שרגא קרומבי
היום כבר כולם יודעים: “מי שלא ראה שמחת בית השואבה בקראון הייטס, לא ראה שמחה מימיו” // שרגא קרומבי במפגש עם האיש על הקלידים, ר’ יוסי כהן, שכבר עשרים וחמש שנה מרקיד מידי לילה בחג הסוכות, את האלפים הרבים שבאים לחודש תשרי אצל הרבי מלך המשיח — עד אור הבוקר // על הפעם הראשונה ועל רגעים בלתי נשכחים כאשר ז
היום כבר כולם יודעים: “מי שלא ראה שמחת בית השואבה בקראון הייטס, לא ראה שמחה מימיו” // שרגא קרומבי במפגש עם האיש על הקלידים, ר’ יוסי כהן, שכבר עשרים וחמש שנה מרקיד מידי לילה בחג הסוכות, את האלפים הרבים שבאים לחודש תשרי אצל הרבי מלך המשיח — עד אור הבוקר // על הפעם הראשונה ועל רגעים בלתי נשכחים כאשר זכה לנגן אל מול פני הקודש של הרבי מלך המשיח בתשנ”ג–תשנ”ד // זמן שמחתנו
צילום: מאיר דהן
“אני הולך לישון עד יוסי כהן. תעיר אותי בשעה שתיים בבקשה”. אם המשפט הזה נשמע לכם מוזר, כנראה לא הייתם (לפחות לא בשנים האחרונות) בשמחת בית השואבה המרכזית בקראון הייטס. עבור אלפי חסידים, תמימים ובנות חב”ד המשפט הזה נשמע הגיוני ביותר, כאשר הם הולכים לישון בשעות הלילה המוקדמות יותר בזמן שהתזמורת הגדולה והמפוארת מנגנת, ומתעוררים בשעה שתיים בלילה, כאשר את מקום התזמורת עם הרכב הנגנים הגדול, תופסת תזמורת של איש אחד: יוסי כהן.
מהרגע שהוא עולה לבמה הם לא מפספסים אף דקה, והם רוקדים בשמחה ובהתלהבות לקול נגינתו ושירתו עד השעה שש בבוקר, וגם זאת רק כאשר השוטרים מפנים אותם (כמעט בכח) ופותחים את הרחוב לתנועת כלי רכב.
אבל יש אחד שלא “הולך לישון עד יוסי כהן”. זהו יוסי כהן בעצמו, שמנגן החל מהשעה שמונה בערב בשמחת בית השואבה המרכזית בשכונה הסמוכה בורו פארק, וכאשר הוא מסיים בשעה שתיים עשרה בלילה, הוא עושה את דרכו לקראון הייטס. שם הוא עוצר בביתו להעיר את ילדיו ואת האורחים שביקשו כמובן לנצל את הזמן ו”לישון עד יוסי כהן” בשעה שתיים בלילה…
לקראת חג הסוכות, ביקשתי לפגוש את ר’ יוסי ולשמוע ממנו על הרגעים הגדולים בהם הוא זוכה להרקיד את האלפים שבאים לחודש תשרי אצל הרבי מלך המשיח, ממנה שואבים שמחה לכל השנה כולה.
מהיכן הכוחות לנגן כל לילה כל הלילה?
כשאני חושב על זה גם אני מתפלא. זאת עבודה קשה ומתישה שמצריכה המון כוחות נפש, ולא קל להיות ער לילה שלם על הרגליים, בודאי לא קל לעשות זאת לילה אחרי לילה. אבל כאן זה אחרת כיון שאני מקבל כחות מהרבי. אין לי שום הסבר אחר לזה. אני אמנם לא מבין את זה אבל אני מרגיש את הכחות שזורמים בי עוד שעה ועוד שעה, עוד לילה ועוד לילה.
ברשותך נחזור מעט אחורה. כיצד הגעת להיכל הנגינה?
