התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

רעבע. אתם יודעים מה זה רעבע?! מענדי, מה זה רעבע? לוי, לוי, מה זה רע–ב–ע… איך קוראים לך? חיים ועקנין? ועקנין, מה זה רעבע?”

התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

- “רבי זה ראש בני ישראל” עניתי.

“איי….” (תנועת ביטול ביד), וצחקוקים מכל עבר על כך שאני הייתי התמים שעניתי…

ואז הבנתי.

לא מה זה רעבע. הבנתי, שאת הילד הקטן והתמים שגדל במנחמיה, שרגיל לענות יפה כששואלים והתרגל בעוד כל מיני הרגלים מנומסים ומיושנים - את הילד הזה צריך להחביא ולהשתיק, ולקלוט מהר את הקודים המחוספסים שבישיבה.

אצלי, באותו גיל, הוויתור על אותו ילד קטן, היה פשוט וויתור על עצמי; ובמקביל - פיתוח אישיות אחרת, שמסתדרת אמנם עם כל אותם קודים חדשים, אבל בחוסר חיות וחוסר חיבור למקום הפנימי, לאני שלי.

היו עוד כל מיני מקרים, גם אם בעוצמה פחותה, אבל כאלה שגרמו לי להבין שיש דברים ש’אסור’ שלא לדעת אותם… כמו משפט של אחד הבחורים המבוגרים: “איך ייתכן שבחור בן 14 לא יודע מה היה בתשרי נ”ב?!”

אחר–כך התחלתי לנסות לחיות את החיים החסידיים, מאמרים, התוועדויות, לחלוחית וכו’. באמת אהבתי את זה והתחברתי, אבל בפנים תמיד הרגשתי שחסר לי ואני רוצה להתחבר יותר, להתקשר, ולא תמיד זה הצליח.

היום, כשאני מסתכל לאחור על אותו קושי - נראה לי שהרגע ההוא בו הבנתי שעליי להחביא את חיים ה’ישן’, הרגע בו שנאלצתי לוותר על חלק מעצמי, על העבר שלי או על ההרגלים שלי - זה היה הרגע שהקשה עליי להתחבר עד הסוף.

אחרי מספר שנים, כשהגעתי ל–770 וגיליתי שיש מקום גם לסגנון של אותו ילד קטן ממנחמיה, ואין איזה שהוא סגנון מסוים המוביל בית ה’… - אז היה לי הרבה יותר קל להתחבר, ועד הסוף, גם אם זה עלה לי בוויתור על הרגלים מסויימים. כי השינוי הגיע מתוך חיבור.

ויש עוד ענין: דווקא אצלנו, החסידים של הרבי, הרי למדנו לא למחוק את העבר של האדם אלא להיבנות ממנו ולרתום אותו לעשייה חיובית. יש דברים בעבר שאכן צריך לשכוח, אבל אנחנו יודעים שדרכו של הרבי היא להשתמש ולהיעזר בכישורי העבר. כמו שהרבי הציע למוזיקאי לנתב את כשרונו לקדושה, ולאדם שנולד במקום מסוים וחזר בתשובה - הורה הרבי שילך וישפיע על בני אותו מקום מאחר והגיע משם ומכיר את סגנונם וכו’.

מיתוג, או חיבור?

נראה שיש היום שתי דרכים עיקריות לקשר אדם למשהו. דרך המיתוג ודרך החיבור.

בדרך המיתוג, לא כל כך מסבירים לאדם מה מיוחד בעניין או במוצר שרוצים למכור לו - אלא ממתגים אותו. מנקים את החנות, מעצבים אותה ותולים שלטים מיוחדים כדי ליצור אוירה שהמוצר הזה הוא פשוט ‘שווה’, ואם אתה קונה אותו אתה ‘שווה’. מכיוון שאחד הרצונות הכי חזקים של אנשים זה להשתייך לקבוצת ה’שווים’ - הרי הדרך למוצר קלה…

לאידך, יש את דרך החיבור. דרך פשוטה יותר להסביר לאדם כמה המוצר באמת נחוץ לו ומתאים לצורך שלו.

