פעולה צבאית נקודתית שהסתבכה פתאום, אמירת מאמר בשבחם ובזכותם של ישראל, הגהה לא צפ

פעולה צבאית נקודתית שהסתבכה פתאום, אמירת מאמר בשבחם ובזכותם של ישראל, הגהה לא צפויה של הרבי, הוספה תמוהה של כל רבותינו נשיאנו על המאמר, ועוד הפתעות נוספות - כל אלה מתחברים יחד לכדי יריעה החושפת לראשונה אירוע שמיימי שהיה אצל הרבי, שעות בודדות לפני שכוחות הצנחנים צנחו אל תוך מארב אש מתוכנן מעבר לירדן • על פי יומנו האישי של הרב שלום דובער הלוי וולפא

 

כראמה.

כ”א באדר תשכ”ח.

ארבעה קילומטרים בלבד ממזרח לנהר הירדן, וכעשרים ושניים קילומטרים מערבית לעמאן.

על הרכסים הגבוהים ממזרח לכראמה נחתו חרש לפנות בוקר לוחמי סיירת צנחנים למה שנקרא אז “פעולת תגמול”. המטרה הייתה כיבושה של העיירה כראמה, שבעבר התגוררו בה כעשרים אלף תושבים, אולם לאחר השתלטותם של ארגונים פלסטיניים על העיירה, נטשוה רוב התושבים. מהמקום הזה בוצעו פעולות ירי וחבלה רבות כנגד אזרחי ארץ ישראל וחיילי צה”ל שמעבר לירדן.

החיילים נכנסו למארב. התברר כי המחבלים כבר המתינו להם באזורי הנחיתה, חלקם מבוצרים בכוכים. הלחימה העיקשת החלה מייד עם נחיתתם של חיילי צה”ל. במקום שיפתיעו את המחבלים הופתעו הצנחנים עצמם מהימצאות הכוחות הפלסטינים שכבר המתינו להם. קרב מר פרץ במקום.

שני גדודי חטיבת הצנחנים הצליחו לבסוף לפרוץ לעיירה משני כיוונים שונים: גדוד צנחנים אחד נכנס לעיירה ממזרח, יחד עם חלק מכוחות סיירת הצנחנים שהגיעו ממזרח וגדוד הנח”ל המוצנח נכנס אליה ממערב. שני הגדודים החלו בתנועה ברחובות מקבילים בכיוון מדרום לצפון תוך שהם נתקלים בהתנגדות מחבלים פלסטינים עזה. המחבלים שנשארו בעיירה היו מצוידים בנשק אוטומטי רב, נשק נגד טנקים ומרגמות. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה עד שעה 11:00 בערך. הקרב היה עקוב מדם.

בלית בררה נתנו מפקדי צה”ל את הפקודה להפסיק את ההתקדמות בתוך העיירה, לפוצץ את הבתים שנכבשו ולסגת. 8 הרוגים מחיילי צה”ל ו–22 פצועים, נמנו בגזרה זו לבדה. אחרי הנצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, כשנה קודם לכן, היה בכך משום השפלה גדולה לכוחות צה”ל.

הרבי מלמד זכות על עם ישראל

במרחק אלפי קילומטרים משם, בחצרות קודשנו 770, ישבו תלמידי הישיבה ושקדו על לימודם. אחד התלמידים שהגיע מארץ הקודש, היה הת’ שלום דובער הלוי וולפא. זה ניחן בכשרונות לימוד מזהירים, ובגין כך זכה לכתוב את ה”הנחות” של המאמרים שאמר הרבי בהתוועדויות קודש.

הרב וולפא וחבריו, מיד לאחר שהיו מסיימים להקליד את המאמרים, היו משכפלים אותם למען הכלל. את שני העותקים הראשונים מה’הנחה’ היו מכניסים מיד לרבי באמצעות המזכירות, ואת שאר העותקים היו מחלקים לאנ”ש והתמימים שהיו בולעים בצמא כל מילה מ”תורה חדשה” מאתו תצא. דברי אלוקים חיים של ממש.

ה’הנחות’ של המאמרים הוכנסו אל הקודש פנימה וכמעט תמיד לא התקבלה תגובה או תשובה על כך מעם הקודש.

היה זה שבת פרשת כי תשא, ט”ז באדר תשכ”ח. באותה שבת התקיימה התוועדות במהלכה החל הרבי לומר מאמר חסידות שנפתח במילים “כי תשא”. במאמר זה דיבר הרבי באריכות על אודות עבודת הקרבנות והקטורת בבית המקדש כמו גם עניין הריח ומעלתו.

