מאת מנחם זיגלבוים ותמי הולצמן

איש חסיד היה הרה”ח ר’ זלמן יודא דייטש ע”ה, קשור בכל נימי לבו ונפשו לרבי, שלקחו כשותף מלא לעסקיו חובקי העולם. ר’ זלמן היווה דוגמה לדמות של חסיד, אשר למרות עסקיו המסועפים, הקדיש בכל יום זמן ללימוד תורה, לקיום הוראותיו של הרבי וכחייל בשורה הראשונה במילוי רצונו הקדוש * לבו היה פתוח לרווחה, והוזיל מכספו סכומים אדירים לצדקה, בראותו את עצמו כ’צינור’ בלבד להעברת השפע למי שצריך * לדמותו של חסיד

מאת מנחם זיגלבוים ותמי הולצמן

איש חסיד ומצליח היה בשכונת קראון הייטס, ור’ זלמן יודא דייטש שמו. חסיד צנוע עם חיוך ביישני, נעים הליכות, רגוע וכמעט נחבא אל הכלים, ועם זאת שמו היה ידוע לרבים–רבים מחסידי חב”ד בשכונת קראון הייטס, ולא רק, אלא חסידים מכל רחבי העולם ידעו את שמו ואת כתובתו, כמו גם את כתובת לבו הפתוח וער לכל דבר שבקדושה.

ר’ זלמן גילם בדמותו רבגוניות עשירה ומיוחדת של חסיד, ‘משכיל’ ו’עובד’ ועם זאת איש שעסקיו חבקו עולם, שעשה חיל בעסקיו וזכה להיות ‘מתמכין דאורייתא’. יהודי שיראתו קודמת לחכמתו, חסידותו קודמת לעושרו — אך אלה וגם אלה, נמזגו באישיותו והרכיבו דמות שלמה, תמימה וגדושה.

כבר בהיותו נער שאף לגדולות בלימוד התורה. כבר ביומו הראשון היו אוזניו שומעות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא. שנות נעוריו היו קודש ללימוד וליגיעת התורה, ‘נגלה’ וחסידות, עד שהיה לאחד מפאריה של ישיבת “תומכי תמימים” ליובאוויטש המרכזית. לא בכדי נבחר לאחד משבעת ‘הקנים’.

עם פטירתו הפתאומית של אביו, איש החסד ר’ שלום שעי’ דייטש, ‘נשלף’ על ידי הרבי בבת אחת מעולם התורה המחמם והמלבב והוטל אל שדה החרולים של עולם העסקים הקר והמנוכר, שבו מספרים ארוכים ועסקאות נפתלות מחליפים את מקומם של הוויות אביי ורבא ושל מושגי ‘מלכות דאצילות’, הממלאים את הלב בחמימות אופיינית.

חייו של הנער המתמיד והשקדן השתנו בבת אחת באותה ‘יחידות’ גורלית, ערב נישואיו לבת גילו ושותפתו הנאמנה לחיים, תבלחט”א, כאשר הרבי הורה לו להתחיל לשלוח ידו במסחר ולהצליח בתחום זה באופן של “ביתר שאת וביתר עז”. לא היה גבול לתדהמתו של התמים זלמן יודא הצעיר, שכה רצה להמשיך לשבת באוהלה של תורה ובהמשך לצאת בשליחות נשיא הדור השביעי אל ערי השדה ולקרוא שם בשם ה’ א–ל עולם.

הפתעות רבות צופנות לנו תמורות החיים, ומי כמו ר’ זלמן הכיר זאת מתוך מסכת חייו שלו. אך כאשר הבין כי שליחותו עלי אדמות — כפי אשר התווה המשלח — אינה נמצאת מול האותיות הקטנות והמחכימות, אלא במשאים ומתנים פתלתלים מול סוחרים ערמומיים וקשוחים, בו ברגע ביטל רצונו מול רצון המשלח כחייל נאמן הניצב הכן לפקודה ואומר “הנני!” מאותו רגע נמוגו כל השאלות וכל הספקות, למרות שלהבת אש השליחות שבערה בלבו כל השנים. כי כן ציווה המלך.

ר’ זלמן קפץ למים העמוקים והסוערים של עולם העסקים בלי להתנתק אף לא לרגע אחד מן הידיעה כי אין זה למטרת טובת כיסו, אף לא בשביל הנאת הממון, אלא כי זה רצונו של הרבי. כיוסף במצרים, אף הוא עמדה לנגד עיניו כל העת דמות דיוקנו הטהורה של אביו, הלוא הוא מלכנו משיחנו, מאירה באור יקרות. ר’ זלמן ידע כי כל הצלחה מסחרית שאסף אל חיקו וכל עסקה טובה שחתם, הרי היא קרדום כדי להרבות עוד בצדקה, להוסיף עוד באחזקת מוסדותיו הקדושים של הרבי ועוד נתינת לב רחב ללא שיעור. ידוע ידע היטב כי אין הוא אלא פקיד נאמן המופקד על כספו של הקב”ה אשר נתנו בידו להעבירו הלאה, אל היעד הנכון.

גם כאשר הפליג למרחקים באָניות סוחר להביא לחמו, לא משה מידו תורת השם ותורת הרבי, באשר היא מקומו והיא חיותו. בכל אשר פנה, דאג להצטייד בספרי לימוד, אם ב’נגלה’, אם בחסידות ואם מתורתו של הרבי; לעתים היה זה בדמות קונטרס דק ולעתים בדמות קלטת שממנה נשמע קולו הרם והצלול של נשיא הדור ומנהיגו — באשר אלו היו משוש לבו ואהבת חייו.

רגש ‘התקשרות’ בוער בלב

ר’ זלמן לא היה רב בישראל — אך עם זאת, הוא היה תלמיד חכם מופלג ששט בקלילות בעולמה של תורה, צלל ללא קושי לסוגיות מעמיקות בגמרא ובחסידות. ראשו הקיף ידע עצום בנושאים של תורה. כל זה לא מנע ממנו לזרוק לאשפה כרטיסי שמחה שבהם נכתב, בטעות, תואר “הרב” בצמוד לשמו.

