‘בית משיח’ הפגיש את הצלם הראשון של מוסדות חב”ד בארץ ישראל, מר מיכאל אלמגור, עם ה

‘בית משיח’ הפגיש את הצלם הראשון של מוסדות חב”ד בארץ ישראל, מר מיכאל אלמגור, עם הרה”ח ר’ יעקב רייניץ והרה”ח ר’ בנימין מזרחי, מוותיקי שכונת חב”ד בלוד, והתוצאה הייתה פרץ של זיכרונות נוסטלגיים, מלווים בתמונות מארכיונו של אלמגור. כתבה מצולמת

בחדר קטן, במשרדי “יד ביד” בפאתי העיר לוד, פועל פרוייקט מיוחד לשימור ותיעוד התפתחות מוסדות חב”ד בלוד וכפר חב”ד. הצלם הראשון של חב”ד בארץ, מר מיכאל (מרצ’לו) אלמגור, חצה את גיל 90, אך למרות גילו המבוגר הוא מרגיש צעיר, יושב מול מחשב וסורק אופטי משוכלל, ומזין תמונה אחר תמונה לארכיון הממוחשב הגדול. “כשאני מגיע לכאן, זה עושה אותי צעיר”, הוא אומר.

למפגש הגעתי עם אבי, הרה”ח ר’ מנחם יעקב רייניץ וידידו הרה”ח ר’ בנימין מזרחי — שניהם מוותיקי שכונת חב”ד בלוד, שלמדו בישיבת תומכי תמימים לפני יותר מיובל שנים, וזוכרים היטב את דמויותיהם של ראשי הישיבה והעסקנים בעת ההיא. עמנו יושב גם יו”ר “יד ביד”, הרב יעקב גלויברמן, שבמשך שנים רבות עבד לצדו של הרב אפרים וולף, והכיר מקרוב את מסירותו של הצלם למען מוסדות חב”ד. כאשר שמע על רצונו של אלמגור למחשב את ארכיון התמונות הגדול, הקצה לפרוייקט חדר מיוחד במשרדי “יד ביד”, ואף רכש עבורו מערכת משוכללת לסריקת הפילמים בהם אלפי תמונות.

“אתה מאוד מוכר לי” אומר מיכאל לרב רייניץ. “אכן”, מאשר הרב רייניץ, “עבדתי יחד עם המעסיק שלך, הרב אפרים וולף, והייתי ידיד קרוב לבנו, ר’ בערקע. כך שבהחלט הזדמן לנו להפגש פעמים רבות. אבל אספר לך על הפעם הראשונה שנפגשנו: זה היה בקיץ תשכ”ב, לקראת הנסיעה שלי לרבי. הגעתי לחנות הצילום שלך, ברחוב הרצל, ואתה צילמת את תמונת הדרכון הראשונה שלי”.

בדרך לרבי, עוברים בפוטו אוניברסל…

מיכאל נולד לפני למעלה מתשעים שנה בטרגו–אוקנה שברומניה. אביו היה צלם מקצועי, וכבר בגיל צעיר החל אף הוא בקריירת הצילום. לאחר השואה עבד מספר שנים לצד אביו, ובשנת תש”ז הצטרף למעפילים שניסו לעלות לארץ ישראל. כוחות הצבא הבריטים השתלטו על האנייה בה הפליג ולקחו אותם למחנה מעצר בקפריסין.

“הבריטים הכריחו אותי לזרוק את המצלמה שלי לים”, הוא מספר בצער, “אך למרבה המזל היה איתי חבר שהצליח להבריח את מצלמתו. נהיינו שותפים, ויחד צילמנו תמונות מחיי העצורים בקפריסין. לאחר מלחמת השחרור, כאשר הגעתי לארץ ישראל, חיפשתי מקום ללא צלם, כדי שאוכל להתפרנס, ושמעתי שבעיר לוד אין צלם.

“הלכתי למושל הצבאי, נתתי לו במתנה אלבום תמונות שצילמתי בקפריסין, וביקשתי שייתן לי את אחת החנויות ברחוב הראשי של העיר, כדי לפתוח חנות תמונות. כך פתחתי את ה”צלמניה”, או בשם היותר מאוחר “פוטו אוניברסל”, ברחוב הרצל 36”. מיכאל מציג תמונה מחזית חנותו לפני יובל שנים, והנה מתברר שגם תמונת הדרכון הראשונה של הרב מזרחי נעשתה אצלו, לקראת הנסיעה לרבי…

איך אומרים ‘דתי’ ברומנית?

