לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

משיח נקרא בשם ״מצורע״, כי ענין הגאולה הוא - היציאה מכל מיצרים וגבולים, תגבורת הקדושה, שהיא התגלות האלקות שלמעלה ממדידה והגבלה. וזה גופא בא על ידי זה ש״חלינו הוא נשא גו׳״, שבזה נעשה הבירור והזיכוך היותר אחרון של בני ישראל בעקבתא דמשיחא, ובמילא נעשים כלים להתגלות של ״או­רות עליונים״ • השיחה בשלימותה עם המראי מקומות נדפסה בלקו”ש חל”ז ע’ 33 ואילך

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. גרסינן בגמרא: ״מה שמו (של משיח).. רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי. רש״י) שנאמר אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה״.

וצריך ביאור - למה מתבטא הענין ד״חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם״ בענין של ״נגוע״ (מצורע) דוקא, ועד ששמו ״חיוורא״ (מצורע), ולא בשם סתם של סבל וחולי.

לכאורה יש לבאר זה על–פי ביאור רבינו הזקף על הפסוק ״אדם כי יהי׳ בעור בשרו״ - דזה שנאמר כאן תואר ״אדם״ דוקא, שהוא שם המעלה של ישראל, הוא לפי שענין הנגעים שהם ״בעור בשרו״ מורה על ״בחינה התחתונה .. (ש)לא נתברר הרע והפסולת ממנו״, והיינו, ״שברוחניות בעבודת ה׳ תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים, רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר״, ונמצא שענין הנגעים שייך רק באדם השלם שכבר גמר עבודת ״התבררות הרע מן פנימיות הגוף ונפש״ וחסר אצלו רק הבירור בחיצוניות שלו [וכמבואר שם, שזהו הטעם ש״מצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החור­בן .. זהו אינו בנמצא אצלנו, שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות״].

ועל פי זה יש לומר, שמטעם זה נקרא משיח בשם ״מצורע״ דוקא, להורות שהוא יהי׳ אדם השלם בתכלית (וכמו שכתוב ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״), ולכן נקרא ״נגוע״ כי החולי והמכאוב שבא לברר הוא רק הבירור ד״סוף לבושיו״.

ובעומק יותר אולי יש לומר: אריכות הגלות הזה האחרון היא כדי לברר ולזכך את ישראל (על–דרך ״כור הברזל״ דגלות מצרים), והזמן דעקבתא דמשיחא, סוף זמן הגלות, הוא הזמן דבירור היותר אחרון, בירור הרע והפסולת החיצונית ש״בסוף לבושיו״ (דכלל ישראל), שבירור זה ייעשה על ידי משיח.

וזהו שמשיח נקרא ״מצורע״ מפני ש״חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם גו’”, שזהו מצד פעולתו של משיח בבני ישראל, לברר פסולת זו ש״בסוף לבושיו״ דכלל ישראל (ולא שהוא נגוע מצד עצמו ח״ו).

ב. אבל אין זה ביאור מספיק. שהרי ענין ה״שם״ בא לתאר מהותו וענינו העיקרי של הנקרא בשם זה, ובעניננו: אף על פי שמשיח ״מחולל מפשעינו״^,, עד שמשיח עצמו ״הוא מנוגע״, מכל–מקום לכאורה אין זה ענינו העיקרי של משיח, כי זהו ענין שלילי (בירור הרע והעונות של בני ישראל), ואילו ענינו העיקרי של משיח הוא גאולתם של ישראל - בנין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישראל כו׳, ולמה נקרא על שם פעולתו השלילית (״מצורע״), ולא על שם הגאולה עצמה?

ועל כרחך צריך לומר שיש בתוכן ענין ה״נגע״ גם רמז על עיקר ענינו של משיח, הגאולה שתבוא על ידו.

ויש לומר, שענין זה נרמז גם בדיוק לשון המדרש על הפסוק ״והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים גו׳״ - ״והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו עבודת כוכבים .. בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה וכו׳״. ולכאורה לשון המדרש ״והצרוע זה בית המקדש״ צריך עיון קטן, דהוי ל’ למימר ״זה בית המקדש שנחרב״ (וכיו״ב), ומהו ״והצרוע זה בית המק­דש״, דמשמעו שזהו תוכן ענין המקדש עצמו.

ויש לומר, שבזה מרמז המדרש, דיש תוכן חיובי בענין הנגע, שמצד זה נקרא המקדש בשם ״והצרוע״ (עוד לפני שניתן בו ״הנגע זו עבודת כוכבים״, שאז נעשה ״צרוע״ לגריעותא), כמו שמשיח נקרא בשם ״חיוורא (מצורע) דבי רבי״.

