לאחר שביארנו בפרק הקודם את שתי המעלות שבמלכות בית דוד – הנהגת המלוכה בפועל, והקש

לאחר שביארנו בפרק הקודם את שתי המעלות שבמלכות בית דוד – הנהגת המלוכה בפועל, והקשר עם הקב”ה – מובן שבזמן הגלות חסרים בני ישראל את שתי המעלות האמורות • זהו תפקידו של המלך המשיח: לבטל את מצב הגלות ולהחזיר את המצב האמיתי שצריך להיות, ובשני הפרטים שבזה. א. שמלכות ה’ תהיה בגלוי בעולם. ב. ובהמשך לזה ותוצאה מזה, שכל מצוותיו יתברך יתקיימו בפועל

כל מה שהתבאר בפרק הקודם, על המעלות המיוחדות של מלכות בית דוד, נכון לכאורה רק לזמן שישראל על אדמתם תחת ממשלת דוד וזרעו. אך בזמן הגלות, לאחר שבחורבן ראשון בטל מלך מבית דוד וישראל נמסרו לשעבוד מלכויות, הרי לכאורה שעבוד המלכויות סותר לב’ העניינים הנ”ל שבמלכות ה’ על ישראל.

א. בפשטות, שעבוד המלכויות אינו מניח לישראל לעסוק בתורה ומצוות כהוגן. כיון שכל המצוות הקשורות עם בית המקדש והעבודה בו, וכל המצוות הקשורות עם הישיבה בארץ ישראל, אין באפשרותנו לקיימם.

[והדברים אמורים כמובן גם כלפי אותם היהודים היושבים בארץ ישראל. כיון שמצוות רבות תלויות בכך שכל ישראל יהיו על אדמתם, וכשאין כל ישראל על אדמתם אזי גם אותם יהודים היושבים בארץ אינם יכולים לקיים מצוות אלו].

זאת ועוד, שגם המצוות שאינם תלויות במקדש ובארץ וחיובם הוא בכל מקום ובכל זמן, פעמים רבות שאומות העולם גוזרים גזירות על ישראל ולא מניחים להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן.

ב. מעבר לזה, גם במצבים בהם אין גזירות על קיום התורה ובני ישראל חופשיים לקיים מצוות כרצונם, הרי עצם העובדה שבני ישראל משועבדים למלך זר שאינו מייצג את מלכות ה’, הרי זה היפך המהות האמיתית של בני ישראל, שהמלך האמיתי שלהם הוא ה’ ית’ לבדו¹.

ואף שהאמת היא שמלכות ה’ על ישראל היא גם בזמן הגלות. וכנאמר² “כי לי בני ישראל עבדים”, ואמרו חז”ל³ ש”כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם”. ולכן בנוגע לענייני תורה ומצוות החיוב של ישראל למצוותיו ית’ הוא ללא שינוי.

ונבואה שלימה היא ביחזקאל⁴, שבני ישראל בזמן הגלות סברו שהם בבחינת “עבד שמכרו רבו”, ויהיו פטורים מקיום המצוות. והשיב להם הנביא “והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה’ אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם”.

וכלשון הידוע⁵, “רק גופותינו נמסרו לגלות ושעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא הלכו ולשעבוד מלכויות לא נמסרו . . מה שנוגע לדתנו, תורה ומצוות ומנהגי ישראל, אין עלינו אף בעל דעה”.

וכידוע שזהו החילוק בין ממשלה ומלוכה, שממשלה היא ההנהגה בפועל שיכולה להיות גם בהכרח, ומלוכה היא המהות הפנימית שהיא ברצון דוקא, וכמאמר “מלכותו ברצון קבלו עליהם”. ולכן גם בזמן הגלות נאמר⁶ ש”עבדים משלו בנו”, ממשלה בלבד, כי אנו מצדנו חוזרים ומכריזים ש”אין לנו מלך אלא אתה” שרצוננו הוא במלכות ה’ לבד⁷.

– אך מכל מקום, בפועל ובגלוי אין זה ניכר. כיון שבפועל במציאות העולם ישראל נתונים לשעבוד מלכויות זרות, ולא ניכרת מלכות ה’ על ישראל ובחירתו בהם (ועד כדי כך שיכול להיות מצב שהיהודי עצמו הנמצא תחת שלטון זר סבור שזה השלטון האמיתי שלו, והזהות האמיתית שלו היא היותו אזרח באותה מדינה, ובזה הוא מפריד את עצמו מהשייכות לעם ה’). 