ר’ זלמן לא היה משפיע בקהל עדת החסידים — אך רבים ראו בדמותו דוגמה חסידית למופת והיו מתייעצים אתו בעניינים רוחניים כמו גם בענייני חינוך, באשר היה מודל לדמות חסידית מהלכת, חסיד הבטל לרבו, ראש וראשון לכל מעשי חסידות. כל הוראה שיצאה מפי הרבי — הייתה בעבורו קודש קודשים. לא שלא היו לו קשיים או תקופות לא–פשוטות, אך רגש אהבתו העצומה לרבי המיס כל מכשול. זה יכול היה להיות בדמות שקידתו בסדרת שיעורי תורה, להם פינה זמן רב מתוך זמנו הדחוק בלאו הכי — רק כי הרבי רוצה, או כי ידע שבכך הוא מתקשר לרבי ביתר שאת. רגש ההתקשרות שלו התבטא גם באמצעות הוזלת סכומי כסף עצומים לעניינים של הרבי גם בתקופות שבהן היה דחוק בכספים. כמו כל איש עסקים, ר’ זלמן ידע גם ימים כאלה. אך הוא בשקט, בסבלנות וברגש האהבה העצום שבער בלבו, הסיר כל מכשול שעמד בדרכו למימוש רצונו של הרבי.

אחד משיאי הקשר שלו עם הרבי, היה בעת התוועדויות הקודש שבהן היה ר’ זלמן משתתף קבוע, חוק בל יעבור. זה הזמן שבו היה ר’ זלמן מצטופף בין המוני החסידים מול פני קודשו של הרבי, מרוכז בדברים הקולחים היוצאים מפי הקודש, וכל כולו נתון בהוויית החיבור המוחלט של משפיע ומקבל — רוקם עוד חוט זהב ביריעת ההתקשרות שבין רבי ובין חסיד.

בשבתות היה ר’ זלמן מתפלל בבתי הכנסת השונים שהיו פזורים ברחבי השכונה. עם כל רצונו העז להתפלל במחיצתו של נשיא הדור, מכל מקום ויתר על רצונו האישי לאחר שהבין כי רצונו של הרבי הוא לחזק את מנייני התפילה השונים ברחבי השכונה בעקבות הבריחה הגדולה (כמסופר בפרק עשירי “שכונת המלך”) של התושבים היהודים. עובדה זו לא מנעה מר’ זלמן להגיע להתוועדויות בתואנה של חוסר ידיעה. אדרבה, ר’ זלמן דאג שיהיה מי שיודיע לו אם אכן מתקיימת התוועדות פתאומית. כשהיה המבשר מביא את הידיעה, הזדרז ר’ זלמן לסיים את תפילתו שבדרך כלל הייתה נאמרת באריכות ומתוך כוונה יתרה, ממהר לביתו, ולאחר קידוש וטעימת ‘מזונות’ חפוזה מיהר ל–770 להתייצב על מקומו הכן מול פני הקודש.

אף על פי שהשתתף בחייו במאות התוועדויות של הרבי, תמיד היה מכין את עצמו כדבעי לפני כל התוועדות. הוא דאג לעמוד על מקומו עוד לפני כניסתו של הרבי בנמקו שהוא רוצה להיות זה שממתין לרבי, ולא, חלילה, להיפך. אצל ר’ זלמן לא הייתה שגרה החוזרת על עצמה; הכול היה מחושב במחשבה תחילה ומתוך כוונת הלב.

בזכות וותיקותו והיותו מהתושבים הנכבדים בשכונה, יכול היה לארגן לעצמו מקום ישיבה נאות כדי לשמוע בניחותא את דברי הרבי ומתוך ריכוז מלא. אך ר’ זלמן לא הסכים ליהנות מפריבילגיה זו, ומעולם לא ישב בהתוועדות. סבור היה שיותר טוב לעמוד מול הרבי מאשר לשבת.

גם את ילדיו היה לוקח עמו כדי שיספגו לתוך נשמתם את אווירת ההתוועדות החסידית, ולא סתם התוועדות, אלא התוועדות עם הרבי. כל רגע שלהם במחיצת הרבי, ידע, יחלחל עמוק אל תוך נשמתם הרכה וייקבע שם לתמיד. עם זאת, ברוחב דעתו ידע לאזן בין החשיבות העצומה שהקדיש להשתתפותם בהתוועדות והיתרון שבכך, לבין היותם ילדים צעירים. מעולם לא דרש מהם לעמוד בהתוועדות, הגם שהוא עצמו עמד בביטול מוחלט ובענווה במשך שעות.

בתום ההתוועדות — שפעמים רבות הייתה מסתיימת לעת רעווא דרעווין — לא היה ר’ זלמן חוזר לענייניו. כעת יש לשנן את הדברים שיצאו מפי הקודש ולהפנים אותם. הוא השתדל להיות נוכח בעת ה”חזרה” על תוכן ההתוועדות.

על ספרי השיחות שהיו בביתו, היה ר’ זלמן רושם לעצמו קיצורים וסיכומים. גם בנסיעותיו הארוכות לצרכי העסקים, היה לומד ורושם לעצמו דברים שרצה להפנים מתוך לימודו. כשהיה מתאכסן בבתי מלון שונים, היה משתמש בניירות שסיפקו בתי המלון או בקבלות של בתי עסק מקומיים, ועליהם היה רושם את סיכומיו.

רק פעם אחת ויחידה במשך עשרות שנים ומאות התוועדויות, עזב ר’ זלמן התוועדות של הרבי באמצעה — היה זה כאשר נקרא להסיע את רעייתו צירל לבית הרפואה כאשר תקפוה צירי לידה והגיע זמנה ללדת את בנם הצעיר, נתן נטע ע”ה.

השתוקקותו לדברי קדשו של הרבי לא ידעה שובע. לעתים תכופות קנה קלטות ובהן תוכן ההתוועדות כפי שנאמר מפי החוזר הרב יואל כהן. לקלטות אלו היה מקשיב במהלך נסיעותיו. גם דקות אלו של הנסיעה היו מנוצלות כדבעי. כיום הדבר רגיל שבכל רכב יש מערכת שמע משוכללת, אך בימים ההם המכוניות טרם צוידו בטייפ מובנה בתוך המכונית, ר’ זלמן היה סוחב אתו תדיר לרכב רשמקול גדול ומגושם; לעתים תכופות היה שולח את ילדיו לקנות בעבורו בטריות חדשות…

“כשאבא למד שיחות או מאמרים של הרבי, הוא למד זאת מתוך אהבה יוקדת לרבי. זה היה אחד מערוצי החיבור שלו לרבי”, העיד בנו הרב לוי יצחק ע”ה, שכיהן כשליח הרבי בטייסין קורנר שבורג’יניה. “פעם אחת ראיתי אותו לומד שיחה לפרשת נשא בשבוע של פרשת בשלח. שאלתי אותו כיצד הוא יכול להתענג מלימוד שיחה שכלל אינה עוסקת בנושאים של פרשת השבוע. בתשובתו אלי היה מסר עמוק: ‘אם לומדים את השיחות של הרבי כדי שיהיה מה לדבר בשולחן שבת, אתה צודק. אבל כאשר לומדים מתוך אהבה לרבי — אין הבדל בין שיחה לפרשת נשא לשיחה העוסקת בפרשת בשלח’.

