אלול - חודש של קירוב

תורת החסידות משנה את כל הגישה של חודש אלול, ויותר נכון לומר שהיא מגלה את המציאות האמיתית. היא מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לאלוקיו. ממילא נובעת מזה גישה שונה, ואף הפוכה לחלוטין, לימים אלו, הימים הנוראים. ימים אלו אינם ימים עצובים אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה.

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: דיברתי פעם עם ידיד, יהודי חסיד, מן הפעילים ביותר בהפצת היהדות ברוסיה הסובייטית במסירות נפש, והוא היפנה את תשומת לבי לעובדה קטנה. עובדה, שכאשר מסתכלים במבט שטחי, לא מייחסים לה כלל משמעות ולא מקדישים לה כלל מחשבה. אבל כאשר מנסים להתבונן מה עומד מאחורי הדברים, רואים שיש כאן הרבה מאד.

עקב התלאות והנסיונות הקשים שהיו מנת חלקו היום יומיים ב”גן העדן” הסובייטי, כאשר הק.ג.ב. היה בעקבותיו והוא ניסה לברוח ממקום למקום כדי להתחמק מידיהם הטורפניות, נאלץ אותו יהודי לנדוד ברחבי רוסיה במשך זמן רב. כך יצא לו לשהות ולהתפלל בימים הנוראים בקהילות רבות של יהודים מכמה חוגים ומכל מיני נוסחאות, והוא שם לב לדבר מעניין: בכל בית כנסת בו מתפללים יהודים ישנם זמנים בהם הציבור מתעורר ומתלהב יותר, לעומת קטעים אחרים בתפילה בהם הציבור נמצא פחות בהתעוררות. אבל בהיותו כל פעם במקום אחר, שם לב לעובדה קטנה  אבל בולטת, של הבדל בעניין זה בין בתי הכנסת של חסידים לבין של אלו שאינם חסידים.

בבתי הכנסת של אלו שאינם חסידים, מספר אותו יהודי, היה הקהל מתעורר ומתרגש בעיקר בקטעים העוסקים בדין ובמשפט שהקב”ה שופט ביום זה את עולמו - “היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים”, “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש” וכדומה.

ואילו בבתי הכנסת של החסידים הייתה ההתלהבות מגיעה לשיאה דווקא בקטעים של “ואתה הוא מלך א–ל חי וקיים”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך”, “מלך על כל הארץ” וכדומה.

עובדה קטנה זו משקפת את החידוש הגדול של תורת החסידות בכל ההתייחסות אל ראש השנה והימים הנוראים בכלל, לעומת אלו שלא זכו לטעום מאור החסידות, גם אם הם יראים ושלמים בתכלית.

אלול - חודש של קירוב

מי שלא למד חסידות, אם הוא אכן יהודי מאמין וירא שמיים, מסתכל על ימים אלו בחרדה ובדאגה: הנה הולך הקב”ה, בורא העולם ומנהיגו, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, לבוא ולשפוט אותנו, את עמו ישראל, את העולם כולו, ואת כל אחד ואחת - ולשלם לכל אחד את המגיע לו, לתת שכר למי שנהג כראוי, ולהעניש את מי שלא נהג כראוי.

כשעומדים לפני משפט, המשפט הגורלי ביותר שיקבע את כל מה שיהיה בשנה הבאה בכל התחומים בגשמיות וברוחניות, ועד ענייני חיים והיפך החיים, מי יחיה ומי ימות, מי יהנה ומי יסבול וכו’. משפט צדק לפני מי שיודע הכל ואי אפשר להעלים ממנו דבר - טבעי ומובן שהאדם, אם הוא רק מאמין ויודע שאכן כן הוא, מתמלא יראה וחרדה, והוא עושה את כל המאמצים לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו כדי שייכתב וייחתם ביום הדין לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

לכן היו ימי חודש אלול ימי יראה וחרדה, ימים שלפני משפט, ימים גורליים בהם חייבים, אם חפצי חיים אנו, לשוב ולהתפייס עם בורא העולם ומנהיגו, שעומד לקבוע עתה את גורלנו בשנה הקרובה בכל הפרטים.

