בית משיח · עברית
הפרשה החסידית · #833 · 2012-05-10

החוליה

חובת הספירה משמעותה שכל אחד מישראל חייב לספור את הימים שלו (“לכם”), כמה ימים עברו אצלו בספירת העומר, וביום החמישים לספירתו – יחגוג את חג השבועות. משום כך, אדם העובר את “קו התאריך” בתוך ימי הספירה, יצטרך לחוג את חג השבועות ביום החמישים שלו, גם אם הוא חל יום לפני (או יום אחרי) חג השבועות – של המקום אל

החוליה המקשרת

כק אדמור הזקן: ספירת העומר היא החוליה המקשרת בין פסח לשבועות. תחילה – ההחלצות מטומאת מצרים (פסח) אחר כך ההזדככות הפנימית והיסודית בזיכוך המידות בימי הספירה; ולבסוף, לאחר שהנשמה האלוקית פועלת זיכוך הגוף והנפש הבהמית, אנו זוכים להיות “כלי” לקבלת התורה. שלשה שלבים אלו מתוארים בפסוק “משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו”. “משכני” – זו יציאת מצרים, שאז משך אליו הקב”ה את עם ישראל. “אחריך נרוצה” – זו תקופת ספירת העומר, שבה עם ישראל מזכך את עצמו ומתקרב לה’. “הביאני המלך חדריו” – זה מתן תורה, התקשרות פנימית בין הקב”ה לישראל.

(לקוטי תורה ויקרא לה, ב)

ממחרת השבת

כק אדמור האמצעי: תחילת הספירה היא ממחרת הפסח, שאז היה גילוי נעלה ביותר כמאמר חז”ל “שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו וגאלם”. לאמור: הספירה מתחילה בהמשכה מבחינת פנימיות הכתר, לכל הפרטים שבעולם, מחסד שבחסד ועד מלכות שבמלכות. ולכן נאמר “ממחרת השבת”, כי הנה השבת ענינה הוא שלימות הבריאה – יש מאין, כנאמר: “ויכולו השמים והארץ וכל צבאם”. אולם הכח לספירת העומר, שבה מאיר האור העליון ביותר, עד למטה – מטה ביותר, נובע מדרגה שלמעלה מסדר ההשתלשלות (ששלימותו – שבת), מהדרגה של ממחרת השבת – שהיא למעלה מבחינת השבת!

(מאמרי אדמו”ר האמצעי ויקרא, ח”א עמ’ תא)

ספירת העומר מזון המלאכים

כק אדמור הצמח צדק: על ידי ספירת העומר מקבלים המלאכים העליונים שפע ומזון אלוקי מיוחד, כתוצאה מעבודתם של בני ישראל. והנה עומר זה, עומר של שעורים הוא, רומז לחיותם של המלאכים אשר נקראים “בחינת בהמה” שלמעלה – פני שור וכו’, והם, האופנים וחיות הקדש, מהוים שורש לנפש הבהמית. משום כך, כשבני ישראל מקיימים את מצות הספירה, נמשכת חיות ממלאכים, אשר הם שלוחי השפע האלוקי מה’, ממשיכים שפע למטה, לעם ישראל, על מנת להעניק כוח לנפש האלוקית, לצורך בירור וזיכוך הנפש הבהמית ששרשה מהמלאכים, כדי להיות מוכנים לקבלת התורה בפנימיות, בחג השבועות.