“לאחר שיצאתי לשליחות, שאל אותי אם אני לומד שיחות של הרבי. אמרתי שברור שאני לומד, שהרי אני צריך למסור שיעורי תורה בפני הציבור. נענה אבא והסביר שלא לכך התכוון; ‘צריכים ללמוד שיחות של הרבי כדי להתקשר עם הרבי ולא רק כדי שיהיה על מה לדבר בשיעור’”…

אם היה מגיע למשרדו לקוח הנמנה על חוגי החרדים שומרי המצוות, היה חוזר לפניו את דברי הרבי מההתוועדות האחרונה או רעיון יפה שראה ב”אגרות קודש”.

יום אחד נכנס למשרדו חסיד מאחת החצרות החסידיות. ר’ זלמן התעניין אצלו לאיזו חסידות הוא משתייך והלה השיב כי הנו חסיד מונקאטש. “מעניין” אמר זלמן בהפתעה. “בדיוק היום ראיתי ב’אגרות קדש’ תשובה שהרבי ענה לפני שנים לחסיד מונקאטש שכתב לו. החסיד ההוא היה חשוך ילדים, וביקש ברכה לזרע של קיימא. הרבי, בתשובה, הורה לו לצייר לעצמו את קלסתר פני האדמו”ר ממונקאטש, וזה יהיה לו לסגולה לילדים” [לכאורה מדובר באגרת המופיעה בחלק כא עמוד קלה: “וברכה בכל עת זמנה היא, ואברכו ואת זוגתו תחי’ בשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד, שנת מילוי משאלות לבבם לטוב. יצייר לעצמו מזמן לזמן צורת רבו — בעהמ”ס מנח”א [בעל מחבר ספר ‘מנחת אלעזר’] — וישתדל בפרנסת אחרים ברוחניות, והשי”ת יפרנסו בהרחבה בגו”ר”].

הפתעתו של זלמן גדלה כאשר שמע את תשובת החסיד שעמד מולו: “בהשגחה פרטית שאתה מזכיר את זה”, השיב הלה בחיוך קטן “מאחר שאני אני הוא התינוק שנולד לאותו חסיד מונקאטש שצייר את פני רבו כעצת הרבי מליובאוויטש, ואכן זכה שייולד לו בן”…

ר’ זלמן ההמום העניק לו מיד את כרך ה”אגרות קדש” המדובר במתנה, ובאותו ערב, בשולחן ארוחת הערב, זכו ילדיו לסיפור מיוחד שקרה לו במשך היום.

כאשר חילק הרבי את קונטרס “עץ החיים” בכ’ במר חשוון תנש”א לכל אחד מהחסידים, התיישב מיד לאחר מכן ר’ זלמן עם בנו ר’ נחמי’, שהיה עדיין נער צעיר, ולמד עמו אות אחת מהמאמר. “זכורני שהבנת המילים הייתה קשה בעבורי”, מספר ר’ נחמי’, “ויותר מחודש ימים אבא ישב ולמד עמי את הקונטרס במטרה שאבין מה הרבי הרש”ב נ”ע כתב בקונטרס. אבא רצה להקרין חביבות ואהבה מיוחדת למאמר אותו חילק הרבי”.

שריפה וניסיון

ר’ זלמן היה נגיד מופלג — אך עם זאת מעולם לא רמו עיניו ולא גבה לבו. הוא ידע כי הוא אינו אלא ‘צינור’ שבו בחר הרבי להעביר כספים הלאה, ומשום כך היה מקשיב ונכון לכל אחד, ביתו פתוח לרווחה והכול כבני ביתו. ידוע ידע תמיד כי כיסו אינו שלו, ומעותיו אינן אלא מעותיהם של מתרימי צדקה, שד”רים כמו גם נזקקים וחלכאים רבים, שעמם חלק בנדיבות לב.

ר’ זלמן היה בהגדרתו ‘בעל עסק’ — אך מתוך זאת צמחה דמותו של חסיד וחייל מסור העומד בעורף ובחזית גם יחד, כאשר בראש מעייניו מילוי משאלותיו של הרבי ויישום רצונו — ועם זאת: לא על חשבון רצונו של הרבי שיהיה איש עסקים מצליח באופן של “ביתר שאת וביתר עוז”.

את עסקיו החל מיד לאחר נישואיו, זמן קצר לאחר פטירת אביו ר’ שלום ישעי’. הוא נכנס עם אמו האלמנה לרבי, ועם אחיו ואחיותיו. כבד היה על לבם, ואמו שאלה את הרבי לגבי המשך פרנסתם שנגדעה פתאום. הרבי הורה לר’ זלמן, שהיה חתן, לקחת על עצמו את העסקים. את מחשבותיו לצאת לשליחות יחד עם רעייתו הצעירה, גנז ר’ זלמן בו במקום, והוא הבין כעת ששליחותו בעולם היא דרך עולם הביזנס של הבדים והטקסטיל, עם חשבונות וטורי מספרים ארוכים, סיכונים וסיכויים שגורמים לחלישות הדעת ולטרדת הנפש. הוא נטל על עצמו את ניהול חברת “דייטש טקסטיל” לצד אמו. משרדו “המפואר” לא היה אלא חדר ממוצע בין כתליו של מחסן בדים.

ר’ זלמן ידע כי הוא לא לבד בעסקיו. יש לו שותף, שותף אמיתי לכל דבר. הרבי עצמו ביקשו להיות שותף בעסקיו ואף העניק לו 100$ בליווי ברכה. עם שותף כזה אי אפשר שלא להיות רגוע יותר. הרבי עיגן את השותפות בקניין כספי לכל דבר. כעת יכול היה להרשות לעצמו לצלול לתוך המים העמוקים והלא נודעים. הוא אמנם לא ידע את שפת העסקים, לא היה לו ניסיון מוקדם, מלבד עזרה אקראית לאביו לעתים רחוקות; מעולם לא רכש ידע מקצועי במסחר — אחרי הכל הוא היה בחור צעיר שזה עתה יצא מחיקה החמים של הישיבה, ורק עתה עשה את פסיעותיו הראשונות בעולם הגדול. אבל ברכת הרבי חיזקה אותו והעניקה לו כוחות. הוא הזכיר לעצמו שוב ושוב שאין לו ממה לחשוש.