בזמן הגלות מלכות בית דוד רק בפנימיות

וכשם שזה במלכות שמים, כן הוא גם בנוגע למלכות דוד.

גם על מלכות דוד נאמר⁸ “ראיתי בבניו לי מלך”, וכנ”ל “כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם”. ולכן גם בזמן שנחלקה הממלכה והיו על ישראל מלכים שאינם מזרע דוד, גם אז המלכות האמיתית של כל ישראל היא בית דוד בלבד כנ”ל.

ומכל שכן וקל וחומר בנוגע לזמן הגלות שזה שעבדים משלו בנו ודינא דמלכותא דינא, הרי זה רק בנוגע להנהגת המלוכה בפועל, שעלינו למלא את הוראות מלכי האומות, אך אין אנו מוסרים ומבטלים עצמנו למלכות זו, ורצוננו הפנימי הוא תמיד בציפיה לחזרת מלכות דוד על ידי משיח צדקנו. וכתפלת כל ישראל ג’ פעמים ביום “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”, ובברכת המזון “רחם ה’ אלקינו . . על מלכות בית דוד משיחך”⁹.

ולכן כתב הרמב”ם כנ”ל “אין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה”, שדברים אלו נכתבו בעיצומו של זמן הגלות יותר מאלף חמש מאות שנה לאחר שבטלה מלכות דוד. וגם אז עדיין נאמר בצורה פשוטה וישירה ובכל התוקף ש”אין מלך לישראל אלא מבית דוד”.

אך מכל מקום, זהו רק בנוגע למהות הפנימית של המלוכה, ובפועל ובגלוי יש על ישראל מלכים אחרים.

עניינו של משיח: התגלות מלכות ה’

ומכל זה מובן מהו ענינו של משיח, שבא לבטל את מצב הגלות ולהחזיר את המצב האמיתי שצריך להיות, ובשני הפרטים שבזה. א. שמלכות ה’ תהיה בגלוי בעולם. ב. ובהמשך לזה ותוצאה מזה, שכל מצוותיו יתברך יתקיימו בפועל.

והעניין הראשון שבזה, חזרת המלכות, נתבאר באריכות בדברי הרמב”ם בפירוש המשניות, שם מאריך לרומם ולהפליא את גדולת מלכותו של משיח. ובלשונו שם:

אמנם ימות המשיח הוא הזמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל, ויהי אותו המלך גדול מאד, ובית מלכותו בציון יגדל שמו, וזכרו יהיה מלא הגויים יותר מן המלך שלמה, וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו, וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו.

ועל דרך זה כתב שם בהמשך העניין, בנוגע לחובת האמונה בביאת המשיח:

היסוד השנים עשר, ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא . . ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם . . ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם ה’ יתברך ובדבריו נביאיו.

ועל פי הנ”ל מובנים היטב דבריו. כי כנ”ל תכלית הבריאה היא התגלות מלכותו יתברך בעולם, המתגלית על ידי מלכות דוד בכלל, ועל ידי מלך המשיח בפרט¹⁰. ומעלה מיוחדת במלך המשיח על דוד ושלמה¹¹, שבזמנם התגלתה מלכותו יתברך רק על בני ישראל, ואילו על ידי משיח מלכותו יתברך תתגלה על כל העולם כולו, ואז תושלם כוונת הבריאה בצורה הכי מלאה. ולכן זהו עיקר ענינו של משיח ועיקר האמונה בו.

וכדברי הרבי¹², “ענין ביאת המשיח . .  הוא שיומשך ויתגלה בעולם מלך המשיח . . שידעו שהוא משיח בודאי”. היינו שזהו עיקר ענינו, וזה שאז העולם כולו יהיה מתוקן בגשמיות ורוחניות וכו’, זהו עניין נוסף וצדדי ביחס לעיקר ענינו, כמבואר שם.

