צריכים בני ישראל להכריז שמאורעות אלו הם נסים גלויים של הקב”ה . . ועוד ועיקר — לה

צריכים בני ישראל להכריז שמאורעות אלו הם נסים גלויים של הקב”ה . . ועוד ועיקר — להדגיש שנסים ונפלאות אלו הם מהסימנים על ביאת המשיח, ע”פ דברי הילקוט שמעוני. ואם משיח יתעכב ח”ו עוד יום וכו’ — יראו בודאי עוד נסים גלויים וגם לעיני אומות העולם >> ש”פ ויקהל פקודי תנש”א

א. נוסף על האמור לעיל אודות הקביעות דפרשת ויקהל־פקודי בשבת מברכים חודש ניסן, בסיומו של חודש אדר — יש להתעכב גם על הקביעות בימי החודש, בכ”ג אדר, שישנו עדיין שבוע שלם בחודש אדר, השבוע האחרון, שבו נעשה הסיום וחותם (“הכל הולך אחר החיתום”) דחודש אדר.

והענין בזה:

אף על פי שחודש ניסן (חודש הגאולה) הוא נעלה מחודש אדר, כיון שבו אירעו נסים גלויים שלמעלה מדרך הטבע (הנסים דגאולת מצרים), מה שאין כן נס פורים (בחודש אדר) הוא נס המוסתר ומלובש בטבע, ועד שיש צורך בעיון והתבוננות בפרטי המאורעות בימי מרדכי ואסתר (שהם מצד עצמם דברים טבעיים: הריגת ושתי על ידי המלך אחשורוש, נשיאת חן דאסתר בעיני המלך, שמיעת מרדכי את עצת בגתן ותרש וכו’ וכו’), לראות איך הסך־הכל ותוצאת מהלך הדברים על פי טבע הביא לביטול גזירת המן והנצחון ושמחה ד(נס) פורים, מכל מקום, יש גם מעלה בפורים (אדר) לגבי פסח (ניסן).

וההסברה בזה — שיש מעלה מיוחדת בהתלבשות הנס בטבע, כידוע שעל ידי זה שאלקות (נס של הקב”ה) מתלבשת בדרך הטבע (לא על ידי שבירת הטבע, על ידי יציאה מגדרי הטבע), שבמאורעות בדרך הטבע מתקיים רצון הקב”ה (הצלת בני ישראל), מתגלה ענין עמוק יותר באלקות — השליטה גם על טבע העולם (מה שאין כן על ידי נס גלוי שלמעלה מהטבע, שהנס משדד (מבטל) דרך הטבע, אבל הטבע עצמו נשאר בסתירה להנס), שזוהי כללות הכוונה בבריאת העולם — שבעולם שנברא בשם אלקים, עולם הכפוף להגבלות חוקי הטבע, יתגלה ש”בראשית ברא אלקים גו’”.

ומזה מובן שבשבת מברכים חודש ניסן בסיומו של חודש אדר, ובפרט כשנשאר שבוע שלם בחודש אדר, ישנם ב’ המעלות גם יחד: מעלת הנס המלובש בטבע (אדר) ביחד עם מעלת הנס שלמעלה מן הטבע (ניסן).

ב. ויש לקשר זה עם הסיפור הידוע שאירע בעת מאסרו של רבינו הזקן על עבודתו בהפצת המעינות חוצה:

בנסעו בספינה מבית האסורים (“פעטרא־פעוולעסקי קרעפאסט”) על נהר “ניווא” ל”טאיינעס סאוועט” לחקירה ודרישה, רצה רבינו הזקן לקדש את הלבנה, וביקש מהפקיד לעצור את הספינה (בכדי שיוכל לקדש את הלבנה במנוחה כו’), וכאשר הפקיד לא הסכים, עצר רבינו הזקן את הספינה בדרך נס, ואחר כך, כשהחלה הספינה לנסוע שוב, חזר וביקש מהפקיד שיעצור את הספינה, וכשהפקיד נתרצה לבקשתו ועצר את הספינה, קידש רבינו הזקן את הלבנה.

וההסברה בזה — דלכאורה, כיון שעצר הספינה בדרך נס, למה לא קידש תיכף את הלבנה — כיון שהמצוות עצמן צריכות להעשות בדרך הטבע דוקא, שעל ידי זה פועלים בירור העולם, שהטבע עצמו יהי’ חדור בגילוי אלקות.

