אחד הדברים שהרבי מה”מ הראה לנו בגלוי בתקופה שקדמה לראש חודש כסלו, היא העובדה שחי

אחד הדברים שהרבי מה”מ הראה לנו בגלוי בתקופה שקדמה לראש חודש כסלו, היא העובדה שחייו הגשמיים של הרבי אינם חיים גשמיים רגילים. ויותר מזה, כיצד עלינו להתייחס לדברים מסוג זה • התוועדות חסידית לכבוד יום הבהיר ראש חודש כסלו

ביום הבהיר ראש חודש כסליו לפני ארבעים שנה, בשנת תשל”ח, השמחה הרקיעה שחקים. כולם פרצו ב”מארש נפוליון” שעה שהרבי שליט”א יצא לביתו, לאחר שהיה ספון בחדרו הקדוש ב–770, בעקבות אירוע הלב בשמיני עצרת.

אחד הדברים שהרבי הראה לנו בגלוי בתקופה שקדמה ליום זה, היא העובדה שחייו הגשמיים של הרבי אינם חיים גשמיים רגילים. ויותר מזה, כיצד עלינו להתייחס לדברים מסוג זה. במצב רגיל שכזה נדרשת מנוחה ושקט מוחלטים, וכל הסובבים אומרים תהילים ומתפללים בדמעות שתחזור הבריאות. ואילו כאן הרבי דרש להוסיף לרקוד ולשמוח ולשמח יהודים עוד ועוד (ראה בהרחבה בתיאוריו של הרה”ח הרב טוביה זילברשטרום בגיליון זה), והודיע שככל שהשמחה תהיה גדולה יותר ורעש הריקודים יישמע בחוזק יותר, כך הוא ירגיש טוב יותר.

כשהגיעו לשמח יהודים בתהלוכה לכל מיני מקומות, ובמיוחד ליהודים שומרי מצוות, הסתכלו עלינו כמשוגעים - הם אומרים תהילים ומתפללים לבריאותו של הרבי שליט”א, ואילו אנו באים לשמח ולרקוד… הייתי אז בתחילת השליחות בישיבת ‘תומכי תמימים’ במגדל העמק. מיד אחרי שמחת תורה הגיע טלפון מהרה”ח ר’ אפרים וולף, בשם המזכירות, שהרבי מבקש מכל מי שאכפת לו ממצב בריאותו, שיילך לשמח עוד ועוד יהודים, ולהמשיך את השמחה של שמחת תורה לפחות עד אחרי שבת בראשית.

בעקבות זאת, נסענו עם רב העיר שהיה גם מנהל הישיבה, הרב יצחק דוד גרוסמן, לבתי רפואה, בתי אבות, ואף לקיבוצים. הרב גרוסמן דיבר בהתלהבות על השמחה שצריכה להיות וישנה ביהדות, ואנו רקדנו שמחנו ושימחנו ככל יכולתנו. כך היה גם בכל העולם, החל מ–770, בו רקדו ללא הרף בניגון עם המילים “דער רבי איז געזונט” (הרבי בריא. ומעניין שהייתה זו בדיוק המנגינה של “יחי אדוננו”).

הכוח של הוואקום

ההתוועדות של הרבי בשמחת תורה, נערכה, על פי הוראת הרבי, באופן שכל אחד עמד על מקומו. חזרו והסבירו נקודות שהרבי ביקש להעביר לחסידים, בפרט את הנקודה שדווקא ה”וואקום” שיש במזרק, המקום הריק, הוא זה ש”ממשיך” ומביא את תוספת הדם והחיות לתוך המזרק. כך דווקא ההעלם מביא לתוספת גילוי.

הכסא של הרבי עמד במקום המיועד, וסיפרו שהרבי אמר שגם מי שצריך לשבת על הכסא נמצא כאן. ואכן, בניגוד למי שחשב שאחרי מקרה כזה הרבי יפחית את פעילותו, התברר שההיפך הוא הנכון. דווקא אחרי תשל”ח הרבי התוועד הרבה יותר ויזם ופעל הרבה יותר מלפני כן.

ככה ממש לימד אותנו הרבי איך עלינו להתייחס לז”ך אדר, לג’ תמוז, ולכל תקופת ההעלם שאנו נמצאים בה: לא לבכות ולא להצטער, אלא להיפך. לשמוח ולשמח. דווקא בגלל שנדמה כאילו יש כאן “וואקום”, הרי זה הזמן להוסיף עוד יותר בכל מה שהיה עד עתה. להמשיך להתוועד עם הרבי גם כשלא רואים את מי שיושב על הכסא מתוך ביטחון ואמונה שהוא אכן נמצא כאן. דווקא הנהגה כזו היא מה ש”ימשיך” ויביא את השמחה הגדולה בהתגלות המוחלטת לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש.

הרבי שולט במצב גם כשנראה ההפך

חשוב ונחוץ להזכיר ולהדגיש את העובדה הפשוטה אצל כל מי ששם חסיד נקרא עליו - שהרבי, בהיותו בטל ומאוחד לגמרי עם הקב”ה, הוא ורק הוא בעל–הבית האמיתי והיחידי על כל מה שקורה. גם כאשר רואים ושומעים דברים שקורים עם הרבי שלכאורה נדמה שאין הוא בעל–הבית עליהם, כמו למשל חסרון בבריאותו הגשמית לעינינו. או מצב של מאסר וגלות בהם הוא נמצא. או דברים שהוא זועק ככרוכיא נגדם ובכל זאת הם קורים לא כפי רצונו וזעקותיו - גם אז ברור ופשוט אצלנו ללא כל ספק כי הרבי הוא בעל–הבית על הכל, וכל מה שקורה הוא אך ורק בהסכמתו המלאה, מסיבה הידועה אך ורק לו.