בדרך המיתוג - אדם מקריב את רצונותיו, את ה’אני’ שלו, כדי להשתייך לשווים. לעומת זאת בדרך החיבור - האדם עושה את הדברים יותר מתוך תחושת שייכות ופחות מתוך תחושת הקרבה.

כשדיברנו על הצורך של האדם להשתייך לקבוצת ה’שווים’ ניתן לומר שאצל אדם רגיל באמת מדובר בצורך, אבל אצל הנער המתבגר שמגיע לישיבה זה הרבה יותר מצורך. בגיל הזה, כשהילד מחפש זהות - יש בו רצון עז להשתייך לקבוצת ה’שוים’. המחיר שבני גיל זה מוכנים לשלם על כך, מפתיעה אותנו כל פעם מחדש.

שינוי פנימי. לא חיקוי.

נחזור לישיבה. יש אפשרות, ועושים את זה בהרבה ישיבות באופנים מסוימים, להשתמש בדרך המיתוג. לצייר איזה ‘גדול’ או איזה ‘תכשיט’, שהוא ישמש כמודל לחיקוי לכל צעירי הצאן. במידה מסוימת כולנו משתמשים במיתוג, אבל כשלוקחים את זה כעיקר, אז אולי בתחילה זה נראה יפה ורוב התלמידים משתתקים וצועדים היישר לכיוון המודל, אבל זה לא בא מבפנים ומשום כך זה גם לא תמיד מחזיק לטווח ארוך.

חסידים מעדיפים את דרך החיבור, גם אם היא ארוכה יותר ומרשימה פחות וגם מצטלמת פחות טוב… כי היא, ורק היא, בונה ‘תמימים’ אוהבי ה’. כי חב”ד מאנט פנימיות (חב”ד דורשת פנימיות).

התמימים המתוקים שנכנסים עוד רגע לישיבה, אולי נראים קצת גדולים ומחוספסים, אבל אצל הרבה מהם בפנים שוכן ילד קטן שמוכן להקריב הכול רק כדי להרגיש שייך, ומכיוון שהעולם שלנו מלא ברוח הזו של מיתוג - לפעמים מספיקה הערה של חבר לחבר, או שיח של תמימים בחדר האוכל או אוירה בישיבה שמובילה את הבחור לא לשינוי פנימי אלא להרגשה שיש כאן קבוצת ‘שווים’ שצריך להידמות לה כדי להרגיש שייך, וחבל. כי אנחנו הרי רוצים פנימיות.

אני זוכר שב’קבוצה’ ניגש אליי חבר ירושלמי שקיצר את החליפה הירושלמית בישיבה והוא הצטער שלא המתין עם זה עד לבואו ל–770. “אז, עשיתי זאת מלחץ של החברים, אבל אם הייתי עושה את זה עכשיו - זה היה מבפנים, ואולי גם לא הייתי צריך לעשות את זה…”.

לא באתי לחנך את הישיבות הקדושות. באמת קטונתי. למרות שברור לי שכל העוסקים בחינוכם של הבחורים לא מאמינים במיתוג אלא בחיבור אמיתי, ולמרות שלא תמיד הצוות יכול לשלוט על האווירה החברתית - בכל זאת, בטוחני שאם כל הצוות יחדיר את העניין שהגענו לתומכי תמימים כדי להשתנות וזה חייב להיות רק מתוך חיבור, אז העניין הזה יחלחל גם למצב החברתי בישיבה, שיבינו שאנחנו שונים. אנחנו תובעים פנימיות.

אאחל בזאת הצלחה לכל ראשי הישיבות והמשפיעים: לכו על הקו הפנימי, ועד הסוף! תסבירו לכל בחור ובחור, מכל עדה זרם  ומקום - שהמפתחות לליובאוויטש נמצאים אצלו בכיס, ואין צורך להידמות, אבל חייבים להתחבר.

אני מבטיח לכם: הם לא יפסיקו להפתיע אתכם!

בואו נתוועד על זה. באימייל: ybv770@gmail.com