באיזה נושא הורה הרבי שבחורי הישיבה לא יתערבו? החשק הגדול של הרבי לגבי לימוד התור

באיזה נושא הורה הרבי שבחורי הישיבה לא יתערבו? החשק הגדול של הרבי לגבי לימוד התורה, ומהי היא הדרך הנכונה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות? * התוועדות מיוחדת לרגל קבלת התורה משולבת בסיפורים מרתקים על הרבי

מאת הרב מנחם מענדל גרונר

בסביבות ל”ג בעומר תשל”ח, היו אירועים בשכונת ‘קראון הייטס’ סביב עניין הכשר על הבשר והחלב, והיו שטענו שחב”ד ו’שפיץ חב”ד’ צריכים להקפיד על אי–אכילת הכשר מסוים.

בהתוועדות שהתקיימה בל”ג בעומר אותה שנה, אמר הרבי, שיש בחורים, וכן חברי הכולל, שמתערבים בנושאים האלה. והרבי אמר כך: “בחור ישיבה - וכן אברך כולל - לא צריכים להתעסק כלל בנושאים הללו. התעסוקה של בחור היא לשבת וללמוד. אין זה עניין שלכם - ככה אמר הרבי - לדעת מי נותן את ההכשר על הבשר ומי נותן הכשר על החלב. זה לא עניינו של בחור”.

פעמים רבות התבטא הרבי על עניין לימוד התורה, שגם מי שאין לו כוח ללמוד לעיונא לפחות שילמד לגירסא, אבל בחור חייב ללמוד, שכן כל עניינו הוא לימוד התורה ולא שום עניין אחר.

הרבי הוסיף ואמר: “זה ששולחים בחורים ל’מבצעים’, הרי זה על פי הוראה של רבותינו נשיאינו, ואין זה סתירה. יש את הזמן, רוב הזמן, שבו הוא יושב ולומד, ויש כמה שעות בשבוע שבהן הוא יוצא ל’מבצעים’. אך הוא צריך לדעת, שבשעה שהוא יושב ולומד, הוא לא צריך לחשוב על ‘מבצעים’”.

ואז הרבי אמר משהו מעניין: “מצד הנפש האלוקית, אין הבדל בין ‘מבצעים’ ללימוד התורה; שניהם אותו הדבר. אבל תובעים מבחור, שמצד הנפש הבהמית שלו, לימוד התורה יהיה חשוב אצלו יותר מ’מבצעים’”. כלומר, אנחנו צריכים לראות שלבחור יהיה יותר תענוג בלימוד התורה מאשר ללכת ל’מבצעים’.

אכן, יש הרבה בחורים שיושבים ולומדים, אבל הם אינם מרגישים חיות וגישמאק בלימוד. “זה משעמם”, “מה זה נותן לי”. אז לומדים סוגיית “שור למשאו” ואיך נקנית חלקת אדמה - אז מה זה משנה לי ומה זה ייתן לי? אז נכון שכשיוצאים ל’תהלוכה’ יש יותר שמחה מאשר בישיבה מול הגמרא.

על כך אומר הרבי, שזה לא צריך להיות ככה, אלא אפילו מצד הנפש הבהמית צריך שתהיה חיות בלימוד ואפילו יותר מאשר ‘מבצעים’.

לחיים! לחיים!

הרבי נכנס לביקור פתע

בקיץ תשל”ג, לפני מלחמת יום הכיפורים, הרבי דיבר רבות על הפסוק “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז למען צורך להשבית אויב ומתנקם”. כלומר, שבכדי שנוכל להשבית אויב ומתנקם, צריך שהקטנים יגידו דברי תורה וילמדו תורה. הרבי ביקש שבימי הקיץ יכניסו כמה שיותר ילדים לקייטנות של תורה.

באותם ימים היה גיוס מלא של הבחורים לקעמפים ולקייטנות הקיץ. אני העדפתי לשבת וללמוד ולא ללכת להדריך בקעמפ, אבל כיוון שהרבי אומר ללכת לקעמפים, שאלתי את הרבי מה לעשות. התשובה שקיבלתי הייתה “כמפורסם כהוראת המשפיע”. לך תשאל את המשפיע.