ג.     ויש לבאר זה על–פי מה שכתב אדמו״ר הזקן שם עוד ענין בנוגע לנגעים, וז״ל: ״נגעים דברים גבוהים הן, שאינו נקרא טמא עד שיקראנו הכהן טמא, וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאה אלא אדרבה הם אורות עליונים, רק שהם דינא קשיא דקדושה.. והובא אל אהרן הכהן, שנתעלים על–ידי הכהן שהוא חסד עילאה . . ויוכל להמתיק דינים כשאומר טהור כו׳״. זאת אומרת, שעצם החפצא ד״נגע״ (קודם קריאת שם טמא ל–ידי הכהן) אינו ענין של טומאה, אלא אדרבה, ענין של קדושה.

ויש לומר, שענין זה בא לידי ביטוי גם בנגעים כפשוטם - במראות הנגעים שמלכתחילה הם טהורים, אף שגם הם צריכים להביא אל הכהן שהוא יאמר ״טהור״: נגעים אלה הם מלכתחילה ענין של קדושה, ופעולת הכהן בהם (אמירת ״טהור״) אינה כדי לטהרם מן הטומאה, אלא להמתיק הגבורות בחסדים, להפכם מ״דינא קשיא״ לענין של חסד.

[אלא שמדינים ״קשים״ אלו דקדושה, יכול להשתלשל אחר–כך ענין של רע (וכ­ידוע, שמריבוי הצמצומים של מידת הדין והגבורה נשתלשל ענין הרע) - והם מראות הנגעים הטמאים].

ד.  על פי זה יש להוסיף עוד יותר, דלא זו בלבד ששורש ענין ה״נגע״ הוא בקדושה, ״דינא קשיא דקדושה״, אלא עוד זאת, שבשרשו (הראשון) הוא דרגא נעלית ביותר (בקדושה גופא).

ועל–דרך המבואר בענין מדת הגבורה שלמעלה, ששרשה ומקורה אינו ענין של דין וצמצום (מניעת ההשפעה), אלא אדרבה, גבורה מלשון תגבורת, תגבורת החיות (על–דרך גבורות גשמים), השפעה בהתגברות יתירה שלמעלה מכלי קיבול של המקבל [שלכן נמשך ומשתלשל מזה אחר–כך ענין הצמצום והגבורה (מניעת השפע) כפשוטה, ובפרט כשהמקבל אין ביכלתו להכיל שפע רב כזה].

וכן בעניננו, דענין ה״נגע״ בשרשו הראשון הוא תגבורת הקדושה. אלא שמזה משתלשלים ״דינים קשים״ כפי שהם עדיין בעולם הקדושה: ומדינים קשים אלו נשתלשלו אחר–כך למטה יותר מראות הנגעים הטמאים.

ויש לומר, שענין זה נרמז בלשון אדמו”ר הזקן הנ״ל שהנגעים ״כשעדיין לא קרא לו שם טמא .. הם אורות עליונים״ (ולא כתב ״אורות דקדושה״ וכיו״ב) - שבזה מרמז, ששרש ענין הנגעים הוא לא רק דינים קשים דקדושה, אלא למעלה יותר - ״אורות עליונים״, היינו לא רק ענין של אור וגילוי אלקות, אלא עוד זאת - ״אורות עליונים״, שלמעלה מתחתון, ממדידה והגבלה.

[וכן הוא בעבודת האדם, לפי המ­בואר שענין ה״נגע״ בעבודה רוחנית הוא ״רצוא״ בלי ״שוב״, היינו העבודה ד״כלות הנפש״, שהיא התשוקה לצאת ממדידות והגבלות ולידבק באלקות בביטול גמור, ואין זה כפי הכוונה ה­עליונה, שריך להיות העבודה ד״שוב״ דוקא, להמשיך אלקות בעולם, על–ידי העבודה דתורה ומצוות, נשמה בגוף דוקא.

הרי ששורש ענין הנגע בעבודת האדם היא עבודה נעלית ביותר, ״רצוא״ וכלות הנפש (שהיא האהבה ד״בכל מאדך״, למעלה ממדידה והגבלה)“, אלא דכאשר אין אחר–כך גם ענין ה״שוב״, הרי זה לא כפי הכוונה].

ה. על–פי כל הנ״ל יובן גם הטעם שמשיח (ועל דרך זה בית–המקדש) נקרא בשם ״מצורע״, כי ענין הגאולה הוא - היציאה מכל מיצרים וגבולים, תגבורת הקדושה, שהיא התגלות האלקות שלמעלה ממדידה והגבלה״.

וזה גופא בא על ידי זה ש״חלינו הוא נשא גו׳״, שבזה נעשה הבירור והזיכוך היותר אחרון של בני ישראל בעקבתא דמשיחא, ובמילא נעשים כלים להתגלות של ״או­רות עליונים״,

וזוכים לקיום היעוד ״ולא יכנף עוד מוריך [פירוש שלא יתכסה ממך בכנף ו­לבוש] והיו עיניך רואות את מוריך״, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.

(משיחת ש״פ מצורע תשל״ג)