בהמשך המאמר עמד הרבי על הקשר והאהבה שבין הקב”ה לכנסת ישראל גם בגלות, ובקולו המתנגן אמר הרבי: “ומבארים, דמאחר שאני ישנה בגלותא וקול דודי דופק לעורר מהשינה, על כן התשובה על זה היא דפשטתי את כתנתי, שחסרים לה הבגדי כהונה כו’ … ומאחר דפשטתי בגדי כהונה ואין ריח הקרבנות והקטרת, אם כן איככה אלבשנה לעורר בבחינת אחותי רעיתי כו’”.

בארבעת הימים שלאחר מכן עמלו הרב וולפא וחבריו “להניח” את תוכן המאמר בצורה הקרובה ביותר לכפי שנאמר. הייתה זו מלאכת מחשבת זהירה, שנעשתה מתוך כשרון רב.

אור ליום חמישי כ”א באדר, המאמר היה מוכן, והרב וולפא כדרכו הכניס למזכירות את המאמר המשוכפל, כאשר שאר העותקים חולקו לאנ”ש ב’זאל הגדול’ למטה וכן לקבוצת התמימים שישבה ולמדה ב’זאל’ הקטן למעלה שעטו על המאמר החדש כמוצאי שלל רב. אור חדש בא לעולם.

לא חלפה אלא מחצית השעה, ודמותו של המזכיר הרב בנימין קליין נראתה בפתח ה’זאל’. הוא סימן באצבעו לרב וולפא להכנס עמו לחדר המזכירות - שם קיבל את ההפתעה הגדולה: הרבי החזיר את ההנחה של המאמר יחד עם שורה של הגהות, שינויים, תיקונים והוספות בכתב יד קדשו של הרבי. היה זה בבחינת “ונחתום בטבעת המלך”.

לא היה גבול להתרגשותו של הרב וולפא וחבריו. בו במקום כתבו את המאמר מחדש כשהם מוסיפים בו את כל השינויים שהכניס הרבי, הדפיסוהו מחדש. במקביל אספו מהשולחנות את השכפולים הראשוניים, הבלתי מוגהים, וחילקו את החדשים.

הרב וולפא מספר ביומנו כי ההגהות היו מיוחדות. הן כללו מראי מקומות מכל נשיאי חב”ד (פעמיים מכל נשיא!). כמו כן הכניס הרבי תיקונים שונים שעניינם הוא זכותם של ישראל. במאמר עצמו דיבר הרבי על האהבה העצמית של הקב”ה לנשמות ישראל. היכן שנכתב “שקיום המצוות אינו כמו שצריך להיות בשלימות”, מחק הרבי מילים אלו, כביכול, שולל אפשרות זו. על הדברים שנאמרו במאמר “דיהודי הוא מלשון הודאה שלמעלה מטעם ודעת, וזה פעל בכולם את ענין המסירות נפש” - הוסיף הרבי בכתב יד קדשו: “שכולם נקראו יהודים דוקא”.

לצד השמחה הגדולה - לא היה גבול לפליאה של הרב וולפא כמו גם צוות ה’חוזרים’, שכן באותן השנים הרבי כמעט לא הגיה מאמרים או שיחות. מדוע אם כן ביקש הרבי להגיה מאמר זה דוקא? צפה ועלתה השאלה בפי כל, שהרי ברור שאין אצל הרבי עניין של אקראיות חלילה. גם העובדה שהרבי ראה לנכון לציין במאמר את שמות כל נשיאי ליובאוויטש לדורותיהם (כפי שנעשה רק במאמרים המיוחדים שנאמרו בימי הסגולה ראש השנה וי’ שבט), ובפרט ההגהות האמורות.

בעלי הרגש חשו כי משהו קורה, או עתיד לקרות בנוגע לכלל עם ישראל, וכי הרבי מעורר רחמים רבים על כללות עם ישראל, מסנגר עליהם ומליץ יושר בעדם.

ואכן, כעבור שעות ספורות בלבד (!) החלו להגיע ידיעות מארץ הקודש על הקרב הגדול שהחל כמה שעות לאחר הגהת המאמר - קרב מר שבו איבדו עשרות חיילי צה”ל את חייהם במסרם את עצמם על קידוש ה’.