ויש להוסיף, שענין זה (גילוי אלקות בטבע העולם) שייך ביותר להתגלות תורת החסידות (ובפרט תורת חסידות חב”ד), כידוע שאחד היסודות דתורת הבעש”ט הוא ענין ההשגחה פרטית, שהקב”ה משגיח על כל פרט ופרט שבעולם (טבע), עד שאפילו האופן שבו עלה מתגלגל ברוח וכיו”ב נוגע במחשבה הקדומה דא”ק, ובפרט לאחרי שרבינו הזקן גילה תורת חסידות חב”ד באופן של הבנה והשגה, “יתפרנסון מיני’”, גם בשכל דנפש הבהמית, ועד להתלבשות בטבע העולם.

ועל פי הידוע שגילוי תורת חסידות חב”ד באופן דיפוצו מעינותיך חוצה נפעל על ידי המאסר והגאולה, יש לומר, שגם נס הגאולה הי’ צריך להיות בהתלבשות בדרך הטבע, שהממשלה עצמה שאסרה אותו, הודו אחר כך ושיחררו אותו, וכמודגש גם בהסיפור דקידוש לבנה בעת המאסר, שביחד עם הנס שלמעלה מהטבע היתה צריכה להיות הסכמת הפקיד בדרך הטבע.

ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בשמו של בעל הגאולה — שניאור זלמן: הגילוי ד”שני אור”, אור הנגלה ואור הנסתר (פנימיות התורה), ב”זלמן” אותיות לזמן, זמן ומקום — גדרי טבע העולם.

ואילו זכו — היתה הגאולה האמיתית והשלימה בימיו של רבינו הזקן, כמרומז גם במספר שנות חייו — ס”ח שנה (קה”ת — תקע”ג), בגימטריא “חיים”, ואותיות “סח” גם מלשון “היסח (הדעת)”, שמשיח בא בהיסח הדעת, שנאמר “מצאתי דוד עבדי” (במזמור פ”ט בתהלים), כידוע שעל ידי הפצת המעינות חוצה נעשה “אתי מר” דא מלכא משיחא.

ולאחרי ריבוי העבודה מזמן אדמו”ר הזקן על ידי רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו הרי בודאי כבר מוכנים לגילוי משיח בגאולה האמיתית והשלימה, כשיהי’ שלימות גילוי אלקות (שניאור) בגדרי הטבע (זלמן), שנוסף על הנסים ונפלאות גלויים (שלמעלה מדרך הטבע), תהי’ גם שלימות דנסים מלובשים בטבע, לכל אחד ואחד מישראל ולכל בני ישראל, וגילוי השגחה פרטית בכל פרט ופרט שבעולם.

ג. ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בחודש אדר (פורים) דשנה זו:

בימי הפורים דשנה זו — בהמשך להמאורעות בימים שלפני זה במלחמה בין “בבל” ו”ארם” — אירע נס גדול (ואין איש (על כל פנים כמה וכמה) שם על לב כדבעי) — שנסתיים הנצחון (כפי שהכריזו חסידי אומות העולם בפורים) על מנגד וצורר ישראל, עד שהוכרח להמלט על נפשו וכו’, על דרך נס פורים, בימים ההם בזמן הזה.

ועד כדי כך, שאפילו אומות העולם הכירו והכריזו בפלא — כמפורסם בפרסום הכי גדול בכל העתונים — שאירע דבר בלתי מובן כלל בשכל ובדרכי הטבע:

אף שהכריזו בקול רעש גדול שמתכוננים למלחמה גדולה קשה וארוכה שתעלה בקרבנות רח”ל (כיון שאי אפשר בלאו הכי), ובמשך זמן רב עסקו בהכנות וחלוקת תפקידי הצבא וכו’, הרי, בפועל ממש ראו פלא גדול (והכל מודים שזהו דבר פלא) שבמשך זמן קצר ביותר סיימו את המלחמה, והכריזו על נצחון גמור (מתוך מיעוט קרבנות, ובודאי שלא בערך כלל להמשוער בתחילה). ולא עוד אלא שהמדינה המנוצחת הסכימה ואף שיחררה בפועל את כל השבויים (ובני ערובה), ביחד עם בקשת מחילה ופיוס, וברצונם הטוב היפך טבעם לגמרי, עד שגילו גם אודות שבויים נוספים (ממלחמות וכו’ לפני זה), שאודותם לא ידעו.