על ידי המשיח, יהיה קיום כל המצוות בפועל

ובסיום חיבורו משנה תורה, בהלכות מלך המשיח, מתמקד הרמב”ם בעניין השני שבביאת המשיח – קיום מצוותיו יתברך בשלימות. ובלשונו שם:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד לישנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות, ככל מצוותה האמורה בתורה.

ואכן בדברים אלו אפשר למצוא לכל לראש את ענינו הראשון של משיח, “להחזיר מלכות דוד לישנה” כנ”ל. אך עיקר אריכות דברי הרמב”ם היא בנוגע לעניין השני, שעל ידי משיח יהיה קיום כל המצוות בפועל, “חוזרין כל המשפטים . . ככל מצותה האמורה בתורה”¹³.

ואם נדקדק, נמצא ב’ סיבות עיקריות המונעות אותנו מקיום תרי”ג המצוות בזמן הגלות (מעבר לענין הכללי של שעבוד מלכיות): א. חורבן המקדש שאז בטלו הקרבנות. ב. גלות הארץ שאז בטלו המצוות התלויות בה. לכן חזרת משפטי התורה על ידי משיח דורשת תנאי כפול, א. לבנות בית המקדש. ב. לקבץ את כל ישראל לארצם.

וזהו דיוק דברי הרמב”ם בהלכה הנ”ל, שמעבר לעניין הכללי של “חזרת מלכות דוד”, שכתוצאה מזה “חוזרין כל המשפטים”, מוסיף ומפרט שתפקידו של משיח הוא “בונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל”, שכתוצאה מזה “מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות”¹⁴. ועל ידי כל זה יחד ישנה השלימות המלאה של “כל מצוותה האמורה בתורה”.

ונמצא שכל הפרטים שהרמב”ם הזכיר בהלכה זו סובבים סביב עניין אחד ויחיד, ומגדירים במדוייק את ענינו של משיח, חזרת מלכות דוד ועל ידי זה קיום כל משפטי התורה.

סימני משיח וסדר התגלותו

ובדרך זו יובנו גם דבריו של הרמב”ם בהמשך הפרק אודות סדר התגלות משיח והסימנים לפיהם מזהים את משיח¹⁵. ובלשונו:

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה’ הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי.

וכפי הנראה, סימנים אלו הם חידוש מקורי של הרמב”ם עצמו מדעתו, ללא מקור קודם לזה בדברי חז”ל. וצריך לעיין על פי מה קבע הרמב”ם את סימנים אלו, ומדוע לא הזכיר כאן תכונות נוספות של מלך המשיח, שיהיה חכם גדול ונביא גדול, כמו שכתב בעצמו בהלכות תשובה.

ועל פי הנ”ל מובן, שכיון שהרמב”ם הגדיר את ענינו של משיח כמחזיר מלכות דוד וקיום המצוות בשלימות, לפי הגדרה זו של מטרתו של משיח, קבע הרמב”ם בהמשך הפרק את הסימנים המעידים על פעולותיו ותהליך התגלותו של משיח שעל פיהם הוא נבחן, שהם כולם צעדים ותחנות המובילות בזו אחר זו ישירות למטרה אחת – שלימות התורה והמצוות.

[וכשם שנביא שענינו הוא “להודיענו דברים העתידים להיות בעולם¹⁶”, המבחן שלו הוא “שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו”. כך גם משיח, שענינו הוא ש”חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם”, בזה הוא נבחן].

וכדבריו של הרבי¹⁷:

הבחינה והסימן על אמיתתו הם באם ענינו בעצמו הוא תורה וקיומה – “ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות . . כפי תורה שבכתב ושבעל פה” והוא פועל את שלימות קיום המצות אצל ישראל – “ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמות ה’ כו’” (שילחום מלחמות ה’ הוא גם פרט בהבאת שלימות קיום התורה כנ”ל, להסיר את ה”נוגש ומבטל” מצד האומות¹⁸).

אלא שעל ידי כל זה יודעים רק ש”הרי זה בחזקת שהוא משיח”, ואילו כאשר הוא מביא לשלימות קיום התומ”צ בפועל, “אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל” דוקא אז “הרי זה משיח בודאי”. כיון שאז “חוזרין כל המשפטים . . ככל מצוותה האמורה בתורה” – השלימות בהלכות וקיום המצות בפועל¹⁹.