מבצע שכשל

לאחר השתלטות ישראל על הגדה המערבית במלחמת ששת הימים בשנת תשכ”ז, נהרסו כל תשתיות ובסיסי ארגוני הטרור הפלסטינים. אלו עברו את הירדן והתמקמו בשטח בקעת הירדן המזרחית. מבחינתם היה זה שטח אידיאלי למלחמה נגד ישראל, שכן המקום נהנה מעורף של מחנות פליטים, גבול ארוך עם ישראל ומכשול טבעי של נהר הירדן ושל שטח חקלאי מרושת בתעלות השקיה. כל אלה היקשו על פעולה ישראלית משוריינת.

שני הארגונים הפלסטינים, החזית העממית לשחרור פלסטין ואש”ף, החלו לשלוח חוליות פשיטה שחצו את נהר הירדן וביצעו מיקושים ופיגועים בשטחים שבשליטת ישראל. כמו כן ביצעו ירי מרגמות על יישובים ומוצבים ישראלים.

כריטואל קבוע, לאחר שהכוחות הישראלים הגיבו באש נוכח ההתגרות, נהגו יחידות הצבא הירדני לפתוח באש ארטילרית על הכוחות הישראלים, וכך התפתחו תקריות אש רבות.

לשיא הגיעו הדברים בחורף תשכ”ח, בעת שהירדנים הפגיזו את ישובי עמק בית שאן במשך יום שלם וצה”ל הגיב באש ארטילרית ובתקיפה אווירית נרחבת על בסיסי פת”ח וצבא ירדן.

מפקדי צה”ל החליטו שאי אפשר להמשיך עוד במלחמת ההתשה הזאת, ויזמו פעולה נועזת, אותה הביאו לאישור בפני הדרג המדיני בארץ ישראל.

הכורח בפעולה צבאית דחופה קיבל משנה חשיבות, לאחר שבאותה תקופה עלה אוטובוס ישראלי שהסיע תלמידים מגימנסיה הרצליה על מוקש סמוך לבאר אורה שבערבה. בהתפוצצות נהרגו שני מלווים ונפצעו עשרה תלמידים.‏ ראש הממשלה לוי אשכול שהיסס ליציאה לפעולה, כינס את הממשלה פעמיים בטרם אושר המבצע.

עם הסתבכות הקרב, ניתנה פקודה לבנות גשר על הירדן כדי לאפשר מעבר יחידת טנקי צנטוריון ישראלים אל מעבר לירדן, על מנת להלחם גם בכוחות שריון. אולם משהחל חיל ההנדסה בבניית הגשר, פתחו הירדנים בהפגזה ארטילרית רצופה, מה שמנע את מעבר כוח התגבור הישראלי.

כוח הנדסה שני היה אמור להקים גשר באזור גשר עבדאללה. לאחר שהוכשר במקום אזור מעבר באמצעות ציוד כבד, נע טור של משאיות עם חלקי הגשר ומנופים אל עבר המעברות. גם פה המתינו הירדנים לחיל ההנדסה, והנחיתו עליו הפגזה ארטילרית מדויקת. הם פגעו בשלושה מנופים ובשבע משאיות. חיילים ישראלים נהרגו ונפצעו בהפגזה זו.

הקמת הגשר שהיה אמור להכריע את המערכה, בוטלה על ידי הפיקוד הישראלי.‏

במהלך מבצע כראמה איבד חיל האוויר שני מטוסי קרב, עשרים ושבעה טנקים, ועוד שריוניות וזחלמ”ים. שלוש משאיות ושני זחלמ”ים נפגעו או שקעו בבוץ ונפלו שלל בידי הירדנים. ובקרב עצמו נהרגו 33 חיילים, ונמנו 161 פצועים.

הממשל הירדני והארגונים הפלסטינים ניצלו את הישגיהם בהדיפת צה”ל, את האבידות הכבדות שנגרמו לצה”ל ואת הטנקים שנלקחו שלל, כדי לנפנף בתעמולת ניצחון, בנסיון למחות, ולו במעט, על חרפת תבוסת מלחמת ששת הימים, בהוכיחם כי צה”ל אינו בלתי מנוצח.

•    •    •

אכן, לפעולת כראמה, שלא הייתה אלא מבצע נקודתי, היו זקוקים לרחמי שמים מרובים, וייתכן שזו הסיבה שהרבי פעל דרך הגהות המאמר לימוד זכות על כלל ישראל, לשמירתם להגנתם ולהצלתם.