מבית ספר חורב לבית חנה. שתיהן אגב, שליחות כיום בחו”ל. וכך נוצר מצב שאבי ושלשת האחים והאחיות הגדולים ראו עצמם כדתיים לאומיים, ואמי עם שתי אחיותיי ואני, חיינו כחב”דניקים לכל דבר”.

נריה כאמור, נולד אחרי המהפך, היישר להווי החב”די. “אצלי בעריסה כבר היו תמונות של הרביים במקום דובונים וברווזונים”, צוחק נריה.

הוא גדל והתחנך בתלמוד תורה חב”ד. “הכניסו בנו שם המון ערכים, חסידישקייט וכל מה שקשור לרוחניות, חסידות, רבי ומבצעים קסמו לי מאוד. לימודי גמרא לעומת זאת, לא היו הצד החזק שלי. סבלתי גם מבעיות קשב וריכוז, מה שלא תרם ליכולות שלי לשבת וללמוד”. נריה היה בסך הכול ילד טוב, חסידי וממושמע. ומהר מאוד נחתם בינו לבין הצוות החינוכי הסכם בלתי כתוב של חיה ותן לחיות, שנמשך פחות או יותר לאורך שנות לימודו בתלמוד תורה.

כשרון ללא מענה

מעבר למשיכה לרוחניות, מבצעים וחסידות, נמשך נריה מגיל צעיר למוזיקה. “זה כישרון שקיבלתי מתנה משמיים”, הוא אומר. “אבל במסגרות החב”דיות של אז, לא היה כל כך מענה לכישרון המוזיקלי שבי. ומעבר לחוג אורגן שהיה לנו בכיתה ה’, לא הרגשתי שהכישרון הזה שווה משהו. התחושה הייתה שמצפים ממני להיות למדן, חסידי וזהו. את החלקים היצירתיים והצבעוניים שבי אף אחד שם לא קלט ולא טיפח”.

עם התובנה הזו סיים נריה את המסלול הרגיל בתלמוד תורה חב”ד ועלה לישיבה קטנה. “פתאום המשפחה קלטה שאני עולה לישיבה ועובר לפנימייה, וכל אחד ניסה למשוך את החבל לכיוון שלו. אבל אני גדלתי מגיל אפס כחב”דניק, וממש לא חשבתי לשנות כיוון. רציתי מאוד להתקבל לישיבה טובה, לפתוח דף חדש ביחסיי עם הלימוד, להשקיע ולהצליח בלימודים. נרשמתי לישיבה בנתניה”.

“שנה שלמה טעמתי מטעמה של דייסת תומכי תמימים. זו הייתה שנה מדהימה, עטפו אותי בחום ואהבה, יש לי משם רק זיכרונות מתוקים. מבחינה לימודית לא השתניתי הרבה, גמרא עדיין לא הייתה הצד החזק שלי, אבל בחסידות פרחתי ממש. הנשמה שלי נמשכה לשם כבחבלי עבותות אהבה. אהבתי את המשפיע שלי, הייתי מלווה אותו הביתה והיינו מדברים. זה היה ממלא אותי אושר.

“פעם בשבוע, הרב רוזנבלט היה לוקח אותנו לבית כנסת בשכונה, מביא שתיה וכיבוד, והוא היה מלמד אותנו ניגונים לא מוכרים. זו הייתה בשבילי החוויה של השבוע. גם בכל הקשור למבצעים פרחתי. הרגשתי שאני מצליח למצות שם את עצמי, מה שאולי לא כל כך הצלחתי בתחומים אחרים”.

לקראת סוף השנה בתומכי תמימים, ניגש נריה להנהלה והודיע כי החליט לעבור לישיבה תיכונית. התירוץ הרשמי שלו היה שהוא רוצה לעשות בגרויות, אבל מתחת לפני השטח רחשו סיבות שונות.

“אני בעצמי לא ידעתי כל כך להסביר לעצמי למה אני רוצה לעזוב. בתוך תוכי ידעתי שהסיפור של הבגרויות הוא רק תירוץ, אבל למעשה היו לכך כמה סיבות. ראשית, הייתי קרוע מבפנים. הקולות במשפחה שניסו למשוך אותי לצד השני, לא הפסיקו. הקולות הללו נזרעו על קרקע פורייה משום שהתחלתי להרגיש סוג של תסכול בישיבה. אמנם גדלתי באווירה חב”דית, אבל אחרי הכול, הבית היה צבעוני ופתוח והיה בו מקום לזרמים נוספים, וכל ההווי הישיבתי השחור–לבן קצת איים עליי.

