משגיח חסידי הרב יהושע אייזיק בארוך שימש כמשגיח בישיבת תומכי תמימים בווילנא. בטבע
הרב יהושע אייזיק בארוך שימש כמשגיח בישיבת תומכי תמימים בווילנא. בטבעו היה רך–לב וטוב–לב שהיה נוהג להתוועד עם התמימים על התשוקה לראות את הרבי ולהיות עמו.
משגיח חסידי
הרב יהושע אייזיק בארוך שימש כמשגיח בישיבת תומכי תמימים בווילנא. בטבעו היה רך–לב וטוב–לב שהיה נוהג להתוועד עם התמימים על התשוקה לראות את הרבי ולהיות עמו.
פעם הגיע מישהו לישיבה וראה שהוא משגיח ושאל את התמימים איך אדם כזה רך–לב יכול לשמש כמשגיח שתפקידו העיקרי הוא להטיל משמעת בבחורים?
השיבו לו התמימים, שכאשר בחור מאחר לסדר חסידות בבוקר, הוא אומר לו מעומק הלב ובפשיטות הכי גדולה: ״הרבי שלח אותי לכאן ואני צריך לדווח אחר כך לרבי - מה אני אעשה?״, והיה מתחיל לבכות…
סיימו התמימים והעידו: כל בחור שאיחר פעם אחת ושמע את המילים הללו מר’ יהושע אייזיק בארוך בתמימות ובפשטות הכי גדולה - לא היה מאחר יותר…
מעלת התמימות
הגאון החסיד ר’ בערע וואלף (דב זאב) קאזעווניקאוו היה רבה של העיר יקטרינוסלב עד לפטירתו בשנת תרס״ח.
לפני שהתקבל כרבה של יקטרינוסלב, שימש ר’ בערע וואלף כרב בית כנסת בעיר פולוצק. באותה תקופה פגש בבחור בעל כשרונות פשוטים שלא הצליח להבין את מה שהיה לומד. כשראה את הרצון הגדול של הבחור להצליח בלימוד, החליט להקדיש לו זמן ללמוד אתו בחברותא על מנת לקדם אותו בלימוד באופן אישי.
למרות כל הנסיונות של הבחור והזמן הרב שהשקיע בו - הוא לא הצליח להבין מאומה. כאשר הם היו לומדים ״מאימתי קורין את שמע״, היה ר’ בערע וואלף חוזר שוב ושוב בסבלנות גדולה ומסביר לו ״מאימתי קורין את שמע״ - אך הבחור פשוט לא הצליח להבין.
יום אחד נכנס ר’ בערע וואלף לבית הכנסת וראה את אותו בחור יושב על יד ספר תהילים ובוכה בדמעות שליש. כשהתקרב יותר, הבחין כיצד הוא חוזר שוב ושוב בתחנונים מעומק הלב על הפסוק בפרק כ״ב: ״איילותי לעזרתי חושה״. נכמרו רחמיו של ר’ בערע וואלף והוא ניגש ושאל אותו: מדוע אתה בוכה? ענה לו הבחור כשעיניו מלאות דמעות: ״כי אני לא מבין את המשניות״. כששמע ר’ בערע וואלף את התשובה וראה עד כמה חשוב לבחור להצליח ללמוד תורה, הוא ניסה במשנה מרץ לעזור ולסייע לו - אך גם הפעם, ללא כל תוצאות.
חלפו שלושים שנה, כאשר ר’ בערע וואלף כבר שימש כרבה של יקטרינוסלב. באחד הימים נכנס לחדרו יהודי בגיל העמידה על מנת לקבל ממנו את ברכת הדרך.
פנה היהודי אל ר’ בערע וואלף ושאל אותו: “רבי, התכירני?”, ר’ בערע וואלף השיב בשלילה.
המשיך אותו יהודי וסיפר: “אני אותו בחור שלמדת אתו בחברותא בעיר פולוצק, ולא הצלחתי להבין את המשניות, אך מאמציך לא חזרו ריקם. היום אני ראש ישיבה - והכל בזכותך”.