ואילו מעלותיו הנוספות של משיח, שכנ”ל יהיה חכם גדול ונביא וכו’, כיון שאינם נוגעות²⁰ באופן ישיר לענינו העיקרי – שלימות המצוות, לכן אין מקום להזכירם בכלל סימני משיח²¹.

ועל פי כל הנ”ל מובן היטב²² גם מדוע משתמש הרמב”ם דוקא בביטוי “יכוף כל ישראל”, בדרך כפיה והכרח. שאין זה רק ענין טכני, שיתכן שישראל לא ילכו בדרך התורה מרצונם הטוב ואז משיח יצטרך להכריח אותם, אלא זהו ענין מהותי שקיום המצוות צריך להיות בדרך כפיה דוקא. כיון שכנ”ל, קיום המצוות צריך להיות דוקא בדרך קבלת עול מלכות שמים, שהאדם כופה את עצמו לקיים רצון ה’.

ולכן המלך שמייצג את מלכות שמים כנ”ל, תפקידו להציג בפני בני ישראל את הציווי האלוקי הכופה ומחייב את כל ישראל לקיים את מצוותיו²³.

סיכום. בזמן הגלות שבטל מלך מבית דוד, לא ניכרת מלכות ה’ על ישראל, ואין באפשרותם של ישראל לקיים את תרי”ג המצוות. וזהו ענינו של משיח, שבא להחזיר מלכות דוד לישנה, שעל ידי זה חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. שלימות מלכות ה’, ושלימות קיום משפטי התורה.

על פי הגדרה זו קובע הרמב”ם את מבחן הזיהוי של משיח, האם באמת הוא משתדל ומצליח להביא את עם ישראל למצב של קבלת עול מלכות שמים וקיום המצוות כולם בפועל. 

פרק זה בעיקרו הוא ע”פ לקו”ש חח”י פ’ בלק ב. נדפס גם בדבר מלכות י”ב סימן א. (גדרו ההלכתי של משיח). חכ”ה פרשת חיי”ש (מלכות שמים על בני ישראל על ידי בית דוד). ושיחות נוספות המצויינות במקומן.

---



1) ומכל שכן וקל וחומר מכך שעל יהודי פרטי הנמכר לנכרי לעבד אמרה תורה שאין זה עבדות אמיתית וצותה “אחרי נמכר גאולה תהיה לו” כי אף שאין רבו הנכרי כופה אותו לבטל מצוות ה’, אעפ”כ עצם המצב שיהודי משועבד לנכרי ה”ז בסתירה לשעבוד האמיתי שלו לה’ יתברך, וכנאמר בסוף הענין “כי לי בני ישראל עבדים” (כמבואר כל זה בלקו”ש חל”ב פ’ בהר ב ע’ 165 ואילך). ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על כללות ישראל, כדלקמן.

2) בהר כה, נה.

3) יל”ש שמות, רמז דש.

4) כ, לב-לג. ובמפרשים שם.

5) שיחת ג’ תמוז תרפ”ז.

6) איכה ה, ח. ועד”ז “וימשלו בהם שונאיהם” (תהלים קו, מא), “מושליו יהילילו” (ישעיה נב, ה).

7) ולהעיר גם מדברי המהר”ל הידועים (גבורות ה’ פס”א) שמאז יציאת מצרים בני ישראל נעשו “בני חורין בעצם” והשעבוד של המלכיות אח”כ הוא רק ‘מקרה’ שאינו מבטל את המהות העצמית של בני חורין. ויש להראות מקור מפורש לדבריו בלשון חז”ל שתיקנו בנוסח ברכת אמת ואמונה בנוגע ליציאת מצרים “ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם”.

8) שמואל א טז, א. יל”ש שם.

9) ועל פי זה יוצא, שהציפיה לביאת המשיח היא הביטוי של הנאמנות למלכות דוד על ישראל בזמן הזה. שאף שבפועל אין מלכות כפשוטה, אך המשמעות הפנימית של המלכות, הרצון של העם במלך, ישנו גם בזמן הגלות, שבני ישראל לא נותנים את רצונם לזרים, ושומרים אותו למלך המשיח ובית דוד בלבד.

10) ראה שיחת ער”ה תשנ”ב (מוגה), “שמלכותו ית’ קשורה ומתגלית בשלימותה על ידי דוד מלכא משיחא (שענינו הוא ספירת המלכות)”.