(דרך מצותיך, מצות הקרבת וספירת העומר)

 יום” (עם הכולל) בגימטריאא-ל הויה

כק אדמור מהרש: על ידי בירור וזיכוך המידות שבימי הספירה, נמשך חסד ה’ למטה מטה עד לכל הפרטים בעולם הזה הגשמי. זהו ענין מה שאנו אומרים “היום …יום”, שכן הגימטריה של “יום” (עם הכולל) היא “אל הוי’ (57). זאת משום שפירוש “א-ל” הוא מלשון הארה, כמו שכתוב: “א-ל הוי’ ויאר לנו”. ועל דרך זה הוא ענין בחינת “כי הוא א-ל זן”, שפירש האריז”ל על כך, ש”זן” (57) בגימטריה “א-ל הוי’”, לאמור: ענין “יום” שבספירת העומר הוא להורות שעל ידי הספירה אנו ממשיכים הארה אלוקית מבחינת “א-ל” שבשלש עשרה מידות הרחמים, בכל אחד מארבעים ותשעה ימי העומר, שמספרם מורה על שלימות פרטי המידות (7 מידות כפי שכל אחת מהן כלולה מ-7, שעולה – 49).

(תורת שמואל, תרכ”ז, עמ’ רסא)

ספירה, ספירות ואבן ספיר

כק אדמור מהורשב: הספירה והספירות, שניהם מלשון ספירות ובהירות (ספיר – אבן טובה – מאירה). זהו שנאמר: “וספרתם לכם” – כלומר, שתמשיכו על ידי ספירת העומר, את עשר הספירות, שיאירו לכם למטה. נשמות שמעולמות בריאה-יצירה-עשיה, צריכות הן לעבודה של ספירת העומר כדי שיאיר בהן גילוי אור האצילות למטה.

(המשך תרס”ו עמ’ ריח)

שהמידות יונהגו על ידי השכל

כק אדמור מהורייצ: ענין ספירת העומר הוא לברר את המידות של “תוהו”. הרי כל ספירה מהן היא בפני עצמה, שאינן נותנות מקום זה לזה. לדוגמא: מידת החסד היא בבחינת אין גבול, להשפיע בין לראוי ובין לשאינו ראוי כל כך, כפי שמוצאים באברהם אבינו ע”ה שהצטער על העדר ההשפעה. אך לאמיתו של דבר, צריכה להיות התכללות של המידות. זהו אכן ה”בירור” של “תיקון”: שכל ספירה נותנת מקום לספירה האחרת, וכן כל ספירה כלולה מכל הספירות, כך שגם כשהן לעצמן הן בהתכללות.

(“ליקוטי דיבורים”)

ספירה אישית זיכוך אישי

כק אדמור מלך המשיח שליטא: חובת הספירה משמעותה שכל אחד מישראל חייב לספור את הימים שלו (“לכם”), כמה ימים עברו אצלו בספירת העומר, וביום החמישים לספירתו – יחגוג את חג השבועות. משום כך, אדם העובר את “קו התאריך” בתוך ימי הספירה, יצטרך לחוג את חג השבועות ביום החמישים שלו, גם אם הוא חל יום לפני (או יום אחרי) חג השבועות – של המקום אליו הוא הגיע. ומכאן הוראה בעבודת ה’: ישנם דברים שבהם עבודתו האישית (“לכם”) היא הקובעת. אם יזכך את עצמו ויתקן את כל ארבעים ותשעת ההסתעפויות של מידותיו, כפי העבודה הרוחנית של ימי הספירה – יזכה לקבל מלמעלה את התורה, על אף שהאחרים טרם השלימו את הכנותיהם.

(ליקוטי שיחות, כרך ג עמ’ 998)

פתגם השבוע בענייני גאולה ומשיח

…ביחד עם התשוקה והגעגועים לקבלת התורה עד שסופרים את הימים מתי יהיה כבר זמן מתן תורתנו, מוסיפים גם בהתשוקה והגעגועים להגאולה, שסופרים את הימים והשנים והדורות שנמצאים בגלות, וצועקים “עד מתי“… ומבקשים מהקב”ה שתיכף ומיד יוציא את כל בני-ישראל, כל אחד ואחת מישראל, כל משפחה ומשפחה, וכלל ישראל, מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, וכאמור, תיכף ומיד ממש, ביום זה..

(כ”ה אייר תש”נ)