ר’ זלמן החל את עסקיו לאט לאט, בזהירות רבה, עקב בצד אגודל. הוא שכר מחסן בג’רסי סיטי והשקיע את עצמו, ראשו ורובו, בענייני הביזנס. דא עקא, שגם הכסף הראשוני להשקעה, לא היה ברשותו והוא נטל הלוואות לא מעטות, אך מאחר והאמין באמונה שלמה בציווי הרבי ובברכתו — “קפץ למים”. מהר מאד עמד על טיבו של העסק ועל דרכי הביצוע. בחושיו המחודדים קלט מאד מהו הסגנון של משא ומתן מוצלח, והוא החל לעסוק בקניה ובמכירה בנהלו משאים ומתנים קשוחים ובלתי מתפשרים עם לקוחותיו. לאט אבל בטוח התגלו בו הכישרונות שעמדו לו עד כה בהבנת סוגיה מעמיקה, והוא תרגם אותם לתחום העסקים שהלכו והתבססו בצורה יפה והחיים זרמו להם על מי מנוחות. על פי הוראת הרבי והסכמתו, הכניס כשותפים את אחיו ר’ יוסף ע”ה, ויבלחט”א ר’ אברהם משה שי’, וכן את הגיס ר’ גבריאל גופין שי’.

במשך השנים עברו עסקי משפחת דייטש גם משברים לא פשוטים. אחד מהם היה בחודש תשרי תש”מ. שרפה פרצה במחסן הבדים וכילתה את כולו על הסחורה העצומה שבתוכו. היה זה באחת השעות הקטנות של הלילה. במחסן היו באותה שעה שני עובדים גויים שהועסקו במקום. אחד מהם ניסה לברוח דרך החלון, אבל החלון היה סגור והעובד האומלל מצא את מותו מחנק כתוצאה משאיפת עשן. גם חברו לא הצליח להימלט מלשונות האש האימתניות. מכל המחסן הגדול שהכיל אלפי סלילי בד ססגוניים לא נותר אלא מדפים מפויחים וערמות של גלילי בד שרופים ומפויחים.

אם לא די בכך, הרי שחברת הביטוח סירבה לכסות את הנזק בתואנות שונות. הפקידים ניסו להאשים את ר’ זלמן ור’ יוסף דייטש באחריות למות הפועלים, בכך שלא בנו במקום יציאה נוספת למקרה חרום כפי הנדרש. בין לילה נשארה משפחת דייטש על ענפיה השונים, נקיה ממקור פרנסתה. בנוסף לכך, כעת נאלצו לעמוד בפני בעיות חמורות עם החוק. התובע המחוזי היה אדם קשוח. ר’ זלמן ור’ יוסף נלקחו בו ביום באזיקים אל בית המשפט. בעיתונים נכתב באותיות גדולות ושחורות שהיתה זו אחת השריפות הגדולות בהיסטוריה של העיר.

לא היה זמן כדי לשקוע בדכדוך או בייאוש. לא איש כמו ר’ זלמן דייטש ירים ידיים נוכח המצב. פרנסתם של אנשים רבים מדי הייתה תלויה ביכולת שלו להתאושש ולבנות מחדש את המחסן. הוא ידע שצריך להתחיל הכול מההתחלה, ואם כך — הוא יעשה זאת. הלוואות חדשות גויסו מפה ומשם; עד מהרה אותר מחסן חלופי, אמנם קטן יותר, שממנו ניתן היה להתחיל את העסק מנקודת ההתחלה הראשונית.

לפניהם עמדו עוד חודשים ארוכים של דיונים משפטיים, הן מול חברת הביטוח והן במישור הפלילי — האחריות למותם של הפועלים.

מובן מאליו כי ר’ זלמן ושותפיו הודיעו לרבי על השריפה הנוראה. התשובה הייתה ברורה ומעודדת: “ויהי רצון שיקויים בהם מאמר קדושי עליון המפורסם, ויבשרו טוב, אזכיר על הציון”.

בעוד המאבקים המשפטיים בחברת הביטוח נמשכים, אתא ובא חג שמחת תורה. יום זה הוא היום המיוחד והשמח ביותר בחצרו של הרבי — כאשר הרבי עצמו עומד ומנצח בכל עוז על גלי השמחה ששוטפים את הקהל מקצה לקצה. זה יום שבו אפשר לפעול רבות. עם שלהי היום, נכנס הרבי כדרכו בקודש להתוועדות לכבודו של יום. במהלך ההתוועדות דיבר הרבי על מצוות הצדקה, והציע שכל אחד מהמשתתפים יתכוון לתת “נתינה גדולה” ובלב שלם. עוד הוסיף הרבי והתנה, כי יש להחליט על הנתינה בזמן ההתוועדות דווקא.

לחסידים יש ‘חוש ריח’ והם הבינו כי לא בכדי אומר זאת הרבי, אין זאת אלא שעת רצון להשיג ולפעול גדולות ונצורות. ר’ זלמן חסיד נאמן וצייתן, לא היה צריך סגולות נפלאות; די לו בכך שהרבי מבקש והוא נענה. בו במקום החליט לתת סכום גדול לצדקה. דא עקא, רק לפני שבוע וחצי ליחכו לשונות האש את כל נכסיו ולא הותירו אחריהם ולא כלום. לא היה ברשותו סכום כסף כלשהו עבור מתת צדקה.

לא חסיד כר’ זלמן דייטש יתחשב ב”פכים קטנים” כאלה. מיד לאחר שמחת תורה אסף כספים מכל מקור אפשרי. הוא משכן מחדש את ביתו תמורת הלוואה ראויה לשמה. בנוסף לכך השיג עוד הלוואות מכאן ומשם, ולאחר מכן הכניס למזכירות סכום עתק בסך מאתיים וחמישים אלף דולר, הסכום שהחליט עליו בזמן ההתוועדות. היה זה סכום עצום שניתן במזומן.

במילים פשוטות וחסרות יומרה צירף ר’ זלמן לסכום הענק גם מילים אחדות: “בהמשך לשיחת קודש דשמחת תורה הננו” — כאן מונה ר’ זלמן את שמו, שם אמו, ושמות בני משפחתו השותפים לעסק ושם אמותיהם — “מצרפים בזה הסכום בתור התחלה”.

כעבור שעות אחדות צלצל הטלפון בביתו של ר’ זלמן ומעבר לקו היה מזכירו של הרבי הרב יהודה לייב גרונר. “הרבי מבקש לברר האם ההחלטה על הסכום נעשתה בזמן ההתוועדות ובלב שלם?” לר’ זלמן לא היו ספקות והוא משיב בפה מלא תשובה חיובית. לא היה מאושר ממנו כאשר הרבי הסכים לקבל את הכסף.

ר’ זלמן לא ראה בנתינת הכסף חובה או ציות; הוא ראה זאת כזכות עצומה שנפלה בחלקו!