כשם שבורא העולם עושה ופועל ומאפשר לפעמים דברים שנראים לכאורה מנוגדים בתכלית לרצונו ולכוונתו בבריאת העולם - בגלל כוונה אלוקית עמוקה שאינה מובנת לנו כלל ואינה נראית כלל לעינינו, כי אין אנו יודעים ומבינים כלל את דרכיו ואורחותיו של תמים דעים - ככה ממש הוא בנוגע לצדיקים, שאמרו רז”ל כי הם “דומים לבוראם”. ובפרט בנוגע לרבותינו נשיאינו.

דבר זה הוא כל כך עיקרי וכל כך יסודי בדרכי החסידות, וכפי שהרבי אומר במפורש (שיחת כ’ מנ”א תש”י): “כן הוא גם ברבי עם חסידים. שאם אפילו עדיין יש לו ספקות בנוגע להרבי, אם הרבי בעל–הבית ממש על הכל (“גאר אויף אלץ”), והרבי יכול הכל, ובמילא אינו יכול להתחבא מהרבי [שאז הרי חסר אצלו  ב”אנכי ולא יהי’ לך”. שהרי אפילו על פי נגלה “החולק על רבו כחולק על השכינה”] - מכל מקום “זאל ער זיך האלטן אין דער רבי’נס קליאמקע” (שיחזיק ב”ידית–הדלת” של הרבי) וילמד את החסידות שלו. “זיין מיט דעם רבי’ן אויף איין וואגן” (שיהי’ עם הרבי ב”קרון” אחד). ואזי, הגם שאין כאן אלא “תורה” (בגימטרייא) תרי”א (שכן חסר עדיין בהענין ד”אנכי ולא יהיה לך”, שתי הדברות הראשונים), הרי על זה כתוב “תורה ציוה לנו משה … ציוה לשון צוותא וחיבור, משה התחבר עמנו ע”י תורתו, שכן הוא עצמו, עד כמה שלא יהיה נעלה למעלה מעלה, הכניס את עצמו בתורתו”.

משיחה זו צריך ללמוד עד כמה חשוב ללמוד דווקא את תורתו של הרבי, שעל ידי זה יוציא אותו הרבי מאיזה מצב שלא יהיה.  ובאותה מידה עלינו ללמוד מאותה שיחה עד כמה חשוב להאמין ולדעת ברור, ודווקא בפשטות ובפשיטות, כי הרבי הוא בעל–הבית על הכל ויכול הכל. זה צריך להיות פשוט אצלנו באותו אופן של “‘אנכי’ ו’לא יהיה לך’”.

וכשיודעים זאת, מתייחסים אחרת לכל מה שקורה מסביב. יודעים ברור כי “המצב בשליטה”. יש מי שמנהל את העניינים, ושום דבר לא יכול להפריע לו למלא את המשימה שנטל על עצמו. ברור ופשוט (כמפורש בשיחת ש”פ פינחס תשד”מ) שאם הרבי יתעקש ויחליט להביא ברגע זה את הגאולה לעיני כל, יכול הוא לעשות זאת ללא ספק. ומה שאינו עושה זאת, זוהי מצדו מסירות נפש הכי גדולה והכי פנימית ועצמית, משום שרצונו של הקב”ה היה לעכב זאת רגע נוסף, גם כדי שאנו ניטול חלק גדול יותר בהבאת הגאולה.

ולמרות כל הזעקות והבכיות של הרבי בענין זה, ברור שזהו רק לצורך אותה כוונה אלוקית עמוקה שהדברים צריכים ללכת באופן זה דוקא - כשם שרבינו הזקן התעקש לסבול בפטרבורג את כל ייסורי המאסר, ולא שעה לתחנוני חבריו הצדיקים שאפשר “להמתיק את הדינים בהעברת היד על המצח ועל הפנים”, משום הכוונה האלוקית העמוקה לפעול את הגאולה והניצחון דווקא בתוך העולם ובתוך הטבע ועל ידי המעבר והבקיעה של כל עניינים אלו.

מכיוון ש”הכל בשליטה”, גם מה שנראה לנו להיפך ממש, הרי ברור שצועדים אנו לקראת הניצחון והגאולה השלמה והמוחלטת. שכן מי שקבע זאת הוא הוא מי שמנהל את העניינים ומשגיח על הכל בהשגחה פרטית ומיוחדת. הוא הוא שקבע את שליחות ותפקיד דורנו זה, הדור השביעי. הוא הוא העושה והמבצע בפועל. והוא הוא התובע מאתנו יותר ויותר ליטול חלק פעיל בהבאת הגאולה באותו רגע שנותר. ולכן עושים אנו שליחות ותפקיד זה בשמחה ובטוב לבב, מתוך בטחון מוחלט שתיכף ומיד ממש נראה גם בעיני בשר את מלכנו משיחנו שליט”א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.