ר’ בערע וואלף הבחין שאותו יהודי לוקה במידת הגאווה, והשיב לו: “אז, כאשר בכית כשאמרת את הפסוק “איילותי לעזרתי חושה” אהבתי אותך יותר מאשר עכשיו כשאתה מגיע אלי בגאווה ומספר לי שאתה ראש ישיבה”…
לעולם לא אשכח להתפלל..
ר’ פסח מאלאסטאווקער היה חסידו של הרבי ה’צמח צדק’. הוא היה עובד ו’משכיל’ גדול.
יום אחד ראה חייל מתעלל בנערה יהודיה. מבלי להסס מיד רץ אל החייל, תפס אותו והיכה בו עד שהנערה ברחה והתחבאה ואז גם הוא רץ לביתו. לא חלף זמן רב, והחייל המוכה חזר עם כמה מחבריו והחלו לחפש אחר ר’ פסח. בתוך החיפושים הגיעו גם לביתו, אך לא מצאו אותו שכן הוא התחבא בעליית הגג מתחת לחבית הפוכה. החיילים חיפשוהו זמן ארוך, ומשלא מצאו אותו, נטל אחד החיילים מוט ברזל עם גולת עופרת בראשו והכה בחמה שפוכה על כל הנקרה בידו, ושבר את חפצי הבית. בין השאר הכה גם בחבית תחתיה התחבא ר’ פסח, והמוט פגע בראשו ופצע אותו.
ר’ פסח נשאר מתחת לחבית עוד זמן עד שהיה בטוח שהחיילים עזבו את הבית, ורק אז הרשה לעצמו לצאת מהחבית ולטפל בראשו הפצוע. אך הפגיעה הייתה כה חזקה, שהוא איבד את כוח הזיכרון שלו.
בצר לו נסע לרבי ה”צמח צדק”, שהחזיר לו את זכרונו.
חלף זמן, ובאחד מהשיעורים שמסר, זעק פתאום ״אוי רבי״, ומיד איבד את כח הזכרון ושכח הכל. כעבור כמה ימים התברר שבדיוק באותו רגע הסתלק ה”צמח צדק” והברכה נשארה עד ההסתלקות. מאז ועד סוף ימיו סבל ר’ פסח משכחה. פעמים רבות היה מגיע לבית הכנסת ומתפלל, ובסיום התפילה היה לוקח את התפילין בידו, שם אותם על שולחן אחר ומתחיל להתפלל מחדש. אנשים שהבחינו בכך היו מזכירים לו שכבר התפלל.
פעם שאלו אותו על כך, ור’ פסח השיב: ״אולי אשכח שכבר התפללתי היום, אבל לעולם לא אשכח שאני צריך להתפלל!…״
האוכל “מלא טעם״
הרב שמריהו ששונקין ע”ה, שהיה מכונה “ר’ שמערל באטומער” התגורר באחרית ימיו בירושלים וכיהן כמשפיע בקהילת חב״ד המקומית. לסעודות שבת, היה נוהג להזמין תמימים שיסעדו על שולחנו, ואלו מצדם לא היו מסרבים מפאת כבודו, אף שהאוכל לא תמיד היה ערב לחיכם…
אחד הבחורים שהתלווה אליו מספר רב של פעמים, סיפר כי בשעת הסעודה הי’ ר’ שמער’ל מתעמק דרך קבע במאמר חסידות או איזה–שהוא ‘כתב’ שהיה מונח לפניו על השולחן, ואילו הצלחת היתה מוסטת מעט הצידה, והוא היה אוכל ממנה כבדרך אגב, בעודו מונח כולו בלימוד. האכילה לא תפסה אצלו מקום כלל.
אף על פי כן, בכל סעודת שבת באמצע אכילת הדגים, היה ר’ שמער’ל זוכר להתנתק מהרהוריו ופונה לשבח את זוגתו על האוכל באומרו: ״מלא טעם״…
הזקנים מחפשים שטריימל
הצייר החסידי ר’ הענדל ליברמן ניסה מספר פעמים לצייר את תואר פניו של הרבי מה”מ, אך התקשה בכך במאוד. בסופו של דבר הצליח להוציא דבר נאה ומתוקן מתחת ידיו.
חלף זמן, והזדמן לו להיכנס לפגוש את אם המלכות, הרבנית חנה, והוא הביא יחד איתו את הציור על מנת להראות לה. הרבנית נהנתה מאוד מהציור, ושיבחה את ר’ הענדל על הציור המדוייק והמרשים. הוא מצדו סיפר לה עד כמה היה קשה לו לצייר ציור זה.