ועוד ועיקר — נס גלוי לכל בני ישראל (ובפרט בארץ הקודש), שכל הפחדים וההבהלות נתבטלו מכל וכל.

ולכן צריכים בני ישראל להכריז שמאורעות אלו הם נסים גלויים של הקב”ה, שבהם ניכרת מעלתה של שנה זו, “תהא שנת אראנו נפלאות” (ובהמשך לשנה שלפני זה — “שנת נסים”), ועוד ועיקר — להדגיש שנסים ונפלאות אלו הם מהסימנים על ביאת המשיח, על פי דברי הילקוט שמעוני.

ואם משיח יתעכב ח”ו עוד יום וכו’ — יראו בודאי עוד נסים גלויים וגם לעיני אומות העולם, שעל ידי זה תתחזק אצלם ההכרה שיש בעל הבית ומנהיג לבירה זו, שעושה גם נסים גלויים (לא רק “ברקיע השביעי”, אלא גם) בעולמנו זה, ועד שזוכים לקיום היעוד ד”והיתה לה’ המלוכה”.

 

ד. ויהי רצון שמכאן ואילך לא יצטרכו לדבר אודות פרטי הענינים ד”מלכיות מתגרות זו בזו”,

(כ”ק אדמו”ר שליט”א חייך, ואמר:) ובפרט כשמזכירים ענינים שנתפרסמו בעיתונים, שאין זה שייך להתוועדות חסידים…

כי אם אודות “מלחמתה של תורה”, שגם כש”נעשים אויבים זה את זה, אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה”, כדרשת חז”ל על הפסוק “את והב בסופה”, וכמודגש גם בהתכללות דשמאי והלל (השורש דריבוי מחלוקות בתורה) ב”משה”, ר”ת משה שמאי הלל.

ועוד והוא העיקר — שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה על ידי “גואל ראשון הוא גואל אחרון”, שנקרא משה על שם “כי מן המים משיתיהו”, שבזה מרומז גם התגלות קץ הגאולה מן ההעלם (כדבר המכוסה במים) ד”לבא לפומא לא גליא” אל הגילוי, כולל גם הגילוי לעיני אומות העולם, כמודגש בהענין ד”מן המים משיתיהו” על ידי בת פרעה שהי’ מושל בכיפה, היינו, שגם אומות העולם (כולל ובמיוחד המושל בכיפה) עוזרים ומסייעים לבני ישראל למהר ולזרז קץ הגאולה, כולל ובמיוחד על ידי לידת בנים ובנות (על דרך ובדוגמת לידת משה), ומתחיל מהנישואין (כולל העלי’ לתורה בשבת שלפני זה) — “מהרה .. ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה גו”’, עד להנישואין דכנסת ישראל עם הקב”ה בימות המשיח.

 

ה. כאן המקום להזכיר גם על דבר ענין שהזמן גרמא — בעמדנו בשבת מברכים חודש ניסן, שבוע לפני ראש חודש ניסן:

נוסף על התחלת ההתעסקות בנתינת צרכי החג שלושים יום לפני החג, יש להשתדל בזה עוד יותר שבועיים לפני החג, מראש חודש ניסן, על ידי ההכנה המתאימה בימים האחרונים דחודש אדר, ובפרט כשישנו שבוע שלם לפני ראש חודש ניסן.

ומה טוב — שבבוא ראש חודש ניסן יהיו כבר כל צרכי החג הדרושים לכל אחד ואחד מישראל.

ועוד והוא העיקר — “גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה”, שעל ידי ההחלטה להוסיף בנתינת הצדקה (צרכי החג) זוכים להשכר דגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, כך, שעוד לפני תפלת המנחה, ולפני הקריאה בתורה, מתקיים בפועל הענין ד”ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר”, וכן ההמשך בפרשת צו, מלשון צוותא וחיבור, אמיתת ושלימות החיבור דכנסת ישראל עם הקב”ה, וכן ההמשך בפרשת שמיני, “ויהי ביום השמיני”, שקשור עם הגאולה, וכאמור, תיכף ומיד ממש.