כאשר כל אחד מחפש במה הוא יכול וחייב להתחזק ואף לחדש - מתברר כי ההבדלים, אם הם קי

כאשר כל אחד מחפש במה הוא יכול וחייב להתחזק ואף לחדש - מתברר כי ההבדלים, אם הם קיימים, הם קוסמטיים בעיקרם, שכן על המהות כולנו מסכימים. כולנו יודעים כי הרבי מה”מ עצמו קובע את השליחות: קבלת פני משיח צדקנו

ג’ תמוז. נדמה שכל מילה נוספת מיותרת. עצם הזכרת התאריך, כבר כוללת בתוכה הרבה יותר ממה שניתן לכתוב בדבר המערכת או בגיליון כולו. זהו תאריך ומושג אשר כוללים הרבה מעבר למה שנכתב ונאמר, בעשרים ושתיים השנים האחרונות. דבר אחד ברור ומקובל - אף אחד מאתנו איננו נשאר אדיש לגביו, ואסור לו שיעבור עלינו בלי שיפעל איזושהי הזזה.

דומה שאין מה להוסיף ולחדש, כך שמי שמחפש ‘חדשות’ ו’כותרות’, לא ימצא אותן. את היחס שלנו, ליום ג’ בתמוז, למשמעותו, לתקופה שבה אנו נמצאים ולתפקיד שלנו - קובע אך ורק כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. הוא זה שמעורר אותנו ומזכיר לנו את העובדה שזהו היום בו “שמש בגבעון דום”, על כל המשמעות שלה, והוא זה שמדגיש שזהו חג הגאולה, אשר נוגע במיוחד אל הנשיא עצמו, אל חייו בגשמיות וברוחניות, וכך אל המקושרים והשייכים אליו.

הרבי, מלמד אותנו כי יש אמת אחת, כפי שהיא צריכה להיות, כפי שהיא קיימת בפועל. אין דבר שהוא נכון מבחינה רוחנית, השקפתית או רגשית–חסידית בלבד, ואילו המציאות היא ח”ו אחרת. חייו של הנשיא, נמשכים לא רק מבחינה רוחנית, לא רק על–ידי ההליכה בדרכיו, אלא קיום אמיתי בכל המובנים, בגשמיות וברוחניות. כך מתבטא הקשר שלנו אליו, בכל תחום ובכל עניין.

מטבע הדברים, וככל שחולפות השנים מאז שבעיני בשר אנו מכירים משמעות מיוחדת לעכשווית לכך ש”שמש בגבעון דום”, יהיו הבדלי גישות, דעות והשקפות, כיצד ואיך מתבטאת ההתקשרות שלנו אל הרבי כעת. לא תמיד תהיה הסכמה מהי הדרך הטובה ביותר, ובעיקר הנכונה והמכוונת ביותר לקיים את השליחות שמוטלת עלינו.

בתאריך כזה, לא אחת אנו נוכחים כי כל אחד יודע היטב להרגיש ולהדגיש עד כמה הזולת, דהיינו החסיד האחר, או שמא אף “מחנה” או “קבוצה” מסוימת, צריך לשנות את דרכיו. עד כמה “הוא” או “הם” נוהגים שלא כדבעי וכו’, ואילו ה”צד” שלנו, או הוא עצמו, רק צריכים לחזק ולהתחזק במה שהם עושים, להוכיח ולהווכח שוב עד כמה אנחנו בסדר, או לפחות בכיוון הנכון.

זוהי כאמור תגובה טבעית ומובנת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעניינים שבנפשנו. כאשר אנו מתכוננים לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, ועושים זאת בדרך שמורה לנו הרבי, הרי עלינו להתחזק בכך, ומי שעושה אחרת - הוא זה שצריך לשנות.

אלא שבכך לא נשיג את המטרה, שהרי לחזק את המחוזקים, ולשכנע את המשוכנעים, זו אינה המהות של השליחות והתפקיד שלנו. איננו יכולים להשאיר אחד לשני את התפקיד לעשות ‘חשבון נפש’ ולחפש עצות ודרכים להביא את ההתגלות, בעוד אנו מתבצרים בעמדתנו ובצורה בה אנו מתנהגים.

החובה לפרסם ולהכריז את בשורת הגאולה, אינה מוטלת רק על אלו שעושים זאת בגלוי ובפרסום, ואשר פעולותיהם, דעותיהם ומעשיהם מתבטאים למשל בגיליון שלנו. דווקא מי שסבור שקיימת דרך אחרת, חייב בכפל כפליים למצוא אותה, ולהסביר כיצד יש למלא את השליחות האחרונה והיחידה, בלי לשנות ובלי להסתיר או להעלים הוראות, או שנים שלמות מהנהגתו של הרבי.

וכאמור - אין הכוונה לטפוח על השכם של “עצמנו” ולהציג את מה שמי שחושב אחרת חייב לעשות. כל אחד מאתנו, גם אם הוא בטוח, וגם אם האמת היא שהוא עוסק כל העת בשליחות האחרונה, חייב לבדוק ולבחון את עצמו, האם ועד כמה הוא אכן מחויב לשליחות ולמציאות של המשלח, ולקיום כל ההוראות שלו, בכל תחום ועניין, ללא כחל ושרק. אין הוראות ששייכות לאחרים - השליחות היא אחת, והיא שייכת כולה לכל אחד מאתנו.

כאשר כל אחד מחפש במה הוא יכול וחייב להתחזק ואף לחדש - מתברר כי ההבדלים, אם הם קיימים, הם קוסמטיים בעיקרם, שכן על המהות כולנו מסכימים.  כולנו יודעים כי הרבי עצמו קובע מהי השליחות, מהי העבודה הנדרשת מאתנו - קבלת פני משיח צדקנו על–ידי עצמנו, ועל–ידי העולם כולו, וקבלת מלכותו על–ידי העם. וכולנו יחד מתקשרים לרבי מה”מ עוד יותר, ומקשרים אליו את עם ישראל כולו על–ידי ההכרזה

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!