ההוראה בנוגע למעשה בפועל שיש לקחת מכל הענינים שנצטרפו בשבת זו – להוסיף ביתר שאת

ההוראה בנוגע למעשה בפועל שיש לקחת מכל הענינים שנצטרפו בשבת זו – להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דחודש כסלו, שנקודתם ותוכנם – להאיר את העולם כולו באור ד”תורה אור”, ובמיוחד – באור דפנימיות התורה, תורת החסידות, ועד שמאיר גם במקום החושך – על פתח ביתו מבחוץ • משיחת שבת פרשת תולדות תשמ”ה - התוועדויות עמ’ 727 ואילך.

א. האמור לעיל … יש לקשר גם עם פרשת השבוע, פ’ תולדות, וכן עם תוכן הענין דחודש כסלו, חנוכה, י”ט ויו”ד כסלו, כדלקמן.

פרשת תולדות:

מהענינים העיקריים שבפ’ תולדות – ברכת יצחק. ומבואר בדרושי חסידות, שברכת יצחק היא באופן של התגברות, למעלה מכל הברכות, למעלה מברכת אברהם ויעקב כו’, ואדרבה: ברכת יצחק היא השורש ומקור לכל הברכות, ובמילא, כוללת היא את כל הברכות.

ותוכן ברכה זו – “ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש וגו’”, שלא מצינו ברכות נעלות כאלו לא בברכות אברהם ולא בברכות יעקב.

וברכות נעלות אלו הנם גם בגשמיות וגם ברוחניות: “מטל השמים ומשמני הארץ גו’” – בגשמיות כפשוטו, וכן ברוחניות – כדרשת חז”ל “מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה וכו’”. ובלשון הרגיל אצל כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו: בגשמיות וברוחניות גם יחד, ובהדגשה – בגשמיות ואחר כך ברוחניות, שכן, כאשר לומדים פסוק זה, הרי לכל לראש לומדים פשוטו של מקרא (דרך הלימוד דבן חמש למקרא), “מטל השמים ומשמני הארץ גו’” בגשמיות כפשוטו, ואחר כך לומדים משנה וגמרא (בן עשר למשנה כו’ בן חמש עשרה לגמרא), כולל לימוד דברי המדרש הנ”ל “מטל השמים זו מקרא וכו’”.

ונמצא, שבפרשת תולדות מודגשת ההוספה בענין הברכה – שלמרות שישנם אצלו כל הברכות דאברהם (וכהדגשת לשון הכתוב “יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”), מכל מקום, ישנה הוספה בהמשכת הברכה שתהי’ גם ברכת יצחק, ולא סתם הוספה בלבד, אלא הוספה באופן נעלה ביותר, שהרי ברכת יצחק היא תכלית העילוי בענין הברכה, באופן של התגברות כו’.

חודש כסלו – חנוכה, י”ט ויו”ד כסלו:

תוכן הענין דחודש כסלו הוא – הוספה בענין הנסים. דהנה, אודות הנס דפורים אמרו חז”ל “אסתר סוף כל הנסים”, ואף-על-פי-כן, בתקופה שלאחרי זה היתה הוספה בענין הנסים – נס חנוכה.

[ויש לומר, שזהו גם הפירוש בשאלת הגמרא “מאי חנוכה” (נוסף על הפירוש הפשוט שמפרש רש”י: “על איזה נס קבעוה”) – דמכיון ש”אסתר סוף כל הנסים”, וכל שאר הענינים שלאחר זה לא ניתנו להכתב בתורה-שבכתב, לכן נשאלת השאלה: “מאי חנוכה”, כלומר, מה מקום להוספה זו].

ולא עוד אלא שלאחרי כן הי’ נס הגאולה די”ט כסלו, ולאחרי כן – נס הגאולה דיו”ד כסלו.

ואין זו רק הוספה בענין הנס, אלא עילוי גדול ביותר – נס הקשור עם ענין ה”שמן”, שזהו הגילוי דפנימיות התורה, תורת החסידות, כלומר, לא סתם הוספה, אלא הוספה באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה.