נפלאות דרכי ההשגחה. בגיל תשע, נשארתי יום אחד בבית כיון שלא הרגשתי טוב. מי ששמרה עליי היתה דודתי שהעבירה את הזמן עם ביתה שניגנה על כלי נשיפה בשם “מלודיקה” שמאוד קרץ לי וביקשתי להתנסות בו בעצמי. הדודה נתנה לי לנשוף מעט, והרגשתי שזה הולך טוב אז ביקשתי ממנה שתלמד אותי לנגן שיר, והיא אכן הסכימה ולימדה אותי את השיר “כי מציון”. זה היה השיר הראשון שלמדתי, ומיד היה ברור שיש לי חוש לנגינה.
השלב הבא היה להתנסות על אקורדיון שהיה של אימי, לה יש חוש במוסיקה אך היא מעולם לא מימשה אותו, והאקורדיון לא היה ממש בשימוש עד שהתחלתי לנגן עליו. באקורדיון המשכתי להשתפר, אבל גם בשנים שלאחר מכן הנגינה לא היתה יותר מאשר תחביב לשעות הפנאי. למשל בשנות לימודיי בישיבה הייתי מנגן בחדר עם החברים, כאשר בחור אחד שהיה לו חוש לחזנות היה הזמר, ואני מלווה אותו בנגינה. כמובן שניצלתי זאת למבצעים, וכאשר היינו יוצאים לבסיסי צה”ל או לערבי חב”ד, הייתי מנגן באורגן ניגוני חב”די שמחים וסוחפים.
ומה עם לימודי נגינה?
זכיתי במתנה גדולה מהקב”ה, חוש נגינה מפותח, ומעולם לא הייתי בשיעורי נגינה מסודרים, לא בתור ילד ולא כאשר זה הפך למקצוע ממנו אני מתפרנס. כל מה שאני יודע, כולל תווי נגינה הוא רק ממה שלמדתי בעצמי בזכות מה שקיבלתי משמים, וב”ה אני רואה שזה יותר טוב מכל מה שיכולתי לקבל מידי אדם.
אז איך הופך בחור שמנגן כתחביב לנגן מפורסם?
בתקופה הראשונה אחרי חתונתי עדיין הייתי מנגן רק כתחביב או במבצעים, בעיקר בפעילויות של השליח בקווינס הרב שרגא זלמנוב. באותן שנים הוא היה עורך הרבה ערבי חב”ד מטעם הוועדה לדוברי עברית, ואני הייתי מגיע לנגן. זכורה לי פעם שערכנו מסיבת חנוכה בתחנת רדיו שהיתה פעילה אז, וניגנתי את הניגון “הנרות הללו” ושירי חג נוספים, והיתה ב”ה הצלחה גדולה.
בכלל לא חשבתי על קריירה בתחום המוסיקה, ופתחתי עסק בו השקעתי כספים רבים, אך למרבה הצער הוא לא הצליח וכך הפסדתי את כל כספי ועוד הרבה מעבר לכך. הסתובבתי באותה תקופה מבלי לדעת “מאין יבוא עזרי”, עד שאשתי זרקה לי את הרעיון להיות “תזמורת של איש אחד”. היא טענה שאלוקים חנן אותי בחוש הנגינה, וכעת זה הזמן לנצל זאת. אני די חששתי כיון שלא היה לי נסיון אמיתי בנגינה מעבר למה שעשיתי במבצעים, אבל לא היה לי מה להפסיד ופירסמתי מודעה בעיתון היהודי The Jewish Press (הג’ואיש פרס).
בעקבות המודעה קיבלתי שיחת טלפון. האדם שעל הקו שאל האם אני יכול לנגן במסיבת שבע ברכות והשבתי כמובן בחיוב. זה לא היה נראה לי משימה גדולה מידי, אלא שאז הוא שאל האם אני יכול גם לשיר. הבעיה היתה שמעולם לא שרתי וניגנתי בו זמנית ודי חששתי, אבל לקחתי את העבודה ושמחתי שיש עוד מספר חודשים עד החתונה והשבע ברכות, בהם התאמנתי לנגנן ולשיר ביחד, וב”ה הצלחתי וכולם היו מרוצים. מכאן ואילך השם שלי התגלגל מפה לאוזן וקיבלתי עוד ועוד הזמנות לאירועים, משבע ברכות זה הפך לחתונות ובאמת הפכתי להיות תזמורת של איש אחד.