לא מכל אחד קיבל הרבי. היו אנשים נוספים שהביאו סכומים משלהם לרבי; לחלק מהם החזיר הרבי את הכסף. מי יודע, ייתכן שחש ברוח קדשו שההחלטה על הנתינה לא נעשתה באותה עת רצון ששררה בעת ההתוועדות.

לר’ זלמן הייתה מסקנה מיוחדת במינה על השריפה ותוצאותיה. “אם הקב”ה שולח לנו ניסיון” אמר לאחיו בנעימה השקולה שלו, “אי אפשר להתנגד לכך ועלינו לקבל זאת באהבה. אבל אם אפשר לתת צדקה כדי להמתיק את הדין וכדי ששוב לא יחזור האסון — כדאי הדבר מאד. אבל את מה שעברנו, עלינו לקבל באהבה וללמוד מהניסיון”.

בנחישות ובעקביות המשיך ר’ זלמן לבנות מחדש את העסק. אט אט חזרו העסקים לפרוח ולהתבסס מחדש. לא היה תחליף לשם הטוב שרכש ברבות השנים בקרב הסוחרים.

בד בבד נשכר עורך הדין רפופורט כדי לטפל בבעיות המשפטיות ולהגן על הנאשמים. המשפט הסתיים בזיכויים של בעלי המקום, הלא הם האחים דייטש.

חסיד ואיש עסקים

העסקים הלכו והתפשטו גם מחוץ לניו יורק. בשלב מסוים החל ר’ זלמן לנסוע בעולם כדי לקדם את המכירות. הוא שהה רבות בצפון קרוליינה ובדרומה, שם הרחיב את עסקיו. כמו כן פיתח את עסקיו ליבשת אירופה, ולצורך כך שהה רבות באיטליה. הוא אף ערך נסיעות למקסיקו ולהונדורס שבדרום אמריקה. גם דומינגו שבאיים הקריביים זכתה לביקורים ואפילו בניגריה שבאפריקה מצא שוק טוב למכירות — כשהכל נעשה על פי הוראותיו הברורות של הרבי.

באחת מנסיעותיו לניגריה פגש ר’ זלמן במטוס שר חבר בממשלה הניגרית והוא השכיל לרקום עמו קשר טוב. למותר לציין שהקשר האישי נתן דחיפה רבה לעסקיו. כשהיה מגיע למקום, היו הניגרים עורכים לכבודו קבלת פנים מפוארת, מלבישים אותו בתלבושת המסורתית שלהם ועונדים עליו תכשיטים שונים, ובסופו של עניין היה חוזר לניו יורק כשבכיסו רווחים נאים והגונים. להכניס כאן תמונה ששלחתי.

ר’ זלמן יותר משהיה סוחר, היה חסיד, והוא ביקש לנצל את ההזדמנות להפצת המעיינות. הוא הפנה שאלה לרבי: “האם להדפיס את ספר התניא קדישא במקום נידח כמו ניגריה?” תשובתו של הרבי הייתה ברורה: “אפילו אם ישנו יהודי אחד בלבד במקום, כדאי הוא שידפיסו עבורו את התניא”. ר’ זלמן לא היסס. על אף קשיים לוגיסטיים רבים שנערמו באותה מדינה נחשלת, הצליח להשיג ציוד הדפסה מתאים.

ואכן, בשנת תשל”ט, הודפסה בניגריה מהדורה מספר 127 של ספר התניא. לא היה מאושר ממנו להכניס עותק ראשון למזכירות הרבי.

העסקים בניגריה נמשכו שנים מספר, עד שאחד מאנשי הקשר הניגרים החליט לגרוף רווח קל. הוא אסף מקדמות מכל הסוחרים שעבד אתם עד עתה, אלא שהפעם, במקום לספק את הסחורה — נעלם כמו מתחת לאדמה כשסכום הכסף בכיסו. סוחרים רבים הפסידו ממון רב, ל”ע, באותו תרגיל “עוקץ” ור’ זלמן בתוכם. מאותו היום ניתק זלמן את קשריו המסחריים בניגריה.

ר’ זלמן ידע כי הכול נעשה בהשגחה פרטית וכי אין רע יורד מלמעלה. חלפו עוד כמה שנים עד שנוכח בכך. בחורף תשד”מ התחוללה מהפכה במדינה והשליט שאגארי הודח מהשלטון. שערי המדינה נסגרו למסחר מבחוץ, וכל סוחר שכבר השקיע שם כסף סבל הפסדים עצומים. בהשוואה להפסדים אלו, היה ההפסד שהפסיד ר’ זלמן על ידי הנוכל הניגרי, קטן יחסית ופחות משמעותי. או אז הסתבר לו כי אותו גנב עלוב לא היה אלא שליח ממרום כדי להציל אותו מהפסדים רבים וכבדים כאשר הופסק המסחר. היו סוחרים יהודים רבים, מחבריו של ר’ זלמן, שאיבדו שם חלק ניכר מכספם.

וכמו תמיד — בפיו של ר’ זלמן שיר שבח והלל לה’ שהציל אותו ממשבר גדול יותר.

איש ה’מבצעים’

עם היותו איש עסקים שהיה טרוד רוב יומו בעסקיו — מכל מקום מצא ר’ זלמן יודא ע”ה כוחות וזמן להקדיש מדי יום ביומו ללימוד תורתו של הרבי בעיון ובשקידה מתמדת. כך גם בעניני ‘מבצעים’ — הוא עצמו יצא לפעילות רחבה במגוון ה’מבצעים’, הן בחגי ישראל ומועדיו (ראה מסגרת) והן במבצעים השונים ששעתם תמיד יפה.

ר’ זלמן הגדיר עצמו כ’בעל הבית’ גרידא. ואמנם היו היה איש עסקים היושב בלבה של קראון הייטס, שלא נשא בתפקיד ‘רב’, אף לא ‘שליח’, ועם זאת בקומת אישיותו האפיל על רבים מאלה הנושאים בתארים אלה, גם בידע התורני שלו וגם בהיותו ראש וראשון לכל עניין של הרבי, כשהוא מתמסר בגופו ממש, לא פחות מאשר בממונו, כדי למלא את רצון הרבי באחד מעשרת מבצעיו הקדושים.

גם אנשים שלא זכו לצאת בשליחות מנהיג הדור ונביאו להפיץ תורה ויהדות ולהכין את העולם לגאולה, ראויים הם לשאת עיניים אל דמותו הנאצלת של ר’ זלמן דייטש וללמוד כי למרות סדר יומו העמוס והצפוף, מצא ר’ זלמן את הזמן לצאת ולעסוק במבצעי הרבי בגופו ובנפשו, ולא הסתפק בתרומת ידו. הוא הראה דוגמה אישית במסירת שיעורי תורה, במבצע תפילין ובמבצע מזוזה ובשאר מבצעי הקודש. ואם הוא על שלל עסקיו ושנים עשר ילדיו עושה כן, הרי שכל אחד מחויב ומצווה להתמסר לקריאות הקודש של הרבי, להיות נכונים לזכך את העולם בעשרת ה’מבצעים’ ולפעול להכנתו לקראת הגאולה הקרובה.