מתוסכל וקרוע מבפנים

“למען האמת, הנהלת הישיבה הצליחה לזהות את זה והם עטפו אותי באהבה. הרב אורנשטיין התחשב בי בכל הנושא הזה. הרגשתי שהוא אוהב אותי. הוא ממש הלך לקראתי בכל מיני תחומים כדי שארגיש טוב בישיבה. אבל בשורה התחתונה, התסכול מהצד הלימודי גבר. הרגשתי שאני לא יכול כל הזמן רק לדבר עם המשפיע, ללמוד חסידות ולעשות מבצעים. חשבתי שבשאר הלימודים לעולם לא אצליח להגיע לרמה הכללית בישיבה. כשלמדו גמרא הרגשתי כאילו מדברים בשפה אחרת. לא היו לי את הכלים להתמודד עם החומר ונמאס לי להתמודד עם תחושת כישלון מתמדת. כך הסתיימה לה שנה מופלאה”.

הכבוד העצמי של נריה לא נתן לו לחשוף את התחושות שנזרעו במסתרי ליבו. כלפי חוץ הוא המשיך להחזיק בתירוץ הרשמי של הבגרויות. וכדי להוכיח לסביבה ולעצמו שהוא לא עזב בגלל הרמה הלימודית, הוא בחר בישיבה התיכונית התורנית ביותר שהכיר ונרשם למצפה יריחו. שם למדו בקצב מוגבר של דף ליום. נריה נכנס לישיבה נחוש להשלים את הפערים. הוא הכריח את עצמו לשבת על הגמרא שעות על גבי שעות מידי יום. בסופו של דבר, המאמצים אכן נשאו פרי והפערים הושלמו.

“במצפה יריחו הייתה לי גם כן שנה מקסימה. צמחתי מבחינה לימודית וסוף סוף הצלחתי להתמודד עם הגמרא. חוץ מזה שהמורה היה נותן לי לעלות לישיבה הגבוהה ללמוד אמונה ותניא וזה היה נפלא. מצד שני, הקרע שהתחלתי להרגיש בתוכי בנתניה הפך לשסע איום במצפה יריחו. מצד אחד התביישתי להיות חרדי וניסיתי להשתלב בזרם, מצד שני הרגשתי חב”דניק, הייתי שונה מכל שאר הילדים שהגיעו מבית–אל, עופרה וגבעת שמואל. הרגשתי שהנשמה שלי פשוט נקרעת מבפנים. כלפי חוץ המשכתי לחייך ולהראות לכולם שהחיים סבבה, אבל בתוכי התייסרתי. עד שיום אחד החלטתי שזהו, נמאס לי. מאותו רגע, הדרך שלי החוצה הייתה מהירה מאוד.

הניגונים הבינו אותי

“התגובה שלי הייתה קיצונית מאוד. הנשמה שלי סערה וגעשה. בעטתי בהכול בצורה הכי חזקה שיכול להיות. לא רציתי לשמוע יותר על שום דבר. המשפחה שלי נבהלו מההידרדרות הפתאומית וניסו להכניס אותי לישיבה סביבתית ששילבה לימודי טבע וטיולים ואחר כך ישיבה מוזיקלית, זרמתי איתם אבל לא הייתי באמת בעניין, ומהר מאוד נזרקתי משתי הישיבות.

“זו הייתה תקופה קשה מאוד עבור ההורים שלי. מרדתי בכל מסגרת אפשרית ובכל מוסכמה חברתית. מבפנים הייתי כל הזמן נסער וחייתי באי שקט תמידי. העוגן היחיד שלי לחיים אנושיים באותה תקופה, הייתה המוזיקה. הניגונים החב”דים היו הדבר היחיד שלא התנגדתי אליו. להיפך, הם היו הבית שלי. מצאתי את עצמי בסיטואציות הזויות, מנגן לפתע ניגוני התעוררות שלמדנו עם הרב רוזנבלט, חיבקתי אותם בחום והם אימצו אותי בחזרה”.

איך אתה מסביר את זה?

“היום אני מבין את זה. אני אוהב מאוד מוזיקה, ומכיר המון סגנונות. אבל ניגוני התעוררות, ניגונים חב”דים עמוקים לא יכולים להשאיר אותך אדיש, זה דבר שלא מרחם עליך, זה נוגע בך ישר בבטן הרכה. הרגשתי שהמוזיקה כאילו מקבלת אותי כמו שאני, שהיא מבינה את הלכי הנפש שלי כפי שאף אחד אחר לא הבין”.