 

ב. הוראה נוספת יש ללמוד מכללות פרשת תולדות – הקשורה גם עם תוכן העבודה דחודש כסלו, חנוכה, י”ט ויו”ד כסלו (כדלקמן ס”ה):

שם הפרשה הוא “תולדות” – מפני שמדובר בה אודות הענין ד”תולדות” (בנים) כפשוטו, “תולדות יצחק”, “יעקב ועשו האמורים בפרשה”.

וההוראה מזה – שיהודי צריך להעמיד “תולדות”, כלומר, לפעול על יהודים נוספים ולקרבם לכל עניני תורה ומצוותי’, כידוע פתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר שזהו הענין ד”פרו ורבו” בעבודה הרוחנית – לעשות עוד יהודי.

ובפרט – שהענין ד”תולדות” קאי (לא רק על יעקב, אלא) גם על עשו, “יעקב ועשו האמורים בפרשה”, היינו, שיש לפעול ולעסוק אפילו עם יהודי שנמצא במעמד ומצב דעשו, כדברי הגמרא: “עשו ישראל מומר”, רחמנא ליצלן, ועל-אחת-כמה-וכמה בדורנו זה שהיהודים הרחוקים מתורה ומצוותי’ אינם אלא “תינוקות שנשבו”.

ולא עוד, אלא שצריך לפעול על הזולת שגם הוא יעמיד תולדות – כדיוק לשון הכתוב “אברהם הוליד את יצחק” (ולא כתיב ילד את יצחק), שאברהם פעל על יצחק שגם הוא יוליד תולדות, ולא רק תולדות סתם, אלא באופן ד”וארבה את זרעו”, ריבוי תולדות.

וזהו הקשר עם המדובר לעיל אודות העילוי דברכת יצחק – מכיון שהעבודה וההתעסקות בענין ד”תולדות” היא ה”כלי” להמשכת הברכה באופן של תגבורת, ברכת יצחק.

 

ג. והנה, גודל העילוי שבענין ד”תולדות” מודגש גם בסיום הפרשה – בבחינת נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן:

בסיום הפרשה מסופר שיצחק שלח את יעקב פדנה ארם כו’. ובהתחלת הפרשה הבאה מסופר אודות הליכתו של יעקב – “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”. ובאמצע הדברים – בין סיפור דברי יצחק ליעקב לסיפור אודות הליכתו של יעקב – מפסיקה התורה עם סיפור אודות עשו: “וירא עשו וגו’ כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל גו’”. ולכאורה, דרוש ביאור: כאשר עומדים באמצע פרטי הסיפור אודות יעקב – מה מקום להפסיק עם סיפור אודות עשו?!

גם צריך להבין:

על הפסוק “ויקח את מחלת” – אמרו חז”ל: “וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה? – אלא מלמד שנמחלו לו כל עוונותיו (עד שהדבר פעל גם אצלה – שנקראת בשם “מחלת”), מכאן לחתן שמוחלין לו עוונותיו”.

ולכאורה, תמוה ביותר: כאשר התורה רוצה לבאר את גודל מעלתו של חתן שעומד לבנות בית בישראל – לא מצאה התורה מקום שממנו ילמדו ענין זה אלא מחתונתו של עשו הרשע [כפי שכבר למדנו אודות מעשיו של עשו – “ויבז עשו את הבכורה”, וכיו”ב, ועד כדי כך, ש”קיצר הקב”ה ה’ שנים משנותיו” של אברהם כדי “שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה”, עד שמגיעים לסיפור שבסיום הפרשה שיעקב הוצרך לברוח פדנה ארם מפני עשו כו’], שנשא לאשה את בתו של ישמעאל, ככל ה”מעלות” – בלשון סגי נהור – שהיו לה, כדברי חז”ל בנוגע לחתונה זו: “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב”… ומחתונה זו למדים בנוגע לכל חתן שעומד לבנות בית בישראל – “מכאן לחתן שמוחלין לו עוונותיו”?!