ובחנוני נא בזאת

במשך כל חייו נתנו זלמן, אחיו וגיסו צדקה ברוחב לב. ועם זאת, מדי פעם בפעם היה ר’ זלמן מוסיף צדקה באופן יוצא מן הכלל. העובדה שלא תמיד היו לו ‘מזומנים’ זמינים, מעולם לא עצרה אותו. אם היה צריך, הוא אף היה לווה מאחרים על מנת שיוכל להמשיך לתת ולהעניק. לפעמים אפילו היה ממשכן חלק מרכושו כדי להשיג משאבים נוספים לצדקה.

בשנת תשס”ה עבר העסק של משפחת דייטש טלטלות לא פשוטות. הייתה זו תקופה קשה ביותר בשל מדיניות כלכלית כושלת בארה”ב. השוק הכללי התערער, כשהוא סוחף אחריו בעלי עסקים רבים, והעסק של משפחת דייטש בתוכם.

אם לא די בכך, הרי שבאותה תקופה נפל האח–השותף ר’ יוסף למשכב שממנו לא קם עוד. ניהול הביזנס בלעדיו הפך למסובך ומאתגר יותר, ורווחי פחות.

דווקא אז, כשר’ זלמן רצה  לתת לצדקה כספים שהבטיח בעבר, לא היה ברשותו כסף זמין. ר’ זלמן זכר היטב את “ובחנוני נא בזאת” והאמין בכל לבו בהבטחת ה’ ובישועתו. הוא היה משוכנע שאם ה’כלי’ ייעשה והצדקה תינתן, ה’ ישלם בכפל כפליים. כפל זה, כה קיווה, יכלול בתוכו, חוץ מהישועה הכספית, גם ישועה לאחיו החולה. את ה’כלי’ הזה היה זלמן נחוש לעשות גם באופן של “שטות דקדושה”.

דא עקא, שבתקופה כלכלית כה קשה ומתוחה, אף בנק לא הסכים לאשר הלוואה בסכום כל כך לא מתקבל על הדעת. אולם לא איש כר’ זלמן יתרגש ממגבלות כאלו. הוא פנה למספר בנקים שעבדו אתו בעבר, והציע להם למשכן בנין גדול שהיה ברשותו. את הכסף שיקבל תמורתו, כך קיווה, יתן לענייני הצדקה שביקש לסייע להם. למרות שמנהלי הבנקים הכירו אותו היטב כמו גם את שמו הטוב בעסקים לאורך השנים, אלו השיבו בשלילה לבקשת ההלוואה. אף אחד מהם לא העז לקחת על עצמו את הסיכון. ר’ זלמן יצא מאוכזב, בנק אחר בנק, לאחר שהשיבו פניו ריקם.

אף על פי כן, ר’ זלמן לא ויתר. לאחר חודשים של מאמצים, מצא פתרון בדמותו של עורך דין לא–יהודי, דונלד קמפבל שמו, מן העיר ביון שבניו–ג’רסי. ההיכרות בין השניים החלה שש שנים מוקדם יותר. מר קמפבל היה נוצרי מאמין, וככזה הצליח להבין את “הכוונה הדתית” של ר’ זלמן. הוא הכיר בינו לבין בנקאי מקומי. זה נעתר לבסוף לאשר את ההלוואה לא לפני שהציב שורה של תנאים קשים במיוחד: התנאי הראשון היה שעל ר’ זלמן לשעבד לא רק את הבנין שהציע, אלא גם את כל נכסיו האחרים עד שהבנק יקבל את כל כספו בחזרה. היה זה תנאי קשה ביותר ששום איש עסקים שפוי לא היה מסכים לו, במיוחד לא במצב הפיננסי הגרוע.

התנאי השני היה  שעל ר’ זלמן להציג תכנית מפורטת ביותר המסבירה כיצד הוא מתכנן לגייס את סכום ההלוואה בחזרה. התכנית הייתה צריכה לשכנע את הבנק שישנם סיכויים מזהירים לעסק לעלות ולפרוח חזרה.

ר’ זלמן טרח והכין תשובות לכל השאלות. כיוון שכבר היה בעל ניסיון בשטח הנדל”ן, הבטיח להעמיק את מעורבותו בשוק זה כדי להגביר את הרווחים.

ההלוואה הפכה לשרירה וקיימת, ור’ זלמן קיבל את כספו המובטח לאחר שהתחייב לעמוד בכל התנאים הקשים.

עתה יצא “לחלק מתנות”. הוא פיזר סכומים גדולים לענייני צדקה שונים, אלא שבפעם הזו הקפיד לתת רק למוסדות שלא היה להם שום קשר עם בני משפחתו, גם לא לבתי חב”ד הרבים שהקימו בניו. אף על פי שהיה תומך קבוע ונדיב–לב בילדיו ובמוסדותיהם, בפעם המיוחדת הזו נראה היה שהוא רצה שצדקה זו תהיה חפה מכל נגיעה אישית. ה”שטות דקדושה” היתה צריכה להיות “שטות” בכל מאת האחוזים.

עתה הגיע הזמן לקיים את ההבטחה לבנק, ולהיכנס לעסקי הנדל”ן, להגברת רווחי החברה.

חברותו של ר’ זלמן עם דונלד קמפבל, היתה עכשיו גם כלי לישועה. כחצי שנה לאחר ההלוואה מהבנק, צלצל עורך הדין לר’ זלמן, ובפיו הצעה: בנין גדול שיצא לאחרונה לשוק בנוארק שבניו ג’רסי. המחיר מצוין וההשקעה נראית בטוחה.

“המחיר המצוין” התברר כסכום האסטרונומי של כמה מיליוני דולרים. כדי לממש את העסקה שאכן נראתה מבטיחה, על ר’ זלמן היה להשיג מיליון דולר במזומנים בתור מקדמה.

ר’ זלמן, אחיו וגיסו ר’ גבריאל שוב מצאו עצמם מחזרים אצל הבנקאים השונים, אך גם הפעם אלה השיבו את פניהם ריקם. לאחר שמשכנו את מה שנותר היה למשכן, ולאחר ששקעו עד צווארם בחובות חדשים, יצאה גם עסקה זו לפועל.