אז התודה מגיעה בכלל לאישה…
ברור, לא רק על כך שהיא זאת שעודדה אותי לפתוח את הקריירה של הנגינה אלא גם על כך שהיא מתמודדת עם העבודה הזאת מאז ועד היום. זה לא פשוט כאשר הבעל לא נמצא בבית כמעט אף ערב והיא נותרת לבד לטפל בילדים, להאכיל אותם ולהשכיב אותם לישון.
אבל האמת היא שמדובר על יותר מכך. הנה אפיזודה שתמחיש את ההקרבה הגדולה של אשתי. לפני תשע שנים, היתה לי חתונה לנגן בה בבורו פארק בלילה חורפי ומושלג. בשעות הצהריים יצאתי עם אשתי לכיוון בית הרפואה לקראת לידת בני, אבל השעות התארכו והילד בושש מלבוא… אני הייתי מאוד מוטרד כיון שידעתי שבשעה שבע בערב יש לי חתונה לנגן בה, וניסיתי בכל דרך אפשרית למצוא נגן מחליף אך ללא הצלחה. לא ידעתי מה עדיף — להשאיר את אשתי בלי בעלה או להשאיר את החתונה בלי מנגן?
אשתי מצידה לא התלבטה וטענה שעליי ללכת לשמח חתן וכלה, וזכות המצוה תעמוד לה בשעת הלידה. גם הרופא היהודי הצטרף ואמר שאם זהו רצונה של היולדת עליי ללכת לחתונה, ומיד אחרי הלידה הוא יתקשר לעדכן אותי, וכך אכן היה. רגעים ספורים אחרי שהחתן והכלה יצאו אל רחבת הריקודים, קיבלתי טלפון מהרופא המבשר לי על לידת בני במזל טוב. השמחה באותו לילה היתה כפולה.
למה שיזמינו נגן חב”די לחתונה לא חב”דית?
לא רק שזה לא סתירה אלא שזה מתאים מאוד, ולא רק שהנגן חב”די אלא גם שהניגונים הם חב”דיים. בכל החוגים יודעים שניגוני חב”ד הם ניגונים של שמחה בטהרתה, וכאשר רוצים שמחה מיוחדת ולא ריקנית וחלולה אז מבקשים ניגוני חב”ד.
הנה סיפור לדוגמא, לפני מספר שנים התקיימה בקראון הייטס חתונה של זוג שהתקרבו לחב”ד על ידי “היכל מנחם” בבורו פארק והגיעו ממשפחות מאוד מכובדות ומפורסמות בחסידות סאטמר. לפני החתונה הודיעו לי בני הזוג שהם רוצים שחתונתם תהיה על טהרת ניגוני חב”ד ושלא אנגן שום ניגון של חסידות אחרת גם אם בני משפחה קרובים יבקשו זאת ממני. קצת חששתי כי ידעתי שיגיעו הרבה רבנים מכובדים, אך הבטחתי לקיים את בקשתם של החתן והכלה. בחתונה עצמה היו מאות מוזמנים שהגיעו חבושים בשטריימל, ועשיתי ככל יכולתי לשמח באופן יוצא מהכלל, ואכן השמחה היתה עצומה וקיבלתי הרבה תגובות מאוד טובות.
מספר שבועות לאחר מכן קיבלתי טלפון מיהודי ממונרו שסיפר כי היה בחתונה המדוברת, וכעת הוא עורך בר מצוה לבנו, בה ישתתף האדמו”ר מסאטמר, והוא רוצה שאנגן בבר מצוה, אבל הוא מעוניין רק בניגוני חב”ד. שאלתי אותו אם הוא נפל מהירח. איך שייך לערוך חתונה במונרו בנוכחות האדמו”ר, ולנגן רק ניגוני חב”ד? אבל הוא הבהיר שזהו רצונו והוא עומד מאחרי הדברים, וכך באמת עשיתי, וגם כאן היתה שמחה יוצאת מהכלל, וכולם רקדו ושרו בהתלהבות רבה את ניגוני חב”ד המפורסמים.