כשהרבנית התעניינה מה היה כל כך קשה לו, השיב ר’ הענדל ״א רבי אן א שטריימל איז…״ [= רבי בלי שטריימל, זה…].
השיבה לו הרבנית בפקחות: ״די עלטערע זוכן א שטריימל, און די אינגערע זוכן רבי…״ [= הזקנים מחפשים שטריימל, והצעירים מחפשים רבי].
ללכת באופן ישר
א’ מתושבי כפר חב”ד, הלך בשבת הסמוכה לחג השבועות להקהיל קהילות בשעת רעווא דרעווין בבית כנסת לא חב”די בישוב צפריה, כפי הוראת הרבי מה”מ.
כשהגיע לבית הכנסת, ביקש מהרב הנמנה על חוגי ה’מזרחי’ את רשות הדיבור. שאל אותו הרב מה יום מיומיים, והוא ניסה לנמק את חשיבות העניין ממקורות שונים בהתחמקו מלהזכיר שזו הוראה של הרבי בחושבו שכך הדברים יתקבלו טוב יותר.
הרב האזין לדבריו אך על הבעת פניו היה נראה שאינו משתכנע מהדברים, ובסופו של דבר פנה הרב אל החב”דניק ושאל אותו באופן ישיר: “תאמר לי את האמת, האם זו לא הוראה של הרבי?!…”
לא היתה לחב”דניק ברירה, והוא השיב בחיוב.
“אז מדוע אתה הולך סחור סחור?” שאל אותו הרב, “תגיד ישר שזה מהרבי, ונעשה את זה בלי לשאול שאלות”!
מתנה של מלך
אחד משלוחי כ”ק אד”ש המחיש את משמעות הענין שהרבי משפיע לנו כוחות, באמצעות סיפור:
בשכנות לחמיו של מלך מרוקו התגורר יהודי בעל אמצעים העומד בקשרי ידידות טובים עם שכנו. אירע, ומלך מרוקו הגיע יחד עם רעייתו לבקר את חמיו בביתו הפרטי, ולמסיבה המשפחתית הוזמן גם השכן היהודי כידיד אישי.
במהלך האירוע, שוחח מלך מרוקו עם השכן היהודי על עניינים שונים, ובתוך כך התגלגלה השיחה בנוגע לחגיגת הבר מצווה שהיהודי מתעתד לערוך בקרוב לבנו. כששמע על כך מלך מרוקו, הוציא מכיסו פנקס צ’קים והעניק ליהודי מתנה לאירוע על סך 50,000 דולר!
כאשר חמיו של מלך מרוקו ראה את הסכום שחתנו כתב על הצ’ק, הביע בפניו את תדהמתו מדוע ראה לנכון לתת מתנה כה גדולה לאדם שאך זה עתה הכיר, אך חתנו ענה לו: ״אדם במעמד מכובד כמו שלי, לא יכול להרשות לעצמו לתת סכום פחות מזה כמתנה…״
והנמשל מובן.
כשכבר לא יהיה חשק
כשהרה”ח ר’ זלמן סרבראנסקי הגיע לאוסטרליה והחל לפעול בשליחות הרבי, אמר לו אחד מידידיו: “דע לך, שבפעם הראשונה שתדפוק בדלת של יהודי ותבקש ממנו תמיכה, הוא יסרב, אך זה לא הוא שמסרב, אלא היצר הרע”.
“גם בפעם השניה שתגיע - הוא יסרב. אך גם בפעם הזו, הסירוב הוא לא מצדו אלא מצד היצר הרע שנכנס אצלו”.
“בפעם השלישית שתצטרך תמיכה וכבר לא יהיה לך חשק ללכת אליו ולדפוק על הדלת… - דע לך שהיצר הרע נכנס גם אצלך!…”
זכוכית עבה ונייר דק
פעם הגיעו לאותה קהילה חסידית שני שד”רים, האחד היה ‘משכיל’ נפלא ובעל מעלות עצומות, ובכל פעם שהיה מגיע היה חוזר מאמרים ומתוועד, ולעומתו השד”ר השני היה יהודי פשוט בעל כשרונות פשוטים.