לא חלפו חודשים רבים, והבניין התברר כקשה לניהול. היו שם דירות פנויות רבות שלא הניבו הכנסה, וגם הדיירים שכבר התגוררו שם היו אנשים לא קלים. אבל ר’ זלמן, כדרכו, נכנס לעניין בכל מרצו. על אף שכבר לא היה צעיר, נסע רבות לאזור כדי להציע לאנשים לשכור אצלו דירות ולעורר התעניינות. חוץ מסוכני מכירות שהעסיק, עסק הוא עצמו בעניין. הוא הדפיס פליירים המתארים את הכדאיות שבהשכרת הדירות, הסתובב רבות ברחובות האזור ושוחח בעצמו עם אנשים כדי ליצור שמועות חיוביות.

אט אט החלו לראות תוצאות מבורכות וההשקעה החלה להניב פרי.

אך לרוע המזל, כשנתיים לאחר קניית הבניין, נפטרו שני האחים ר’ יוסף ור’ זלמן דייטש בהפרש של שבוע. גיסם, ר’ גבריאל גופין שיבדלח”א, הגיע להחלטה למכור את הבנין. למרות שהמקום הניב הכנסה יפה, היה קשה מאד לנהל אותו מרחוק, שכן הוא דרש תחזוקה מתמדת.

מיד לאחר שהוציאו את הבנין לשוק, קיבלו הצעה של כמה מיליוני דולרים תמורתו. לאחר חישוב מהיר התברר שהסכום שנתן ר’ זלמן לצדקה, הכפיל את עצמו בתוך שנתיים וחצי בלבד. לאחר ששלמו לבנק את יתרת ההלוואה, עדיין נשאר רווח גדול בידי בני המשפחה…

“וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה’ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי” וה”עשר כדי שתתעשר” התקיימו כאן במלואם.

כזה היה ר’ זלמן, בטל מוחלט לרצונותיו של הרבי, וכל מטרותיו לא היו אלא רצונותיו של הרבי ולא כרווח אישי שלו. רק מכוח זה יכול היה לאזור תעצומות נפש כה רבות ולהעניק לצדקה סכומים אדירים שכאלו בלי להניד עפעף, בידיעה שהכסף אינו שלו, וכי ניהול העולם הוא רק בידי הקב”ה.

הווי גביר לאחיך

ר’ זלמן הוזיל מכסו סכומי כסף עצומים לא רק למוסדות וארגונים שפעלו בשליחות הרבי, אלא גם באופן פרטי למי שנזקק להלוואות או לתמיכה. מעולם לא השיב את פני הפונים אליו ריקם. רבים הציל ממצוקתם הכספית.

הוא לא המתין רק שיפנו אליו למטרות צדקה, אלא היה “רודף צדקה וחסד”, בחפשו אחר אפשרויות נוספות.

לאחר פטירתו בא אחד מתושבי השכונה לנחם את ילדיו, ובפיו סיפור מפעים: “פעם”, סיפר “איים עלי הבנק לעקל ממני את ביתי לאחר שלא הצלחתי לעמוד בתשלומי המשכנתא הגבוהים. עמדתי ברחוב עצוב וקודר, כשלפתע עצר אביכם לידי שעה שהמתין לרמזור שיתחלף. בראותו את פניי הקודרים שאל אותי מה מעיק עלי, וזאת על אף שלא הכיר אותי בכלל. משום מה — המשיך תושב השכונה לספר — פתחתי בפניו את סגור לבי וסיפרתי לו על צרתי. לתדהמתי, לקח אותי ר’ זלמן לביתו והעניק לי הלוואה שסידרה את המשכנתא בבנק. “את קורת ביתי” סיים האיש את סיפורו “אני חייב היום לר’ זלמן דייטש”.

מה שהמספר לא ידע, שכדי לעזור לו להציל את ביתו, היה על ר’ זלמן לקחת הלוואה בעצמו… בלי להניד עפעף נהג כך כדי לעזור ליהודי שלא הכיר.

פעמים רבות היו ‘משולחים’ ומקבצי נדבות דופקים על דלת ביתו למטרת צדקה. מעולם לא הסתפק במתת יד, אלא היה מכניס אותם לבית, יושב ומדבר אתם בלבביות ובנימה חברית, מתעניין בשלומם. ילדיו מעולם לא ידעו מי האיש שיושב עם אביהם ומשוחח, האם הוא מקבץ נדבות או חבר של אבא. לכולם היה מתייחס בכבוד.

בהיות לבו של ר’ זלמן פתוח כפתחו של אולם, הוא לא הסתפק במתת יד כספית כיד ה’ אשר חננו, אלא גם את ביתו פתח לרווחה בין כל אורח מזדמן, יהיה מי אשר יהיה. כזה היה ביתם של ר’ זלמן ותבלחט”א רעייתו צירל שביתם היה לביתם של האורחים ללא חשבונות. מאז ומתמיד היה הבית שוקק חיים בזכות אורחים רבים שנכנסו ובאו בשעריו.

אורחים מארצות העולם שנהרו לשכונת המלך כדי להסתופף בצילא דמהמנותא ב”ירח האיתנים” ונזקקו למקום מגורים למשך החודש, היו מגיעים בקביעות לבית משפחת דייטש, ומלאו את החדרים. ר’ זלמן ורעייתו תמיד היו מקבלים את פניהם במאור פנים ובידידות. ר’ זלמן היה שואל אותם בחיוך רחב ונעים על מוצאם ועל משפחתם, ותמיד “הצליח” למצוא מישהו שהכיר במשפחתם, כך שבין המילים העביר את המסר הסמוי ‘הרי אנחנו בעצם ידידים ותיקים’, ובכך היה נוסך תחושה נעימה בלבם של האורחים.

בסוכות התנוססה בחזית הבית סוכה עליה נתלה שלט מאיר עיניים: “כל דכפין ייתי ויכול”. לאורך כל שמונת ימי החג היו בסוכה שתיה ו’מזונות’, כך שכל עובר אורח מזדמן יכול היה להשיב את נפשו מבלי שיצטרך אפילו לנקוש בדלת ולבקש את רשות המארחים. כולם ידעו שאפשר להגיע לסוכה בכל שעה, ותמיד ימצאו שם התוועדות חסידית עם טובי המשפיעים מתוועדים לצד אורחים הסועדים לשובע נפשם מתוך האוכל שהוגש שם בשפע. גשמיות ורוחניות היו שם בשפע.

פעם, כשהסוכה הייתה מלאה באורחים מכל הסוגים, היה ר’ זלמן סובב בין הבית לסוכה ודואג להביא עוד ועוד תקרובת ומיני מאכל בעבור האורחים. כשחזר להתיישב על מקומו בסוכה, החמיץ אחד האורחים לעברו את פניו ואמר לו: “סלח לי, אבל זה מקומי. ישבתי כאן לפניך”. מכך שהסוכה הייתה מלאה ב”כל דכפין”, לא ידע אותו אורח שהוא מדבר עם בעל הבית.