איך הפכת להיות הנגן הרשמי של שמחת בית השואבה?
שמחת בית השואבה ברחובה של עיר החלה בחג הסוכות תשמ”א, כאשר הרבי דיבר על כך בשיחה. כמה שנים לאחר מכן, ראיתי שכאשר מגיעות השעות הקטנות של הלילה, הנגנים כולם כבר עייפים, אז פניתי לר’ ישראל שמטוב שאירגן את החגיגה, והצעתי לו שאני אחליף אותם ואנגן לבדי. הוא מצידו היסס כיון שבאותן שנים לא היה מקובל המושג “תזמורת של איש אחד”, והוא לא כל כך האמין שאני לבד עם אורגן יוכל להחליף את ההרכב המלא ואצליח לשמח ולהרקיד את הקהל הגדול, אבל לבסוף הוא התרצה לתת לי נסיון לילה אחד והשאר היסטוריה…
עבורי שמחת בית השואבה נמשכת כל השנה כולה, הן בפן האישי שאני לוקח מזה כוחות ושמחה להמשך השנה, והן בתגובות שאני מקבל בכל מקום שאני הולך. בחתונות בשכונות החרדיות ניגשים אליי ילדים קטנים ושואלים אם אני הנגן משמחת בית השואבה, ואנשים ברחוב עוצרים אותי ומודים לי על השמחה הגדולה שהם זכו לה במהלך הריקודים בלילות החג.
בשונה מחתונות ואירועים אחרים בהם אני מתכנן מראש מה אני עומד לנגן, בשמחת בית השואבה אני לא מתכנן ולא מתכונן. אני מרגיש שמי שקובע מה לנגן זה הקהל עצמו ואני פשוט “זורם” עם התחושה הזאת. לפעמים אומרים לי שיש ניגון מסויים שאני מנגן באופן קבוע לפנות בוקר, ואני מצידי בכלל לא שמתי לב לכך וזה פשוט קרה בטבעיות גמורה. אני רואה את השמחה של הקהל מתגברת וגועה ככל שהשעות עוברות, רואה את הבחורים רוקדים עוד ועוד בלי הפסקה, והאצבעות שלי מוצאות את הקלידים הנכונים ללחוץ עליהם ולמצוא את הניגונים המתאימים שיקפיצו את כולם עוד.
מצידי אני יודע וחש שאני רק צינור והתפקיד שלי הוא לעשות את ההשתדלות שלי, אבל השמחה הגדולה היא משהו שמיימי. עבורי זאת זכות גדולה לגרום כזה נחת רוח לרבי.
מהו רגע השיא מבחינתך בקריירת הנגינה האישית?
בלי ספק השיא היה כאשר זכיתי לנגן אל מול פני הקודש, כאשר הרבי יצא אל הקהל אחרי תפילת מנחה בשנים תשנ”ג תשנ”ד, וניגנתי “יחי אדוננו”, כאשר הרבי מעודד את השירה בידו הקדושה.
איך הגעת לזכות הזאת?
בשנת תשנ”ב, כאשר הרבי דיבר על הוספה בשמחה וביטול הענינים הבלתי רצויים בשישים יום של שמחה, אירגן הרב יקותיאל ראפ ריקודים מידי ערב ב–770, והוא ביקש ממני לבוא לנגן. מצידי נעניתי בשמחה ובכל לילה שלא היה לי חתונה או אירוע אחר הייתי מנגן ב–770, ואילו בימים שלא יכולתי להגיע, דאגתי למחליפים. כך נוצרה תורנות בין מספר נגנים שהתחלפו מידי לילה. כאשר הרבי התחיל לצאת למרפסת בשנת תשנ”ג, המשכנו את התורנות של הנגנים כאשר מידי יום היה מישהו אחר שזוכה לנגן מול הרבי.