והביאור בזה – שהיא הנותנת:

כדי להדגיש את גודל המעלה שבענין ד”תולדות”, “פרו ורבו”, גילוי כח האין סוף בעולם – שזוהי תכלית ומטרת הנישואין – בחרה התורה להדגיש ענין זה אצל עשו, שלמרות שיודעים את גודל רשעותו, מכל מקום, כאשר הלך לקיים את הציווי “פרו ורבו” – מחלו לו על כל עוונותיו!…

ועל פי זה מתורץ גם מה שסיפור זה בא באמצע הסיפור אודות הליכתו של יעקב לחרן – שבזה מודגשת גודל הירידה של עשו, שאפילו לאחרי שמחלו לו על כל עוונותיו, עדיין הוכרח יעקב לברוח מפניו… ואף-על-פי-כן, למרות היותו בתכלית הירידה שאין למטה ממנה – מחלו לו על כל עוונותיו, וכל זה – מפני גודל המעלה שבענין ד”פרו ורבו”!

זהו איפוא התוכן דפרשת תולדות – גודל מעלת הענין ד”תולדות”, “פרו ורבו”, ועד להדגשת גודל ההפלאה שבדבר – בסיום והותם פרשת תולדות, כנ”ל בארוכה.

 

ד. ומזה יש ללמוד הוראה נפלאה בעבודתו של יהודי:

כאשר אומרים ליהודי שעבודתו צריכה להיות באופן של נישואין עם הקב”ה – כידוע ומבואר במדרשי חז”ל שהקב”ה הוא חתן וכנסת ישראל היא כלה – חולף רעיון במוחו: הן אמת שהוא בדרגת צדיק, ובודאי ש”לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם”. אבל אף-על-פי-כן, כאשר מדובר אודות עבודה באופן של נישואין עם הקב”ה, תכלית היחוד והדביקות באופן ד”והיו לבשר אחד” – כיצד ראוי הוא לכך, בידעו ש”מאן דמחווי כמחוג קמי מלכא כו”’, ועל-אחת-כמה-וכמה “מלכא קדישא”, אשר “מי ידמה לך ומי ישוה לך”!…

והעצה לזה – הענין ד”תולדות”, “פרו ורבו”:

כאשר יהודי יוצא מד’ אמות שלו כדי לעסוק בעבודה דעשיית יהודים נוספים, על-ידי-זה שמקרבם לתורה ומצוותי’, “פרו ורבו” ברוחניות – הנה בזכות זה “מוחלין לו על כל עוונותיו”, שבזה נכלל גם הענין ד”מחווי במחוג קמי מלכא קדישא”, ובמילא, יכול להיות אצלו ענין הנישואין עם הקב”ה.

 

ה. והנה, כללות העבודה דעשיית “תולדות”, לעשות יהודי נוסף, היינו, שפועלים גם על יהודי שבתחילה הי’ רחוק מעניני יהדות שגם הוא יתקרב ליהדות – קשורה עם התוכן הכללי דחודש כסלו, חנוכה, י”ט ויו”ד כסלו:

כללות הענין דחנוכה הוא – להאיר על פתח ביתו מבחוץ דוקא, היינו, שלמרות שבחוץ שורר חושך – משתשקע החמה, יש לצאת ולהאיר את החושך שבחוץ, ועד שפועלים “כליא רגלא דתרמודאי”, היינו, שמבטלים מכל וכל את המושג של מרידה באלקות.

וכמו כן בנוגע לי”ט כסלו ויו”ד כסלו, שתוכנם – “יפוצו מעיינותיך חוצה”, היינו, שה”מעיינות” דתורת החסידות באים באופן של “הפצה” עד למקום ה”חוצה”.

ובאותיות פשוטות:

יתכן שיבוא יהודי ויעשה חשבון: מכיון שהוא נמצא במצב נעלה בעניני תורה ומצוותי’, ועד שיש לו שייכות ל”מעיינות” – יש לו להשאר בד’ אמות שלו, ולעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות, ובמיוחד – בלימוד תורת החסידות, ומה שדורשים את הענין דהפצת המעיינות חוצה – יש לו “שלוחים”, בנים ונכדים, שיעשו זאת עבורו, הוא יעשה זאת על-ידי ה”דואר”… אבל הוא בעצמו – היתכן שיצא למקום ה”חוצה”?! ובפרט ש”כל הדרכים בחזקת סכנה”!…

הנה על זה באה ההוראה מכללות הענין דחודש כסלו – שכל הענין דחנוכה הוא להאיר על פתח ביתו מבחוץ דוקא, וכמו כן בנוגע לענין דהפצת המעיינות, שהכוונה בזה היא – “יפוצו מעינותיך חוצה” דוקא, ומכיון שכן, עליו לצאת מד’ אמות שלו, ולבוא למקום ה”חוצה”, כדי להפיץ שם את המעיינות דתורת החסידות.