המפגש הראשון של מיכאל עם חסידי חב”ד, היה כאשר לחנותו נכנסו צמד חסידים, הרה”ח ר’ חנוך גליצנשטיין ע”ה (אז מזכיר ישיבת תומכי תמימים לוד), ויבלחט”א הרה”ח ר’ יצחק מנדלסון (מדריך בישיבה עשרות שנים), והזמינו אותו לצלם בישיבה. “בעקבות הקשר איתם, התקרבתי יותר לחיי תורה ומצוות. היה לי רקע דתי, שכן חותני, יצחק רוזנפלד, היה שוחט ומוהל. אבל הם הכניסו לחלוחית חסידית לחיי. לעיתים קרובות, כאשר הגיעו להזמין צילומים, היו מנעימים לי בפרקי חזנות המעוררים את הנשמה, וממש הייתי מהופנט אליהם…”.

“ברבות השנים הקשר עם חסידי חב”ד הלך והתהדק, עד שממש הרגשתי חבר בקהילה החב”דית. כשאני שומע שמדברים על חסידי חב”ד, אני נדרך. מרגיש כאילו מדברים על המשפחה שלי”, אומר מיכאל בהתרגשות, ומוסיף פרט מעניין במיוחד: “אתם לא יודעים רומנית, אבל יהודי דתי נקרא ברומנית ‘חבודניק’… כך שמבחינתי יהדות וחב”ד זה היינו הך…

‘ייקה’ ו’מענטש’

לאחר שהרה”ח ר’ אפרים וולף החל לנהל את מוסדות חב”ד בלוד וכפר חב”ד, הוא יצר קשר עם הצלם. כאשר מיכאל מדבר על ר’ אפרים, קולו מלא געגועים לאדם הנפלא עמו עבד עשרות שנים. “מצד אחד הוא היה ייקה, וציפה ממני להיות ישר כמו סרגל; מצד שני, הוא היה ‘מענטש’ ומתחשב. כאשר ביקש שאבוא לצלם אירוע, והייתי לבדי בחנות, הוא אמר: ‘תסגור את החנות, ואנחנו כבר נשלם לך גם על זה’, וכך היה”.

“מידי פעם היה ר’ אפרים מגיע לחנותי, ומעדכן על אורח שמגיע לבקר במוסדות, וצריכים לתעד את הביקור. לעיתים היו אלה תורמים מחוץ לארץ, לעיתים פוליטיקאים ואנשי שררה. מבקרים דתיים היו מתעניינים במיוחד בישיבה, ור’ אפרים היה עורך להם סיור בזאל של הישיבה. כך למשל בביקורו של הגביר החב”די מאוסטרליה, ר’ משה זלמן פייגלין ובנו, הם סיירו בישיבה ובשכונת הרכבת ונהנו לשוחח עם תלמידי הישיבה.

“לעומת זאת כאשר הגיעו פוליטיקאים או נציגים של הג’וינט, הם היו מתעניינים יותר בבית הספר למלאכה, ור’ אפרים היה מראה להם את מכונות הדפוס הגדולות, ומדריך אותם בשלבי הדפוס — מיציקת אותיות העופרת ועד למוצר המוגמר…

“לעיתים היו עורכים התוועדות מיוחדת עבור האורחים, ולאחר ההתוועדות היו הנוכחים פוצחים בשיר וריקוד חסידי. למרות שהייתי צריך לצלם, הייתי מוצא את עצמי מצטרף לשירה החסידית, ולפעמים אף לריקוד החסידי הסוער…

“בכל חודש הייתי מגיש לר’ אפרים חשבונית, והוא שילם יפה. הוא אף פעם לא הגביל אותי בתמונות. להיפך, אם ראה שאיני מצלם מספיק, היה סונט בי: ‘מה אתה ישן?’…”

תיעוד למען הרבי

הרב גלויברמן, מעיד כי באופן אישי ר’ אפרים סלד מתמונות. “במהלך השנים שעבדתי לצידו הבנתי, שהוא מקפיד על צילום כל אירוע וכל ביקור, כדי שיוכל לשלוח לרבי את התמונות. כך הוא דאג לעדכן את הרבי לא רק בתיאור הביקור, אלא גם בתמונות”.

והייתה פעם אחת שר’ אפרים לא הצליח להשיג את מיכאל הצלם… היה זה בשנת תשט”ו, כאשר בהוראת הרבי העלה הרב בנימין גורודצקי את ארונו של בן הרבי המהר”ש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן ע”ה מהאי קורסיקה שבצרפת לארץ הקודש. הרבי ביקש מר’ אפרים וולף לתעד ולשלוח לרבי תמונות. “בדיוק באותו לילה הייתי באירוע. היה זה לילה חורפי וגשום, ור’ אפרים לא הצליח להשיג אותו בביתי, וכך החמצתי את ההזדמנות”.