11) כמבואר גם בשיחת אחש”פ תשמ”ח (מוגה). לקו”ש חל”ה ויגש ג ע’ 209.

12) הדרן על הרמב”ם תשמ”ו.

13) וכדברי הרבי בלקו”ש חח”י שם, “אין זה (רק) סיפור דברים מה יעשה משיח, ומה יהי’ בימיו, אלא זוהי הלכה: הגדר של משיח הוא זה שהוא מחזיר “מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה” . . שבפועל (הדגשת העורך) מתבטא הדבר בזה ש”ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל”,

ובמילא מגיעים למטרה והמכוון של ביאת המשיח, “וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה”. שזה קשור עם קבוץ נדחי ישראל כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם.

כלומר, כל הענינים החסרים בקיום תורה ומצוות מצד זה שחסר בשלימות כל ישראל ובית המקדש – שזהו כללות ענין הגלות – באים לשלימותם על ידי משיח. וזהו הענין שמשיח מחזיר “מלכות דוד ליושנה כו’ וחוזרין כל המשפטים” – הוא מחזיר את שלימות הלכות ומצות התורה”.

14) כך מבאר בלקו”ש חח”י דלעיל, הע’ 49.

15) תוספת ביאור בנוגע לסדר התגלות משיח וההבדל שבין חזקת משיח ומשיח בודאי וכו’, ראה לקמן בפרקים אודות ‘התגלות משיח’.

16) הל’ יסוה”ת רפ”י.

17) לקו”ש חח”י שם.

18) וכשם שזה במלחמתו של כל מלך ישראל, שכתב על זה הרמב”ם כנ”ל “ובכל תהיה מגמתו ומחשבתו לחזק דת האמת . . ולשבור זרוע הרשעים”.

19) “עפ”ז מובן בפשטות מה שלא הביא הרמב”ם (גם) בתחילת הפרק שמשיח ילחום מלחמות ה’ – כי שם מבאר הגדר והמכוון שלו (להחזיר מלכות דוד ליושנה כו’) – לאחר שכבר הביא לשלימות התורה, כשהוא “משיח בודאי”, משא”כ קודם הנצחון במלחמות ה’”. לקו”ש  שם הע’ 66.

20) כי “הוגה בתורה” האמור כאן אינו דוקא חכם גדול, אלא על דרך שהתורה צוותה על כל מלך שיהיה לו ספר תורה “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”. שזה מורה על הצמדותו לתורה, ולא על גדלותו בתורה. וודאי שאין זה מורה על כך שהוא יורה תורה לרבים.

21) משא”כ בהלכות תשובה, ששם בא לתאר את המצב הרוחני המעולה שיהיה בימות המשיח וידיעת ה’ שתרבה אז, שם מתאים לתאר את משיח כחכם ונביא המלמד דעת את כל העם.

22) לקו”ש חכ”ו שם. ושם מבאר בדרך זו גם את דברי הרמב”ם (הל’ מלכים ספ”ח) “לכוף כל באי עולם לקבל עליהם שבע מצוות שנצטוו בני נח” – כפיה בדוקא.

23) וראה שיחת אחש”פ תשח”י (בלתי מוגה), “הפירוש במה שכתב הרמב״ם ״ויכוף כל ישראל כו’״ הוא שמשיח לא יתפעל מאלו שיטענו שצריך לילך אחר רוב דעות ויש צורך בדמוקרטיה, ואילו הוא דיקטטור וכו’. כיון שישנה רק אמת אחת  האמת דאלקות, שנמסרה לנו ע״י תומ״צ. וכל הטענות אודות “צדק ויושר״ כביכול — אם הם נגד התורה, הרי הם נגד האמת, ונגד הצדק והיושר”.

ועל פי זה נמצא ש”יכוף” אין הכוונה דוקא לכפיה חיצונית של שוטרים הכופים במקל ורצועה, אלא בעיקר לכפיה פנימית שהאדם כופה את עצמו. והיינו שמלך בכלל ומשיח בפרט צריך להציג לבני ישראל את הציווי האלקי כפי שהוא בכל משמעותו המחייבת, ולעורר בבני ישראל את קבלת עול מלכות שמים הפנימית שיש בטבע כל אחד מישראל.