זאת היתה זכות עצומה והיה ניכר במוחש שיש לרבי נחת מכך, כאשר הרבי היה מסמן בידו להגביר את השירה ואני הייתי צריך להגביר את המהירות כיון שהקהל היה יוצא מגדרו ושר במהירות רבה את השירה “יחי אדוננו” שוב ושוב כפי שניתן לראות בוידאו מאותם הימים.
אותם רגעים חרוטים בזכרוני לנצח, כיצד הרבי מעודד את השירה, והקהל כולו באמונה שלימה שהנה הנה הרבי מתגלה והגאולה מתחילה.
היום אני מתפלל שאזכה לכך פעם נוספת, לנגן בגאולה האמיתית והשלימה, ולראות את הרבי מעודד את השירה בשתי ידיו הקדושות.
אמן.
“אני הולך לישון עד יוסי כהן. תעיר אותי בשעה שתיים בבקשה”. אם המשפט הזה נשמע לכם מוזר, כנראה לא הייתם (לפחות לא בשנים האחרונות) בשמחת בית השואבה המרכזית בקראון הייטס. עבור אלפי חסידים, תמימים ובנות חב”ד המשפט הזה נשמע הגיוני ביותר, כאשר הם הולכים לישון בשעות הלילה המוקדמות יותר בזמן שהתזמורת הגדולה והמפוארת מנגנת, ומתעוררים בשעה שתיים בלילה, כאשר את מקום התזמורת עם הרכב הנגנים הגדול, תופסת תזמורת של איש אחד: יוסי כהן.
מהרגע שהוא עולה לבמה הם לא מפספסים אף דקה, והם רוקדים בשמחה ובהתלהבות לקול נגינתו ושירתו עד השעה שש בבוקר, וגם זאת רק כאשר השוטרים מפנים אותם (כמעט בכח) ופותחים את הרחוב לתנועת כלי רכב.
אבל יש אחד שלא “הולך לישון עד יוסי כהן”. זהו יוסי כהן בעצמו, שמנגן החל מהשעה שמונה בערב בשמחת בית השואבה המרכזית בשכונה הסמוכה בורו פארק, וכאשר הוא מסיים בשעה שתיים עשרה בלילה, הוא עושה את דרכו לקראון הייטס. שם הוא עוצר בביתו להעיר את ילדיו ואת האורחים שביקשו כמובן לנצל את הזמן ו”לישון עד יוסי כהן” בשעה שתיים בלילה…
לקראת חג הסוכות, ביקשתי לפגוש את ר’ יוסי ולשמוע ממנו על הרגעים הגדולים בהם הוא זוכה להרקיד את האלפים שבאים לחודש תשרי אצל הרבי מלך המשיח, ממנה שואבים שמחה לכל השנה כולה.
מהיכן הכוחות לנגן כל לילה כל הלילה?
כשאני חושב על זה גם אני מתפלא. זאת עבודה קשה ומתישה שמצריכה המון כוחות נפש, ולא קל להיות ער לילה שלם על הרגליים, בודאי לא קל לעשות זאת לילה אחרי לילה. אבל כאן זה אחרת כיון שאני מקבל כחות מהרבי. אין לי שום הסבר אחר לזה. אני אמנם לא מבין את זה אבל אני מרגיש את הכחות שזורמים בי עוד שעה ועוד שעה, עוד לילה ועוד לילה.
ברשותך נחזור מעט אחורה. כיצד הגעת להיכל הנגינה?
נפלאות דרכי ההשגחה. בגיל תשע, נשארתי יום אחד בבית כיון שלא הרגשתי טוב. מי ששמרה עליי היתה דודתי שהעבירה את הזמן עם ביתה שניגנה על כלי נשיפה בשם “מלודיקה” שמאוד קרץ לי וביקשתי להתנסות בו בעצמי. הדודה נתנה לי לנשוף מעט, והרגשתי שזה הולך טוב אז ביקשתי ממנה שתלמד אותי לנגן שיר, והיא אכן הסכימה ולימדה אותי את השיר “כי מציון”. זה היה השיר הראשון שלמדתי, ומיד היה ברור שיש לי חוש לנגינה.