דברים אלו אמיתיים ונכונים, ואף מבוארים ומוסברים באריכות בתורת החסידות - אבל קשה לומר שהם כשלעצמם מביאים לשמחה ולהתלהבות. להיפך, אפילו מעט התבוננות בזה מביאה את האדם למרירות ועצבות. הדברים הללו כשלעצמם אפילו קצת מדכאים, כאשר האדם אומר לעצמו: מניין לי שהפעם אכן אעשה כראוי את המוטל עלי, והרי יודע אני כי אשתקד, למרות כל הכוונות הטובות, לא עמדתי בהתחייבויות, ומי יודע מה יהיה הפעם, ומה ייגזר עלי בגלל זאת.

לכן היו יהודים, ודווקא יראי שמיים ורציניים ביותר, שהתהלכו בפנים נפולות ומודאגות בחודש זה. עד היום ישנם כאלו שנמנעים מלקבוע חתונות וחגיגות איזה שיהיו בימים אלו. היו שפרשו בימים אלו מכל ענייני העולם וניסו בכל הדרכים האפשריות להתנהג כראוי לפחות בימים אלו, ולהתחנן ולבקש מבורא העולם שלמרות חטאינו ופשעינו ייתן לנו עוד צ’אנס, עוד הזדמנות לתקן את דרכינו. ולמרות שאין אנו ראויים לכך, ירחם עלינו וייתן לנו שנה טובה בכל המצטרך לנו, בבני חיי ומזוני רויחי ובכולהו רויחי.

למרות שכל זה אמת - אף על פי כן היו חסידים מתייחסים ל”אלול” עצוב כזה בביטול ובשלילה מוחלטת. בין חסידי קאצק, למשל, שם לא נרתעו מביטויים חריפים וקיצוניים, היו אומרים על “אלול” כזה - “אל תפנו אל האלילים” (ה”אלול”ים, שהרי בפולין קוראים שורוק כמו חיריק). “והאלילים כרות ייכרתון”! על אלול כזה אמרו שאלול הוא ראשי תיבות “אוי לי ואבוי לי”.

גישה זו נובעת מן ההיבט הכללי על הקשר בין היהודי לבין הקב”ה כ”הסכם עבודה”: הקב”ה ברא ובורא אותנו ונותן לנו חיים בריאות ופרנסה וכו’, ותמורת זאת הוא דורש מאתנו לעמול ולהתייגע בלימוד תורתו ושמירת מצוותיו. וכאשר אין אנו עושים כראוי את חלקנו באותו הסכם, חרדים אנו ודואגים מי יודע כיצד יתייחס אלינו המעביד (“בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך”), וכיצד תהיה תגובתו לכל הכשלונות והבעיות להם גרמנו ועליהם עלינו לשלם.

אולם תורת החסידות משנה את כל הגישה ואת כל ההתייחסות אל הקב”ה. ויותר נכון לומר שהיא מגלה את המציאות האמיתית. היא מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לאלוקיו. וממילא נובעת מזה גישה שונה, ואף הפוכה לחלוטין, לימים אלו, הימים הנוראים.