בפעם אחרת, כאשר הסתובב בין האורחים הרבים שהגיעו לביתו על מנת לבדוק האם הם צריכים דבר מה, שאל אותו אחד האורחים, שכנראה אפילו לא ידע מיהו בעל הבית: “אמור לי, עד מתי אוכל לשהות פה?”

“אל דאגה”, השיב לו ר’ זלמן בביטחון. “אני מתארח פה כבר הרבה זמן ומעולם לא אמרו לי לעזוב”…

ר’ זלמן–יודא הזהיר באישיותו העדינה, טוב לבו לצד חמימות אמתית. לבו לב זהב, גדוש באהבת הבורא, אהבת הבורא ואהבת ישראל שהיו כרוכים אצלו בחבילה אחת, ללא פוליטיקה, קנאה או זיופים. ר’ זלמן חש עונג אמתי בעשיית טובה ליהודי וידע להתענג במלוא הכנות משמחה של הזולת שהייתה גם לשמחתו שלו.

•    •    •

אם אפשר למצות את מסכת התקשרותו לרבי, ניתן לסכם זאת בסיפור, אחד מני רבים: בהיותו יושב תחכמוני בישיבה, בחור שלא הייתה לו משלו כל מקור פרנסה, היה נותן לרבי דמי ‘מעמד’ חודשיים בסכום של 20 דולר. באותם ימים סכום זה נחשב לסכום נכבד בהחלט, ובוודאי בקרב בחורים. כששאלו אותו לפשר הדבר, לא הבין את השאלה: “אני אוהב את הרבי, והכסף הזה מיועד לרבי”, אמר בפשטות ובכך סיכם את תמצית הקשר שלו עם הרבי — אהבת בן את אביו.

אין ספק שדמותו המיוחדת של הרה”ח ר’ זלמן יודא דייטש ע”ה הותירה רושם עז על מכריו כמו גם על יהודים רבים שלא ידעו עד כמה נפשו רחבה וגדולה. ר’ זלמן נפטר בדמי ימיו והוא בן חמישים ותשע שנים בלבד, למגינת לב משפחתו הענפה, ידידיו, מכריו ואלפים שנהנו ממנו וקיבלו משפעת לבו הטוב.

 

מסגרת:

רוח הקודש של הרבי האירה בערב חג הפסח

ר’ זלמן ידע לשלב היטב בין היותו חייל נאמן בצבאו של הרבי שנכון לבצע כל הוראה של הרבי, יחד עם העובדה שנשאר ב’בסיס–האם’, בקראון הייטס, ולא להיות בשליחותו בערים הרחוקות כ”שליח” רשמי מן המניין. ר’ זלמן ראה את עצמו כבעל עסק לכל דבר ולא כשליח, ואף על פי כן, הוא לא השתמט מלקחת אחריות לעסוק במבצעיו הקדושים של הרבי.

כל אימת שהיה מגיע לעיר שליחותו של חמיו, הרה”ח ר’ דוד איידלמן ע”ה, בעיקר בחגי פסח וסוכות, היה מרגיש את עצמו כמו שליח הניצב ממש בחזית. הוא היה אוזר מותניו והופך להיות שליח פעיל לכל דבר ועניין.

סיפור מעניין מתוך הפעילות וה’מבצעים’ שערך ר’ זלמן בספרינגפילד, מספר גיסו ר’ יענקל גולדשטיין: “בכל שנה היינו, זלמן ואני, נוסעים עם משפחותינו לבלות את חג הפסח ואת חג הסוכות אצל הוריהן של נשותינו. בערב פסח נוהג היה הרבי לחלק מצות לחסידיו. זלמן ואני היינו דואגים לעמוד בתור מוקדם כדי לעבור בין הראשונים, שכן ידענו שעוד נסיעה ארוכה לפנינו.

“שנה אחת, כשהעניק לנו הרבי את המצות, פתאום עצר הרבי את התור ושאל האם נספיק להגיע בזמן לספרינגפילד. עניתי שבעזרת ה’ אנו מקווים להגיע בזמן. היה זה מעט מוזר לשמוע שאלה כזאת מפי הרבי, אך נראה שמפי הקודש אין מילים שיוצאות בלי מטרה. ואכן, באותה שנה, משום מה, הצלחנו להגיע ליעדנו בקושי רב ביותר, ממש בדקה האחרונה…

“בשנה שאחר כך נשנה הסיפור, אך הפעם הרבי שאל פעמיים או שלש אותה שאלה: ‘האם תגיעו בזמן?’ באותה שנה, משום מה, חלו עיכובים על גבי עיכובים בדרך והיינו צריכים לנטוש את המכונית בפרוס החג, ולהמשיך את שארית הדרך ברגל. שלחנו גוי כדי להביא את המצות של הרבי מתוך המכונית.

“בשנה שלאחר מכן כבר הסקנו את הלקח ולא נשארנו לחלוקת המצות. יצאנו לדרך הרבה יותר מוקדם.

“והנה, הפלא ופלא, בשנה שלאחר מכן, תשל”ח, פסק הרבי מלחלק מצות בערב פסח לציבור הרחב אלא על ידי אברכי הכולל שחילקו בעצמם לכלל הציבור.

“הרבי יצא באותן שנים (תשמ”ו) בקריאה לערוך ‘סדרים’ ציבוריים לאחינו בני ישראל שיצאו מאחורי מסך *הברזל. כמובן שזלמן גיסי לקח על עצמו מיד את המשימה: ‘סדר’ אחד היה זלמן עורך ליהודים יוצאי רוסיה שגרו באזור ספרינגפילד בעוד שאת ה’סדר’ השני היה עם בני המשפחה”.

ב’סדר’ הראשון היו מסובים עם הקהל גם ילדיו. זלמן, שרצה לקיים את מצוות הרבי, אבל לא להכביד על אף אחד אחר, לקח על עצמו את מימון הפרויקט וגם ניהל את ה’סדר’ בעצמו. ילדיו התבקשו לומר את ארבע הקושיות בקול רם וכן דברי תורה קצרים. לאלו מבין המסובים שלא הבינו אנגלית, הועמדו שני דוברי רוסית מקומיים יודעי אנגלית שתרגמו את תוכן הדברים עבור כולם. בסיום ה’סדר’ היו ר’ זלמן ומשפחתו ממהרים לביתם של הסבא והסבתא איידלמן כדי לערוך שם ‘סדר חסידי’ כפי שהורגלו תמיד כל השנים”.