השלב הבא היה להתנסות על אקורדיון שהיה של אימי, לה יש חוש במוסיקה אך היא מעולם לא מימשה אותו, והאקורדיון לא היה ממש בשימוש עד שהתחלתי לנגן עליו. באקורדיון המשכתי להשתפר, אבל גם בשנים שלאחר מכן הנגינה לא היתה יותר מאשר תחביב לשעות הפנאי. למשל בשנות לימודיי בישיבה הייתי מנגן בחדר עם החברים, כאשר בחור אחד שהיה לו חוש לחזנות היה הזמר, ואני מלווה אותו בנגינה. כמובן שניצלתי זאת למבצעים, וכאשר היינו יוצאים לבסיסי צה”ל או לערבי חב”ד, הייתי מנגן באורגן ניגוני חב”די שמחים וסוחפים.
ומה עם לימודי נגינה?
זכיתי במתנה גדולה מהקב”ה, חוש נגינה מפותח, ומעולם לא הייתי בשיעורי נגינה מסודרים, לא בתור ילד ולא כאשר זה הפך למקצוע ממנו אני מתפרנס. כל מה שאני יודע, כולל תווי נגינה הוא רק ממה שלמדתי בעצמי בזכות מה שקיבלתי משמים, וב”ה אני רואה שזה יותר טוב מכל מה שיכולתי לקבל מידי אדם.
אז איך הופך בחור שמנגן כתחביב לנגן מפורסם?
בתקופה הראשונה אחרי חתונתי עדיין הייתי מנגן רק כתחביב או במבצעים, בעיקר בפעילויות של השליח בקווינס הרב שרגא זלמנוב. באותן שנים הוא היה עורך הרבה ערבי חב”ד מטעם הוועדה לדוברי עברית, ואני הייתי מגיע לנגן. זכורה לי פעם שערכנו מסיבת חנוכה בתחנת רדיו שהיתה פעילה אז, וניגנתי את הניגון “הנרות הללו” ושירי חג נוספים, והיתה ב”ה הצלחה גדולה.
בכלל לא חשבתי על קריירה בתחום המוסיקה, ופתחתי עסק בו השקעתי כספים רבים, אך למרבה הצער הוא לא הצליח וכך הפסדתי את כל כספי ועוד הרבה מעבר לכך. הסתובבתי באותה תקופה מבלי לדעת “מאין יבוא עזרי”, עד שאשתי זרקה לי את הרעיון להיות “תזמורת של איש אחד”. היא טענה שאלוקים חנן אותי בחוש הנגינה, וכעת זה הזמן לנצל זאת. אני די חששתי כיון שלא היה לי נסיון אמיתי בנגינה מעבר למה שעשיתי במבצעים, אבל לא היה לי מה להפסיד ופירסמתי מודעה בעיתון היהודי The Jewish Press (הג’ואיש פרס).
בעקבות המודעה קיבלתי שיחת טלפון. האדם שעל הקו שאל האם אני יכול לנגן במסיבת שבע ברכות והשבתי כמובן בחיוב. זה לא היה נראה לי משימה גדולה מידי, אלא שאז הוא שאל האם אני יכול גם לשיר. הבעיה היתה שמעולם לא שרתי וניגנתי בו זמנית ודי חששתי, אבל לקחתי את העבודה ושמחתי שיש עוד מספר חודשים עד החתונה והשבע ברכות, בהם התאמנתי לנגנן ולשיר ביחד, וב”ה הצלחתי וכולם היו מרוצים. מכאן ואילך השם שלי התגלגל מפה לאוזן וקיבלתי עוד ועוד הזמנות לאירועים, משבע ברכות זה הפך לחתונות ובאמת הפכתי להיות תזמורת של איש אחד.
אז התודה מגיעה בכלל לאישה…
ברור, לא רק על כך שהיא זאת שעודדה אותי לפתוח את הקריירה של הנגינה אלא גם על כך שהיא מתמודדת עם העבודה הזאת מאז ועד היום. זה לא פשוט כאשר הבעל לא נמצא בבית כמעט אף ערב והיא נותרת לבד לטפל בילדים, להאכיל אותם ולהשכיב אותם לישון.