למדתי אז בישיבה במוריסטון, והמשפיע שלי בישיבה היה הרב אלימלך צוויבל שהציע כך: חצי יום תלמד ובחצי יום השני תלמד ילדים יהדות.

באותה תקופה קרה סיפור מיוחד: היה זה יום רגיל באמצע השבוע כאשר הרבי נכנס למכוניתו לנסוע מהבית ל–770. הנהג באותו יום היה הרב בנימין קליין, והרבי פתאום אמר לו “תיקח אותי לכולל”.

זה היה באחת עשרה בבוקר.

הכולל היה ממוקם ברחוב יוניון, מאחורי 770. וככה פתאום נכנס הרבי לכולל שעה אחרי הזמן הרשמי של תחילת הלימודים. חברי הכולל כמובן לא ציפו לאורח שכזה באמצע היום. האחד ישב ולמד חת”ת, השני למד ‘ליקוטי תורה’, אחר הסתכל בעלון כלשהו - ופתאום הרבי נכנס! הרבי עובר בין השולחנות ומסתכל… אחר כך ניגש אל לוח המודעות וקרא את הכתוב שם, יצא מהכולל והמשיך ל–770.

באותה שבת התקיימה התוועדות שזכיתי להיות בה. בתוך ההתוועדות החל הרבי לדבר בכאב גדול ואני זוכר היטב את מילותיו של הרבי. “יש לי תאווה”, כך אמר. בדרך כלל הרבי השתמש בביטויים כמו “בקשה נפשית” או “בקשה מיוחדת”. אבל במילים “יש לי תאווה”, זו הרמה הכי גבוהה של רצון, כידוע ההסבר שעל תאווה אין שאלות ואין הסברים. זה מגיע מהמקום הכי גבוה בנפש.

והרבי המשיך שיש לו תאווה ש”אלו הנמצאים אצלי ידעו איך ללמוד”. וכאן המשיך לדבר בכאב על מה שראה בכולל באמצע השבוע.

בהמשך השיחה הרבי הציע, שכדי לתקן את העניין, בכל כולל יוציאו קובץ של חידושי תורה שכתבו אברכי הכולל.

מה העניין בהוצאת קובץ חידושי תורה?

כאשר התחילו לצאת לאור קבצים של חידושי תורה בישיבות חב”ד, זקני החסידים כמו ר’ ניסן נעמנוב, צעקו שהדבר אסור. מדוע? מפני שכשבחור כותב פלפול ומדפיס אותו תחת שמו, הרי תהיה לו מכך גאווה, “כתבתי פלפול”, בעוד שתורת החסידות דורשת ביטול.

הרבי התבטא אז, שגם בימי הרבי הריי”ץ זה היה בגיליונות “התמים” שכתבו בהם חידושי תורה תחת שמות.

באותם ימים ר’ מענדל פוטרפס שאל אותי - מה הרבי ‘מרוויח’ מכך שמוציאים קובץ חידושי תורה. הוא שאל והוא גם השיב: כשבחור כותב פלפול שמודפס ומופץ ברבים, הוא משקיע את עצמו בלימוד הסוגיה מתוך עיון. הוא עובד על זה שלושה שבועות או חודש שבהם הוא מונח לגמרי בתוך העניין כדי שייצא דבר מתוקן מתחת ידו. הרבי רוצה - כך הסביר ר’ מענדל פוטרפס - שלפחות באותו הזמן, בחור יהיה מונח בלימוד בכל רבדי הנפש שלו, וזה הרעיון שעומד מאחורי היזמה של הרבי”.

אנחנו נמצאים לפני חג השבועות. עלינו לדעת שלרבי יש “תאווה”, והתאווה שלו היא, שצריך לשבת ללמוד. אני יודע שכשהרבי היה מקבל דו”ח מהספק הלימודים של תלמידים, הייתה לו נחת רוח רבה (וכן להיפך ח”ו).