ימים אלו אינם ימים עצובים אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה. נכון אמנם שמתנהל כאן גם דין ומשפט, וחייבים לתקן ולהשלים את כל מה שחטאנו ופגמנו. ונכון גם שלפעמים דרושה מרירות וחשבון צדק ודרישה בלתי מתפשרת של האדם מעצמו לשנות כיוון ולהתחיל להתנהג ולהיות כפי הנדרש ממנו - אבל השופט אינו רק גדול וכל יכול, אלא הוא טוב, “עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב”. והמשפט אינו רק לפועל אם עשה או לא עשה את מה שהתחייב ב”הסכם העבודה”. מדובר כאן בבנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, שמסיבות שונות התדרדר והתרחק מאביו המלך, ועתה הגיע הזמן לשוב ולהתקרב. המלך יוצא לשדה, למקומות הנידחים והרחוקים ביותר. הוא מגיע, לפי דברי הרבי שליט”א מלך המשיח (חידוש נפלא בד”ה אני לדודי תשכ”ו, עיין שם), אפילו לאלו שנמצאים במדבר. נמצא עימם ואוהב אותם גם במצבם זה. מושיט להם יד חמה ועוזרת להתנער מן הלכלוך ולצאת להקביל פני המלך. ואחר כך לבוא אחריו עמו להיכל מלכותו, לפני ולפנים, ולהתייחד עמו שם בתכלית הייחוד, “ישראל ומלכא בלחודוהי”. והוא עושה זאת מתוך האהבה והקירוב הגדולים והעצמיים ביותר, הרבה יותר אפילו מהורים זקנים שנולד להם בן יחיד לעת זקנתם.

לא זו בלבד שכשמגיע ראש השנה זהו זמן של תשובה וחזרה של בן המלך לארמון ולאביו המלך, אלא הרבה יותר מזה - זהו הזמן בו אנו מכתירים את הקב”ה להיות מלך. שכן ראש השנה, על פי תורת החסידות, אינו רק יום הדין והמשפט, אלא בעיקר יום הכתרת המלך ובניין המלכות. ביום זה אנו מתרוממים גם מן העיסוק החיובי של כל השנה בביצוע פרטי התורה והמצוות. אנו מגיעים אל מלך מלכי המלכים הקב”ה בכבודו ובעצמו, ואנו מבקשים ממנו שייאות להיות מלך עלינו ועל העולם כולו. ביום זה אנו מבקשים ומתחננים לאבינו שבשמים “מלוך על העולם כולו בכבודך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך”. ולכן גם “מצוות היום בשופר” כמו בשעה שמכתירים את המלך, כמסופר בתנ”ך. שתקיעת השופר היא לא רק בכדי לעורר יראה וחרדה - אלא גם סמל של הכתרה למלוכה. אפילו המנהג של “תשליך” קשור להכתרת המלך, כמובא בקיצור שולחן ערוך, שכן הכתרת המלך מתבצעת, כמסופר בתנ”ך, על יד נחל מים, כדי שתימשך מלכותו, כמו המים שהם נמשכים וזורמים.

ומכיוון שעיקר עניינו של ראש השנה זהו קבלת המלכות - הרי גם חודש אלול, שהוא חודש ההכנה לראש השנה, צריך להיות חדור בנקודה זו (שיחת ש”פ ראה תשמ”ח).

לבנות את בניין המלכות

מכיוון שהתגלות מלכותו של הקב”ה היא על ידי מלכותו של המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, כמודגש בשיחת ערב ראש השנה תשנ”ב; וכמפורש בכל תפילות ראש השנה, שהרי רק בגאולה יקויימו בשלימות כל האמור בתפילות אלו - “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך”, “ויידע כל פעול כי אתה פעלתו” - לפיכך מודגשת במיוחד ביום זה ובימים אלו נושא הגאולה על ידי המלך המשיח.

מאחר שההתקשרות אל הקב”ה היא על ידי ההתקשרות אל הרבי, שהוא ה”ממוצע המחבר”, “אנכי עומד בין ה’ וביניכם להגיד לכם את דבר ה’” - הרי מובן שעל ידי ההתקשרות וההתמסרות אל הרבי, מתקשרים עם הקב”ה בכבודו ובעצמו, “קבלו מלכותי”.

הזמן המוכשר לזה הוא בראש השנה וכך גם בעשרה הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, כמבואר בקבלה ובחסידות בארוכה - כדי “לבנות” את ספירת המלכות, שתהיה כלולה מכל עשר הספירות. שכן המלכות מצד עצמה היא “לא מציאות”, ולמרות שהיא נטועה ומושרשת בעצם עצמותו של המלך, הרי היא נמצאת שם בתכלית ההעלם במקורה. עד כדי כך שמי שבאמת ראוי ומתאים וצריך להיות מלך (לא מי שרודף כבוד ושררה, ואין לו שום מושג במהותו האמיתית של מלך) אינו מרגיש שום צורך ושום רצון ושום עניין להתעסק עם העם ולמלוך עליהם, והדבר מושלל אצלו בתכלית.