אבל האמת היא שמדובר על יותר מכך. הנה אפיזודה שתמחיש את ההקרבה הגדולה של אשתי. לפני תשע שנים, היתה לי חתונה לנגן בה בבורו פארק בלילה חורפי ומושלג. בשעות הצהריים יצאתי עם אשתי לכיוון בית הרפואה לקראת לידת בני, אבל השעות התארכו והילד בושש מלבוא… אני הייתי מאוד מוטרד כיון שידעתי שבשעה שבע בערב יש לי חתונה לנגן בה, וניסיתי בכל דרך אפשרית למצוא נגן מחליף אך ללא הצלחה. לא ידעתי מה עדיף — להשאיר את אשתי בלי בעלה או להשאיר את החתונה בלי מנגן?
אשתי מצידה לא התלבטה וטענה שעליי ללכת לשמח חתן וכלה, וזכות המצוה תעמוד לה בשעת הלידה. גם הרופא היהודי הצטרף ואמר שאם זהו רצונה של היולדת עליי ללכת לחתונה, ומיד אחרי הלידה הוא יתקשר לעדכן אותי, וכך אכן היה. רגעים ספורים אחרי שהחתן והכלה יצאו אל רחבת הריקודים, קיבלתי טלפון מהרופא המבשר לי על לידת בני במזל טוב. השמחה באותו לילה היתה כפולה.
למה שיזמינו נגן חב”די לחתונה לא חב”דית?
לא רק שזה לא סתירה אלא שזה מתאים מאוד, ולא רק שהנגן חב”די אלא גם שהניגונים הם חב”דיים. בכל החוגים יודעים שניגוני חב”ד הם ניגונים של שמחה בטהרתה, וכאשר רוצים שמחה מיוחדת ולא ריקנית וחלולה אז מבקשים ניגוני חב”ד.
הנה סיפור לדוגמא, לפני מספר שנים התקיימה בקראון הייטס חתונה של זוג שהתקרבו לחב”ד על ידי “היכל מנחם” בבורו פארק והגיעו ממשפחות מאוד מכובדות ומפורסמות בחסידות סאטמר. לפני החתונה הודיעו לי בני הזוג שהם רוצים שחתונתם תהיה על טהרת ניגוני חב”ד ושלא אנגן שום ניגון של חסידות אחרת גם אם בני משפחה קרובים יבקשו זאת ממני. קצת חששתי כי ידעתי שיגיעו הרבה רבנים מכובדים, אך הבטחתי לקיים את בקשתם של החתן והכלה. בחתונה עצמה היו מאות מוזמנים שהגיעו חבושים בשטריימל, ועשיתי ככל יכולתי לשמח באופן יוצא מהכלל, ואכן השמחה היתה עצומה וקיבלתי הרבה תגובות מאוד טובות.
מספר שבועות לאחר מכן קיבלתי טלפון מיהודי ממונרו שסיפר כי היה בחתונה המדוברת, וכעת הוא עורך בר מצוה לבנו, בה ישתתף האדמו”ר מסאטמר, והוא רוצה שאנגן בבר מצוה, אבל הוא מעוניין רק בניגוני חב”ד. שאלתי אותו אם הוא נפל מהירח. איך שייך לערוך חתונה במונרו בנוכחות האדמו”ר, ולנגן רק ניגוני חב”ד? אבל הוא הבהיר שזהו רצונו והוא עומד מאחרי הדברים, וכך באמת עשיתי, וגם כאן היתה שמחה יוצאת מהכלל, וכולם רקדו ושרו בהתלהבות רבה את ניגוני חב”ד המפורסמים.
איך הפכת להיות הנגן הרשמי של שמחת בית השואבה?