בשעה שכל חברי הילדות של נריה התכוננו לעלות לישיבה גדולה, הוא ארז לעצמו תיק קטן ויצא למסע בצפון הארץ. שם קיווה להתרחק קצת, לטייל בחיק הטבע, להקשיב פנימה ולהבין יותר את נפשו ואת שאיפותיו.

“על גדות הנחלים בצפון פגשתי כמה חבר’ה בגילי פחות או יותר מרקעים שונים. יחד טיילנו, הדלקנו מדורות, בישלנו ובעיקר ניגנו. באותה תקופה, משהו בי החל להיבנות מחדש. לראשונה הרגשתי סוג של שקט, של שלום עם עצמי. אני חושב שהחיבור לטבע שלא היה נוכח עד אז בחיי עזר לי מאוד להתחבר פנימה”.

את המסגרות האחרונות שהיה בהם נריה מרגיש שעזב בכעס. הכעס שלו הופנה בעיקר אל המערכת והממסד הדתי. “הרגשתי שהתפספסתי”, הוא אומר בצער. “הרגשתי שלא רואים אותי באמת ושמצפים ממני להיות משהו שאני לא. היום כאבא אני מבין שלצד הבחירה בדרך חינוכית ראויה וטובה שמתאימה להשקפת העולם והדרך של ההורים, חשוב לראות בכל ילד את הנקודה המיוחדת שבו, לחזק, להעצים ולהאיר אותה”.

אבל גם בתוך הכעס הזה, נריה חי תמיד בקונפליקט מובנה. “במשך תקופה לא עניין אותי שום דבר בתורה ומצוות. לא רציתי לשמוע על כלום, אבל כל פעם שהייתי לוקח את הגיטרה ומנגן, מה שהיה יוצא ממני זה תפילות ודיבור עם ה’. תמיד היו לי שירי תפילה והודיה לבורא עולם”.

רועה צאן

הוא המשיך להתגלגל והפך לרועה צאן בחווה סמוך למושבה יבנאל. בלילות היינו מתאספים כמה רועים ויושבים ומנגנים. בכל אותו זמן החיבור שלי עם ה’ היה חזק מאוד. דווקא אז, הרגשתי קרוב אליו והייתי מנהל אתו שיחות.

“מה שמצחיק הוא, שהיו לנו אז המון שיחות בין החברים בנושאים של יהדות ואמונה. כיוון שהייתי היחיד בעל רקע דתי, נתתי להם המון יהדות, זה מה שהיה לי לתת. יצא מצב שאני חייתי בכעס ובקונפליקט עם העולם הזה, ובו בזמן הייתי מחזק אחרים ומספר להם את כל מה שידעתי וזכרתי. היינו עושים קידוש יחד ומתפללים. הם הלכו והתקרבו, חלקם חזרו בתשובה אבל אני אמרתי עד כאן!”, צוחק נריה.

“המוטו שלי בחיים היה אז — אני בן אדם חופשי שעושה מה שבראש שלי. לא רציתי להרגיש שאני כפוף למשהו ורציתי להפטר מייסורי מצפון אבל למעשה מבפנים הייתי קרוע וכבול בין העולמות. היו לי כל הזמן קונפליקטים ושאלות לא פתורות על דרך החיים שבחרתי. אבל לא רציתי לתת לזה להפריע לי. כל הזמן רק זעקתי לעולם באמצעות לבוש, דיבור, צורת חיים וכל אמצעי המחשה אחר — ‘אני חופשי ומאושר’”.

אחרי שנה כרועה צאן, בעוד חבריו של נריה מתכוננים ברצינות לקראת שנת הקבוצה, הוא מחליט שהארץ קטנה עליו וחופש אמתי אפשר למצוא רק בעולם הגדול. “לא היה לי כסף, לא ידעתי אנגלית, או כל שפה אחרת חוץ מעברית, כך נחתתי בצרפת”.

מצרפת לספרד עם סוס ועז

“פגשתי בצרפת חבורה של איטלקים. היה להם סוס שהם באו אתו מאיטליה, בדרך קנינו עוד סוס וחמור, אני קניתי עז בהריון שהמליטה לנו שלשה גדיים וכך, מצוידים באוהלים, ירדנו יחד ברגל לדרום ספרד. מהר מאוד רכשתי סגנונות נוספים של מוזיקה, וככה חיינו תקופה ארוכה. מגיעים למקומות, מנגנים, ממשיכים הלאה. פה ושם בערים הגדולות, הייתי מתרגש לראות בית כנסת או בית חב”ד. אבל נזהרתי לשמור מרחק.