התמונה בפרדס עם שלוחי הרבי

כשאני שואל את מיכאל איזו תמונה נחרתה בזכרונו יותר מכל, הוא שולף מיד: התמונה עם הבחורים מאמריקה, בפרדס התפוזים… מדובר בקבוצת השלוחים המיוחדת לארץ הקודש, שנשלחה על ידי הרבי בקיץ תשט”ז, לאחר הטבח בכפר חב”ד. במסגרת ביקורם הגיעו לישיבה בלוד, שם עברו בכיתות הלימודים וחילקו מתנה אישית לכל תלמיד — ספר תניא פורמט כיס. “לאחר שצילמתי אותם בכל הכיתות, הם העניקו לי ספר תניא. התרגשתי מאוד, וביקשתי ממישהו שיצלם אותי איתם על המרפסת של הישיבה, ברקע פרדס התפוזים”.

במהלך עבודתו הכיר מיכאל את העסקנים החב”דיים, וכך אפשר לשמוע אותו מספר על ר’ פינייע אלטהויז, ר’ שלוימקה מיידנצ’יק, ור’ בערקע וולף. “את בערקע אני זוכר עוד כילד שהולך אחרי כל הזמן… אחר–כך הוא הפך להיות עסקן גדול, ופעמים רבות צילמתי אותו עם מבקרים בבית הספר למלאכה”.

בשנות המ”מים, כאשר נסע לביקור בניו–יורק, הגיע בהמלצת ר’ בערקע לחלוקת הדולרים של הרבי. מיכאל מספר על כך בהתרגשות מיוחדת: “לאחר חצי שעה בתור הארוך, עמדתי לפני הרבי והצגתי את עצמי כ”צלם של חב”ד בעיר לוד”. הרבי החזיק את ידי בשתי ידיו, ובירך אותי. הרגשתי כאילו הוא מכיר אותי משכבר הימים, והתרגשתי מאוד לקבל את ברכתו. את הדולר שקיבלתי מהרבי תליתי בחנותי, ולצערי הגדול במהלך סגירת החנות אבד לי הדולר היקר הזה”.

נוסטלגיה חסידית במיטבה

מיכאל מעלה על צג המחשב את הארכיון הממוחשב ומתחיל להעביר את התמונות מול עינינו. הרב רייניץ והרב מזרחי יושבים מרותקים לתמונות, ומזהים בקלות את המצולמים: הנה יו”ר הכנסת מר קדיש לוז, והנה הרב גרליק, רבו של כפר חב”ד; הנה פינייע, והנה חנוך לידו… זה יצחק מודעי, וזה מפקד חיל האוויר בכפר חב”ד; כאן רואים את שלויימקה, וכאן הרב ישראל גרוסמן. בתמונה אחת רואים את התזמורת של חסידי חב”ד בימים ההם, ובתמונה הבאה תלמידים צעירים בבר–מצווה של אחד מבני החסידים. נוסטלגיה חסידית במיטבה.

בארכיונו של מיכאל יש גם גלריה של תמונות ממעמד הנחת אבן הפינה לבניין השני בשיכון חב”ד בלוד, שנערכה בז’ אדר שני תשכ”ז. הנוכחים מזהים בתמונות את הרב קוטנר רב העיר לוד, מר איצקוביץ ראש העיר, הרב מלך קפלן, ר’ זושא ווילמובסקי, ר’ לייב ליפסקר, ר’ ישראל ליבוב, ומנחה החגיגה ר’ משה סגל. בתמונות נראים גם קהל אנ”ש עומדים בעת הקראת מכתב הרבי להנחת אבן הפנה של בלוק א’. בתקיית התמונות נראה גם הבניין הראשון של שיכון חב”ד בלוד, שבנייתו הסתיימה רק כמה שבועות אחר–כך.

הרב גלויברמן מוסיף לי חיים

במהלך המפגש מספר לנו מיכאל על ‘מופת’ שאירע לבן משפחתו בשנים האחרונות: “אחיינית של אשתי סיפרה לי שהנכד שלה, בן שמונה, לקה במחלה ההיא, וזקוק לרחמי שמים. סיפרתי על כך לרב גלויברמן, והוא כתב לרבי, הכניס את המכתב לאחד מספריו של הרבי ואמר לי שיש ברכה מהרבי. אמרתי למשפחתי שלא ידאגו, כיוון שהרבי מחב”ד מתפלל למען הילד. ואכן, זמן קצר אחר–כך קיבלתי הודעה שברוך ה’ הילד נקי לגמרי מהמחלה”.

לסיום הראיון, מבקש מיכאל להודות לרב גלויברמן, שהעניק לו את החדר והציוד הממוחשב במשרדי “יד ביד”. “המקום הזה ממש מוסיף לי חיים”, הוא אומר בהתרגשות. “אפילו כאשר אני לא מרגיש טוב, אני משתדל להגיע לכאן, כי עצם השהייה במקום הזה גורמת לי עונג מיוחד. בזכות הרב גלויברמן אני יכול לעבוד כאן בנחת ולשמר למען הדורות הבאים את העדות האותנטית לחיים החב”דיים בשנים ההן”.