שמחת בית השואבה ברחובה של עיר החלה בחג הסוכות תשמ”א, כאשר הרבי דיבר על כך בשיחה. כמה שנים לאחר מכן, ראיתי שכאשר מגיעות השעות הקטנות של הלילה, הנגנים כולם כבר עייפים, אז פניתי לר’ ישראל שמטוב שאירגן את החגיגה, והצעתי לו שאני אחליף אותם ואנגן לבדי. הוא מצידו היסס כיון שבאותן שנים לא היה מקובל המושג “תזמורת של איש אחד”, והוא לא כל כך האמין שאני לבד עם אורגן יוכל להחליף את ההרכב המלא ואצליח לשמח ולהרקיד את הקהל הגדול, אבל לבסוף הוא התרצה לתת לי נסיון לילה אחד והשאר היסטוריה…
עבורי שמחת בית השואבה נמשכת כל השנה כולה, הן בפן האישי שאני לוקח מזה כוחות ושמחה להמשך השנה, והן בתגובות שאני מקבל בכל מקום שאני הולך. בחתונות בשכונות החרדיות ניגשים אליי ילדים קטנים ושואלים אם אני הנגן משמחת בית השואבה, ואנשים ברחוב עוצרים אותי ומודים לי על השמחה הגדולה שהם זכו לה במהלך הריקודים בלילות החג.
בשונה מחתונות ואירועים אחרים בהם אני מתכנן מראש מה אני עומד לנגן, בשמחת בית השואבה אני לא מתכנן ולא מתכונן. אני מרגיש שמי שקובע מה לנגן זה הקהל עצמו ואני פשוט “זורם” עם התחושה הזאת. לפעמים אומרים לי שיש ניגון מסויים שאני מנגן באופן קבוע לפנות בוקר, ואני מצידי בכלל לא שמתי לב לכך וזה פשוט קרה בטבעיות גמורה. אני רואה את השמחה של הקהל מתגברת וגועה ככל שהשעות עוברות, רואה את הבחורים רוקדים עוד ועוד בלי הפסקה, והאצבעות שלי מוצאות את הקלידים הנכונים ללחוץ עליהם ולמצוא את הניגונים המתאימים שיקפיצו את כולם עוד.
מצידי אני יודע וחש שאני רק צינור והתפקיד שלי הוא לעשות את ההשתדלות שלי, אבל השמחה הגדולה היא משהו שמיימי. עבורי זאת זכות גדולה לגרום כזה נחת רוח לרבי.
מהו רגע השיא מבחינתך בקריירת הנגינה האישית?
בלי ספק השיא היה כאשר זכיתי לנגן אל מול פני הקודש, כאשר הרבי יצא אל הקהל אחרי תפילת מנחה בשנים תשנ”ג תשנ”ד, וניגנתי “יחי אדוננו”, כאשר הרבי מעודד את השירה בידו הקדושה.
איך הגעת לזכות הזאת?
בשנת תשנ”ב, כאשר הרבי דיבר על הוספה בשמחה וביטול הענינים הבלתי רצויים בשישים יום של שמחה, אירגן הרב יקותיאל ראפ ריקודים מידי ערב ב–770, והוא ביקש ממני לבוא לנגן. מצידי נעניתי בשמחה ובכל לילה שלא היה לי חתונה או אירוע אחר הייתי מנגן ב–770, ואילו בימים שלא יכולתי להגיע, דאגתי למחליפים. כך נוצרה תורנות בין מספר נגנים שהתחלפו מידי לילה. כאשר הרבי התחיל לצאת למרפסת בשנת תשנ”ג, המשכנו את התורנות של הנגנים כאשר מידי יום היה מישהו אחר שזוכה לנגן מול הרבי.
זאת היתה זכות עצומה והיה ניכר במוחש שיש לרבי נחת מכך, כאשר הרבי היה מסמן בידו להגביר את השירה ואני הייתי צריך להגביר את המהירות כיון שהקהל היה יוצא מגדרו ושר במהירות רבה את השירה “יחי אדוננו” שוב ושוב כפי שניתן לראות בוידאו מאותם הימים.
אותם רגעים חרוטים בזכרוני לנצח, כיצד הרבי מעודד את השירה, והקהל כולו באמונה שלימה שהנה הנה הרבי מתגלה והגאולה מתחילה.
היום אני מתפלל שאזכה לכך פעם נוספת, לנגן בגאולה האמיתית והשלימה, ולראות את הרבי מעודד את השירה בשתי ידיו הקדושות.
אמן.