“התקופה הארוכה בחו”ל נתנה לי להעריך את המקום שאני בא ממנו. את המסורת, את היהדות זה נתן לי להסתכל על זה במבט אוניברסלי. מרחוק יותר, פתאום הכול היה נראה לי אחרת. כשהתנתקתי מהמבט המקטלג של הארץ, הכול הפך לנקי יותר ופשוט יותר.

“באיזשהו שלב, הישרתי מבט אל עצמי וראיתי כמה אני באמת מחובר. הבנתי שכמה שאני אתכחש לזה, הנשמה היהודית פועמת בי ואני לא יכול לברוח מזה. זו הזהות שלי ואני לא יכול להימלט ממנה.

במקביל, התחלתי לפגוש בסיפורים של השגחות פרטיות מדהימות. וחוויתי סיפורים מרתקים. פגשתי גויים שפשוט התרגשו לפגוש יהודי. והתייחסו בחרדת קודש לכל בדל של רוחניות או מוזיקה יהודית.

אני זוכר שהגיע קלרניטן צועני, וביקש ממני שאלמד אותו משהו יהודי. ניגנתי לו את הניגון החב”די של ‘שמעו שמעו רבותי והטו אוזן’, הוא ישב ברצינות תהומית וכתב את כל התווים כאילו היתה זו תורה עמוקה. דווקא בחו”ל מצאתי את עצמי מנגן יותר ויותר ניגוני חב”ד. מה שלא יכולתי לנגן בארץ ישראל עם החברים בגלל השיוך האוטומטי. הייתי מנגן מקסימום קרליבך אבל ניגוני חב”ד הרגשתי שזה לא בר הכלה. לעומת זאת בחו”ל, הייתי מנגן ושר ניגוני חב”ד לילות שלמים בכל מיני פסטיבלים למוזיקת עולם. זה פשוט גרם לי להרגיש טוב עם עצמי.

“באותה תקופה, הצטרפו אלי שני חברים מארץ ישראל. עד אז הסתובבתי עם איטלקיים. פתאום מצאנו את עצמינו מתפללים, עושים קידוש, קבלת שבת. אחד החברים מאז גם התקרב וחזר בתשובה. דבר נוסף שהקפדתי עליו בכל השנים הללו. היה טבילה. בכל הזדמנות שהייתה לי, הייתי טובל. לא לשם הנאה אלא לשם היטהרות. הייתי מקפיד על שבע טבילות. למרות שבדרך כלל זה היה בנחלים או במעיינות, תמיד עשיתי את זה על פי כל הכללים. מבחינתי הקפדתי על מקווה וזה גם היה אחד מהדברים שהשאירו אותי כל הזמן מחובר.

אתערותא דלעילא

“באיזשהו שלב חזרנו לארץ ישראל. זה קרה לגמרי באתערותא דלעילא. היינו בספרד, חשבנו להמשיך למרוקו אבל הסתבר שיש לנו בעיה עם הוויזות אז החלטנו להמשיך לטורקיה. את הכרטיסים חשבנו לממן בדרך הקבועה שלנו על ידי נגינה ברחוב אף על פי שמדובר היה בסכום גדול. החלטנו לנסוע לנגן בגיברלטר שם נמצאת קהילה יהודית גדולה. זה היה כמה ימים לפני פסח, וכשהם שמעו שאנחנו מתכוננים לנסוע לטורקיה, הם אמרו לנו — לא ייתכן שליל הסדר יגיע ואתם לא תהיו עם המשפחה. והם רכשו לנו במקום כרטיסים לארץ ישראל.

“אמנם שיבה ארצה כלל לא הייתה בתכניות שלנו, אבל קיבלנו כרטיסים במתנה אז תירצנו לעצמינו שיעלה לנו זול יותר להמשיך אחרי פסח מהארץ לטורקיה, ושבנו בהפתעה ארצה”.

כנראה בשלב הזה, ההשגחה העליונה החליטה שתמו ימי נדודיי. והיא סיבבה את הדברים בצורה כזו שנשארתי בארץ ישראל.

השיבה הבייתה

ארץ ישראל מצאה נריה אחר. נינוח הרבה יותר ומפויס. “היה לי חבר קרוב שהתקרב והוא היה לוקח אותי לשיעורי תורה. יום אחד קרה לנו נס עצום. היינו בצפון, קטיושה נחתה ממש סמוך אלינו ולא קרה לנו כלום. למחרת החבר הזה היה כבר עם שני רגליים בתורה ומצוות וזה גם השפיע עלי מאוד”.