הרה”ח ר’ שמואל לויטין טען שעל אף מעלותיו של השד”ר ה’משכיל’, ענייניו של הרבי עוברים בשלימות דווקא באמצעות השד”ר ה’פשוט’, וההסבר לכך הוא: השד”ר הראשון, דווקא בגלל מעלותיו יש לו מציאות כלשהי, וממילא הוא מעלים ומסתיר, ואפשר לדמות אותו לנייר דק, שעל אף שהוא דק ועדין - הוא מסתיר על האור.
לעומת זאת השד”ר השני, הוא דוגמת זכוכית שקופה, שהרי על אף שהוא ‘גס’ ביחס לשד”ר הראשון, אולם מכיון שאינו מחזיק מעצמו למאומה, כל הענינים של הרבי עוברים דרכו בשלימות…
לא מסיימים עם הקב״ה
באחת השנים נסעה קבוצה של בחורים מארץ הקודש לרבי לחודש החגים. בדרך עצרו לחניית ביניים של כמה ימים בצרפת. בשבת הם שהו בישיבה בברינואה. ולאחר תפילת שחרית ומוסף שהסתיימו בשעה מאוחרת, רצו להתפלל מנחה וללכת לנוח עד צאת הכוכבים (בצרפת זה היה בערך בשעה 10:00 בלילה). אולם בחורי הישיבה המקומיים בישיבה לא רצו לאפשר להם להתפלל, בעוד שהבחורים מארץ הקודש ניסו להתעקש.
קולות הויכוח הגיעו לאזניו של ר’ ניסן שעדיין היה באמצע התפילה. כשקולות הויכוח לא נרגעו, התערב ר’ ניסן ושאל על מה המהומה, והבחורים סיפרו לו את צדדי הויכוח.
אמר ר’ ניסן לבחורים הישראלים: “עדיף שתלכו לישון ותחמיצו את תפילת מנחה, והעיקר שלא תלכו לישון בתחושה שסיימתם עם הקב”ה…”
מה עושים מתחת לטלית?
פעם התוועדו ישראל ג’יקובסון ור’ שמואל לוויטין ואמרו שהתמימים של היום זה לא כמו התמימים של פעם - פעם היו מתפללים ב’עבודה’ כמו שצריך, והיום - לא נעים לומר…
בהתוועדות נכח גם אחד הבחורים הצעירים שהחציף פניו ואמר לר׳ ישראל ג’ייקובסון בחוסר דרך ארץ: ״אם אתם תגלו לנו מה אתם עושים שם מתחת לטלית אנחנו נתפלל בעבודה״…
ר’ ישראל ג’ייקובסון ראה את הדברים בעין שלילית, והוסיף בקצף, שלא זו בלבד שהתמימים של היום אינם מתפללים אלא הם עוד מתחצפים!
בהתוועדות זו נכח גם ר’ אברהם פריז. לפתע הוא קם ונכנס לתוך דבריו של הרב ג’ייקובסון ואמר: ״הבחור צודק! מדוע אתה כועס? צריך לספר לו את האמת”, וכשראה שהר’ ג’ייקובסון מתמהמה, פנה אל הבחור והמחיש: ״בקורבנות אני מתבונן בענין פלוני, ב’הודו’ אני חושב על ענין זה, בפסוקי דזמרה אני מתבונן בענין אחר…״ וכו’.
הבחורים שישבו במקום, הבחינו כי ברגע שר’ אברהם פריז הגיע לשמונה עשרה - סתם ולא פירש…
התקשרות למאור
פעם היו ממשילים את ההתקשרות לרבי לבית מנורה. כמה שמכניסים בבית מנורה - זה מה שמאיר. אם מכניסים מנורה חלשה, זה האור שמופק, ואם מכניסים מנורה חזקה יותר - יש אור חזק יותר.
כך גם בהתקשרות: כמה שנותנים בשביל ההתקשרות לרבי - הרבי מאיר דרכנו יותר.
*) הערת המערכת: לקט סיפורים זה, הוא מתוך דברים שנאמרו מפי השמועה ובעת התוועדויות חסידותיות. אין אחריות כלל וכלל על הדיוק בסיפורים או פירושיהם.