ה’ביטוש’ שעשה הרבי ל’שפיץ חב”ד’

הכרתי בחור חסידי שנסע ל’קבוצה’ לחצרות קדשנו. הוא היה בחור חסידי מאד, ‘שפיץ חב”ד’. הוא טען שעיקר בואו ל–770 הוא כדי להיות עם הרבי וללמוד מהנהגותיו של הרבי. “בשביל ללמוד, יכולתי להישאר בישיבה בארץ הקודש. כשאני כאן, העניין שלי הוא להסתכל אחר כל מנהגיו של הרבי וללמוד מהליכותיו”. כך הייתה סברתו.

ואכן, בתפילות הוא תמיד היה עוקב אחר כל תנועה והנהגה של הרבי ועושה את המנהגים השונים כפי שהרבי היה נוהג. בלילות שבהם התקיימה ‘יחידות’, הוא (ועוד כמה בחורים) היה עומד סמוך ל’גן עדן התחתון’ ומחכה לאנשים שייצאו מהיחידות כדי לשאול אותם מה אמר להם הרבי בקודש פנימה. לפעמים לילות היחידות התארכו עד שבע בבוקר, ורק כשהרבי יצא לביתו, הם הלכו לנוח.

וכך אותו בחור היה עומד כל הזמן בשביל לראות מי נכנס ומי יצא, ומברר על דברים שאמר הרבי ביחידות וכו’. רק בבוקר הוא היה הולך לישון; ואם זה היה יום שני או חמישי, הייתה נערכת קריאת התורה, אחרי קריאת התורה היה הולך לישון עד שלוש ורבע בצהריים, אז התקיימה תפילת מנחה עם הרבי.

אלו היו חייו ב–770 - הכל הסתובב סביב הרבי.

ומה עם הלימוד? “נו, לא באתי כאן בשביל הלימוד”, הסביר, “בשביל זה יכולתי להישאר בארץ ישראל”.

ההנהלה לא אהבה את ההתנהגות שלו וטענה שבחור צריך ללמוד, ויהי מה! בעוד הוא טוען “לא, בחור צריך לחיות עם הרבי”.

בשלב מסוים הגיע תורו להיכנס ליחידות לקראת יום הולדתו. הרבי כבר קיבל דיווח מההנהלה על מנהגיו של הבחור.

ביחידות פנימה אמר לו הרבי (תוכן): “מכיוון ששמעתי שאתה טוען שלא באת לכאן כדי ללמוד, והרי אתה יודע שהרמב”ם אומר שאסור לצאת מארץ ישראל אלא בשביל ללמוד, אני מבין שיש לך קושי בלימוד - עליך לחזור אפוא מיד לארץ ישראל, אבל לא לישיבה בכפר חב”ד בה למדת, אלא לישיבה שיש בה חצי יום מלאכה וחצי יום לימוד, זאת מכיוון שקשה לך הלימוד לאורך כל היום. אז אולי ישיבה כמו ב… (כאן ציין הרבי שם הישיבה), מתאימה לך”.

הרבי לקח בחור שמחזיק מעצמו חסיד גדול, ‘שפיץ חב”ד’, והרבי עושה לו ביטוש רציני. “עליך לחזור חזרה לישיבה אחרת, שם לומדים רק חצי יום”.

הוא יצא מה’יחידות’ וכמובן לא ישן כל הלילה. הוא סיפר לי “הזעתי כל הלילה, ובבוקר כתבתי לרבי כך: ‘ואם אחליט שאני מתחיל ללמוד, האם אני יכול להישאר?’ הרבי מחק את המילים ‘האם יכול להישאר’, והרבי כתב: ‘דין קדימה לארץ הקודש’. כלומר: לחזור לארץ ישראל מיד בלי שאלות ובלי חכמות”.

שבור–לב הלך למשפיע שלו שהאיר את עיניו: “האם אתה עורך תנאים עם הרבי כשאתה כותב ‘ואם אני אחליט ללמוד’? עליך להתחיל ללמוד בפועל, וכשזה יהיה כך, תוכל להישאר!”