וכפי שראינו אצל הרבי שליט”א בתקופה שלפני קבלת הנשיאות הרשמית, עד כמה הוא שלל זאת בתכלית.

רק על ידי בקשת העם ותחנוניהם מקרב ולב עמוק וקבלת מלכותו עליהם בשמחה גדולה ובביטול עצום, פועלים שיתגלה אצלו הרצון למלוכה; או אז יש צורך “לבנות” את המלכות, על ידי שייכנסו בתוכה גם ההבנה והרגש וכו’ במלוכה, עד שהמלך אכן יגלה את מלכותו על עמו ויהיה מלך בפועל.

כך בנמשל, במלכותו של מלך מלכי המלכים הקב”ה על עמו ישראל ועל העולם כולו, אשר מצד עצמו אין לו שום רצון ושום עניין במלוכה זו, שהרי הוא למעלה מעלה מזה לגמרי. אין לו צורך בברואים וביצורים כדי להיות מלך - שהרי הוא “אדון עולם אשר מלך” גם “בטרם כל יצור נברא”.

רק בפעם הראשונה, כשלא היה שייך מי שיעורר את הרצון, היה הדבר באתערותא דלעילא, מצד “כי חפץ חסד הוא” (וגם זה, רק כדי שאחר כך יבואו התחתונים ויפעלו זאת). אבל הכוונה והתכלית היא שזה יבוא מן התחתונים עצמם, שהם יעוררו והם יפעלו את “המשכת המלכות” משרשה ומקורה, כפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך.

ועניין זה נפעל על ידי התפילה והבקשה המרכזית בתפילות ראש השנה: “מלוך על העולם כולו בכבודך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך”, ו”מצוות היום בשופר” כנ”ל. ואחרי “המשכת המלכות” בנקודה הראשונה, מגיע “בניין המלכות” על ידי שממלאים אותה וממשיכים בה מכל עשר הספירות, עד שהיא מגיעה לידי מילואה ושלימותה ב”נעילה” של יום הכיפורים. כך פועלים בשלימות את “בניין המלכות” לשנה החדשה.

להגיע אל המלך

עניין זה מקבל משנה כוח בקשר לעובדה שחסידים נוהגים להגיע אל המלך עצמו, להיות אצל הרבי ועם הרבי בימי חודש תשרי, ולדאוג שכמה שיותר יהודים יגיעו אל הרבי.

מי שיש באפשרותו חייב ומוכרח לנסוע קודם כל בגשמיות כפשוטו, בלי פשט’לאך ובלי תירוצים. ולדעת ולהכיר שלא נוסעים כדי להתרפק על העבר בלבד ח”ו, אלא אכן נוסעים לרבי בפשטות. וכשנמצאים בבית משיח אכן מקפידים להתפלל במניין של הרבי, להשתתף בהתוועדות עם הרבי וכו’.

לאחר מכן עליו להסביר ולשנן לעצמו שלא די רק בעצם הנסיעה בגשמיות, וצריך אמנם גם “להגיע” אל הרבי. ולשם כך נדרש כבר מאמץ גדול ויותר קשה - אבל  זהו דווקא אחרי שנסע בגשמיות כפשוטו, הוציא על כך כסף וזמן ומאמץ, והוכיח שהרצון לנסוע לרבי ולהיות אצל הרבי הוא לא רק רצון מופשט ותיאורטי אלא הוא היה אכן מוכן לשלם עבורו בכסף ובמאמצים וכו’.

וגם מי שמאיזו סיבה שתהיה אינו יכול לנסוע בגשמיות כפשוטו - אזי חייב הוא להשתדל שבעתיים קודם כל שאחרים יגיעו אל הרבי.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!