ובקשר לטענה ד”כל הדרכים בחזקת כו’” – הרי אדרבה: דוקא על-יד-זה מוחלין לו כו’, ולא עוד אלא שעל ידי זה בא לעילוי דתגבורת דיצחק, כנ”ל.

 

ו. וזוהי ההוראה בנוגע למעשה בפועל שיש לקחת מכל הענינים שנצטרפו בשבת זו – להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דחודש כסלו, שנקודתם ותוכנם – להאיר את העולם כולו באור ד”תורה אור”, ובמיוחד – באור דפנימיות התורה, תורת החסידות, ועד שמאיר גם במקום החושך – על פתח ביתו מבחוץ, שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה, היינו, שיוצא למקום ה”חוצה”, ושם עוסק בענין ד”תולדות” – לקרב יהודים שהיו במקום ה”חוצה” שגם הם יהיו חדורים בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי’, כולל – האור דתורת החסידות, ועד כדי כך שגם הם יעמידו “תולדות” באופן כזה, כנ”ל בארוכה.

וכאמור – שעל-ידי כללות מעשינו ועבודתינו ממהרים את הגאולה העתידה, הקשורה עם הענין ד”תולדות יצחק”, כמאמר רז”ל שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא “כי אתה אבינו”, וכן בנוגע לבית המקדש השלישי הקשור עם החדשים חשון וכסלו.

ויש להוסיף, שהקשר המיוחד דשבת זו לענין הגאולה ובנין בית המקדש השלישי – מודגש ביותר כאשר נמצאים בזמן ד”רעוא דרעוין”:

הזמן ד”רעוא דרעוין” הוא בסמיכות למוצאי שבת, שאז נמשך עדיין כל ה”שטורעם” דשבת פ’ תולדות – “תולדות יצחק”, כמובן מתוכן הענין דסעודת “מלוה מלכה” – “ללוות את השבת ביציאתו . . כדרך שמלווין את המלך”, והרי הפירוש ד”ללוות” הוא – שהולכים ביחד עם המלך (בדוגמת הדין שצריכים ללוות אורח – “לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוי’”, שצריכים ללכת יחד עמו); וביחד עם זה ישנו הענין ד”סעודתא דדוד מלכא משיחא”.

והזמן המחבר את יום השבת עם מוצאי שבת הוא – “רעוא דרעוין”, זמן הקשור עם יעקב אבינו, כידוע שסעודה שלישית דשבת קשורה עם “נחלת יעקב אביך”, “נחלה בלי מצרים”, וזהו הקשר עם בית המקדש השלישי – “לא כאברהם שכתוב בו הר כו’, ולא כיצחק שכתוב בו שדה כו’, אלא כיעקב שקראו בית”.

ולהעיר מהמבואר בזהר שאברהם ויעקב “אחידו תרווייהו ביצחק” – בדוגמת האמור שמ”רעוא דרעוין”, ענינו של יעקב, באים ל”סעודתא דדוד מלכא משיחא”, הקשורה עם הגאולה העתידה – ענינו של יצחק.

וכל ענינים אלו – במהרה בימינו ממש, כולל – קיום היעוד “וזרקתי עליכם מים טהורים”, דקאי על טלא דנטיף מעתיקא (“ויתן לך גו’ מטל השמים”), שזהו הטל שעתיד להחיות בו את המתים, כאשר יקויים היעוד “הקיצו ורננו שוכני עפר”, והם בתוכם – כל הצדיקים (“ועמך כולם צדיקים”) שיקומו לתחיית המתים תיכף ומיד בביאת משיח צדקנו.

ומתוך שמחה וטוב לבב, נשמות בגופים, הולכים לקבל את פני משיח צדקנו, וכן לקבל את פניהם של כל שוכני עפר – בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.