מאותו יום הוא התחיל ללמוד. עד אז, בכל תפילה הוא היה עומד בשורה הראשונה ליד הרבי כדי שיוכל להסתכל מקרוב, ללמוד ולהתבונן. מאז ואילך, הוא היה עומד מאחור מבושה. הוא לא היה מסוגל להראות את הפנים שלו בפני הרבי. נכנס בו פחד גדול מהרבי, ועד היום הפחד הזה מלווה אותו. והעיקר: מאותו יום הוא לקח את הלימוד ברצינות ופשוט ישב ולמד בהתמדה.

מה לומדים מהסיפור הזה? עם כל הכבוד לרגש החסידי, הרבי לא מקבל שום תירוץ כאשר זה בא על חשבון לימוד התורה. הרבי לא ריחק אותו, אדרבא, ראיתי פעם שעבר בכוס של ברכה והרבי נתן לו בקבוק ‘משקה’, אבל לרבי חשוב שבחורים יהיו עסוקים בעמל התורה.

זו התאווה הגדולה והרצון הכי עמוק של הרבי - שפשוט יישבו ויילמדו.

 

כשהרבי אומר שוב ושוב “אני דורש ממך רק דבר אחד - תהיה מונח בלימוד! תשב ותלמד! זה מה שאני רוצה”, וזה מה שבחור עושה, בכך הוא מתקשר לרבי באופן הכי עמוק ואמיתי. ללימוד באופן כזה יש חיות אחרת, גישמאק אמיתי. בדיוק כמו שכשבחור הולך ל’מבצעים’, בזה שהנחת לעוד יהודי תפילין ולעוד יהודי, אתה מרגיש תחושת סיפוק שהנה עשית משהו טוב ומועיל, כך צריך להיות בלימוד.

זה הפשט לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. מהי ‘פנימיות’?

בשיעור תניא שאני מוסר בעירי קרית גת לאנשים מסורתיים, למדנו על אהבת ה’. באחד השיעורים שאלתי אותם אם נניח עומד יהודי וצועק “ה’, אני אוהב אותך” וככה מתנדנד וצועק בקול גדול - האם הוא באמת אוהב ה’ או לא? הם אמרו “כן, בוודאי”. השבתי להם שזה לא נכון. זו סיסמה. כי אהבת ה’ לא מתבטאת בצעקה. אם אתה אוהב את ה’, זה מתבטא בכך שכשאתה רוצה לעבור עבירה ואתה נמנע מכך - זו הראיה שאתה אוהב ה’.

בשיחת כ”ח ניסן תנש”א הרבי אמר “עשו כל אשר ביכולתכם” ו”אני מוסר את העניין לכם”.

מיד לאחר השיחה, כל הקהל התחיל לצעוק בקול גדול ובהתרגשות “עד מתי? עד מתי?” תוך כדי הצעקות עבר ליד הרבי החסיד הרב זלמן גוראריה והרבי אמר לו: “לא נגע ולא פגע”. מה זאת אומרת, הרי הרבי עורר את הקהל וכולם צועקים כעת מעומק לבם “עד מתי”. אבל זו הייתה סיסמה. זו צעקה בקול רם, אבל כדי להביא את הגאולה צריך לעשות מעשה בפועל, על ידי עבודה ויגיעה עצמית.

כך גם בעניין הלימוד - בחור שאין לו חשק ללמוד, צריך לעשות חשבון נפש. יש בחורים שיש להם חשק ללמוד והם נהנים מהלימוד. אבל יש בחורים שאין להם חשק ללמוד, אבל הוא אומר לעצמו ‘אני לומד כי זה הרצון האמיתי של הרבי’. בחור כזה הוא נטו מחובר לרבי באותו השעה.

זו צריכה להיות ההכנה של בחור חסידי לחג שבועות, מתן תורה. ואת זה שמענו מהרבי אינספור פעמים.

(מתוך התוועדות עם תלמידי ישיבת “תומכי תמימים” באור יהודה)