נריה שב לירושלים ושכר דירה בעין כרם. הוא החליט לתת לנשמה שלו הזדמנות שניה. לאט ובהדרגה הוא שב אל קיום התורה והמצוות. “פתאום המצוות קיבלו משמעות אחרת ממה שהכרתי. כל הנחת תפילין הייתה מרגשת, כל מצווה הייתה ממלאה אותי”. במקביל הוא ביקש למסד את המוזיקה שלו ונרשם לבית הספר למוזיקה בירושלים. בהתחלה הוא ניגן בכל מיני להקות והרכבים קטנים, אולם המפנה הגדול הגיע כשיום אחד, בהשגחה פרטית מופלאה, פגש את נאור כרמי והתזמורת העממית.

“ניסינו כמה פיילוטים, עשינו כמה דברים יחד, ראינו שאנחנו זורמים אחד עם השני ומאז אנחנו ביחד”, אומר נריה בחיוך.

החיבור בין נריה מויאל והתזמורת העממית היה לא פחות ממושלם. בכישרון יוצא דופן הוא הצליח להביא לבמה את הניגון החב”די האותנטי עם הקנייטשים של הרב רוזנבלט מנתניה, ולהעניק להם את הצבע המיוחד והנגיעות המפתיעות של התזמורת העממית. הלהקה שהיא אחת המצליחות בתחום האירועים והחתונות, הוציאה השנה אלבום קצבי ומשמח שקטף תשבחות.

דומה שמכל השירים והניגונים שנריה מנגן ושר ישנו שיר אחד שמתאר אולי יותר מכולם את הבקשה הכנה העולה מן המסעות והדרכים שנריה עבר וצעד בהם. בשיר “עשני יהודי פשוט”, מתוך אלבומו של יוסי לוי, ‘משימה אפשרית’, שורה אחת חוזרת על עצמה שוב ושוב: “עשני יהודי כשר וגם פשוט ההולך בדרכיך בתמימות”.

—————

מזווית אישית / זלמן צרפתי

שעה ארוכה ישבתי מול נריה והקשבתי לסיפורו שקלח. אחרי שסיים, התחלנו לדון בתובנות שלו מסיפור חייו היוצא דופן.

“מה התובנה העיקרית שלך?” שאלתי אותו. “הגישה של אימא שלי” הוא אמר. “גם במצבים הכי הזויים, אמא שלי תמיד שמרה על גישה חיובית, כיבדה אותי ודאגה לתת לי הרגשה שהיא אוהבת אותי כמו שאני”.

כשיצאתי משם, באוויר הצונן שמילא את הרכב בדרך חזרה לירושלים, נמלאתי מחשבות. כל דבר שיהודי רואה או שומע צריך ללמוד ממנו דרך בעבודת ה’. ניסיתי לגבש לעצמי תובנות מהסיפור שזה עתה שמעתי.

התובנה הראשונה הייתה עד כמה חשוב להאיר את החוזקות של הילדים. נקודה שגם נריה דיבר עליה. יש תמיד ילדים שנמשכים יותר למקצועות רוחניים כמו חסידות, וכאלו שיש להם מוח אנליטי ונמשכים יותר לגמרא. ויש כאלו שאולי לא שייכים ללימוד בכלל, אבל הם מוכשרים בתחומים אחרים. באומנות, במוזיקה, בארגון, בספורט. כשרון של ילד הוא מתנת שמיים ואסור לבטל אותו. אדרבה, צריך להשתמש בו כדי לתת לילד תחושת הצלחה וניצחון. קשה מאוד להישאר נאמן למסגרת שגורמת לך לתחושת כישלון שוב ושוב ושוב. אם יודעים לנצל חוזקות של ילד, אפילו כישרון בכדורגל יכול להפוך למנוף ללימודי גמרא.

נקודה נוספת שחשבתי עליה כשנריה סיפר על כך שמכל מה שהוא ספג בישיבה, נשארו לו באותה תקופה שני דברים — הניגונים והטבילה במקווה, זה החינוך של תומכי תמימים. לא במובן של לטפוח לעצמינו על השכם, אלא כדי להזכיר לנו את המשקל העצום של הלחלוחית ש’מסביב’ כביכול ללימודים. ההתוועדויות, הניגונים, הסיפורים, המבצעים. כל אלו נשארים לפעמים חקוקים בלב לנצח גם הרבה אחרי ששכחנו את הסוגיות והמחלוקת בין רש”י לתוספות.