מה פעלה המקהלה בעת נגינתה על עוברים ושבים ברחוב? מה הקשר בין נגנים לסוסים? מה עש

מה פעלה המקהלה בעת נגינתה על עוברים ושבים ברחוב? מה הקשר בין נגנים לסוסים? מה עשה אדמו”ר האמצעי כשבנו ר’ נחום נפצע באמצע הניגון? איזה כלי נגינה מהקאפעליע ראתה הרבנית רבקה בילדותה? וכיצד עזרה המקהלה לרבי שלא להגיע ל’כלות הנפש’? >> על כך ועוד, במדור הניגון המוקדש השבוע לאדמו”ר האמצעי, לרגל יום ההולדת, יום ההילולא וחג הגאולה שלו ט’–י’ כסלו * מאת: הרה”ת לב לייבמן, מכון ‘נגינה לאור החסידות

בתקופת נשיאותו של כ”ק אדמו”ר האמצעי, בנו וממשיך דרכו של כ”ק אדמו”ר הזקן (נולד ט’ כסלו תקל”ד — הסתלק ט’ כסלו תקפ”ח) קיבלה הנגינה החב”דית את צביונה המלא. אדמו”ר האמצעי המשיך את דרכו של אביו בנגינה, ואסף את עשרת ניגוניו של אביו וקבע אותם לדורות לבל ישכחו. בתקופתו הפכה הנגינה להיות חלק בלתי נפרד מדרך העבודה של חסידות חב”ד ונחלה התרחבות מיוחדת. ניתן לתלות זאת, כפי הנראה, הודות לייסוד המקהלה (‘קאפעליע’), שבאותם הזמנים זכתה לשם ולתהילה בעולם החב”די. המקהלה הייתה מורכבת מאברכים בעלי קול ערב ובעלי התלהבות גדולה שנהגו לזמר בכל הזדמנות.

נגינת המקהלה של אדמו”ר האמצעי הייתה חלק מעבודתו בקודש של אדמו”ר האמצעי. חברי המקהלה ניגנו בפני הרבי בעת שאמר ‘חסידות’: לפני אמירת הדא”ח, בסיומו, ולעיתים אף באמצע האמירה, כאשר הרבי היה נעצר לפסק זמן.

התפתחות המקהלה

בתחילה הייתה המקהלה מורכבת רק מבעלי המנגנים ששוררו בפיהם. מאוחר יותר, נוספו גם נגנים בכלי זמר שונים: נגנים בכינור, מצלתיים, ועוד כלים אחרים. חלק מהנגנים היו בחורים ואברכים מהישיבה של הרבי.

המקהלה הותירה חותם משמעותי לא רק על חסידות חב”ד, אלא אף על עולם הנגינה היהודי. הייתה לה השפעה אף על התפתחות החזנות. רבים מה’מנגנים’ במקהלה היו לחזנים מפורסמים כמו למשל ניסי בעלזער (חזן ובעל–תפלה בעל שם) שלמד את תורת החזנות אצל דודו, ניסי באסלאווער — אף הוא חזן בעל שם שהיה מ”תוצרת” מקהלתו של הרבי.

מובן מאליו שלמקהלה כזו היה הרבה מה לחדש, לא רק בתחום ניגוניו של אדמו”ר הזקן, כי אם גם בהוספת ניגונים חדשים שהביאו הם. למקהלה היו ניגונים משלה אותם הלחינו חברי המקהלה בעצמם. אחד ממחברי הניגונים המפורסמים שבמקהלה היה החסיד ר’ פנחס ז’עבינער, וניגוניו מושרים עד היום הזה בקרב חסידי חב”ד. רבים מניגוני חב”ד המושרים כיום, הם פרי יצירת המקהלה של אדמו”ר האמצעי.

הקאפעליע בשליחותה להפצת המעיינות

בתקופתו של אדמו”ר האמצעי, ליובאויטש הייתה לא רק מרכז של תורה, אלא גם מרכז של נגינה, ושני תחומים אלו השפיעו אחד על זולתו. הודות לניגונים שניגנו אנשי המקהלה ובעקבותיהם גם כל שאר החסידים, נלמדה התורה ביתר חשק וביתר התמדה, מתוך התלהבות אלקית של אש בוערה.

הנגינה תרמה רבות לעבודת ה’ ויראת שמים. הניגון היה חודר וקולח אש אל תוך הלב. כאשר המקהלה הייתה “משתפכת” בים של נגינה, כל השומע היה חש בקרבו הרהור תשובה אמתי. ניגון חב”די עורר, דרש והחיש. ה”בעל עבירה” הכי גדול יכל להיעשות ‘בעל תשובה’ על ידי ניגון המקהלה… כל כך עצום היה כחם של הניגונים, שהיה מושך מהרחוב את העוברים והשבים להיכנס לבית הכנסת החסידי כדי לשמוע את הניגונים עוד פעם ועוד פעם. לעולם אי אפשר להיות שבע מהם כל צרכו.

כך עשתה המקהלה את עבודתה בקודש בהפצת החסידות, והניגונים הפכו להיות כאמצעי למטרה גדולה וחשובה. חסידות חב”ד הינה תורה בעלת שרשים עמוקים ורבת ענפים, וכ”ק אדמו”ר האמצעי פעל רבות באמצעות מקהלתו, שאכן כך יהיה, שהחסידות תתפשט בכל חוצות.

הקאפעליע בפעולה: המתקת הדינים

בנוסף למקהלת המנגנים הייתה להוד כ”ק אדמו”ר האמצעי קבוצת חסידים שהיו מתאמנים לרכוב על סוסים [כמובן שגם מטרת קבוצה זו הייתה לעבודת ה’, ולא למטרות הנאה, ואף לא למטרות בריאות הגוף — ל.ל.]. לעת מן העיתים, בעת שמחה, היה קורא למקהלתו ולקבוצת הרוכבים, היה נעמד בחלון החדר ושומע את הניגונים ומסתכל במרוצת הסוסים. גם בנו של רבנו, ר’ נחום, היה מרוכבי הסוסים.

הסיפור המופלא הבא מלמד על מעלת השמחה כפי שהסביר אותה אדמו”ר האמצעי: פעם אחת, באחד מימי החול, קרא הרבי לפתע לנגני המקהלה ולרוכבי הסוסים שינגנו וירוצו לפניו, והרבי עמד בחלון והסתכל במרוצתם. פתאום נודע שבנו של הרבי, ר’ נחום, נפל מעל סוסו, והוא נמצא בסכנת חיים. מיהרו להודיע על כך לרבי, אך הראה בידו להמשיך בניגונים ובמרוצת הסוסים. כעבור זמן מה הורה להפסיק, עזב את החלון ונכנס פנימה לחדרו. בני הבית קראו לרופא שראה הסכנה אינה כה גדולה כפי שאמרו ורק רגלו נשברה. הרופא טיפל בו והוא התרפא.

כעבור זמן שאלו בני הבית (או החסידים) את הרבי על תגובתו, שכאשר סיפרו לו מה שאירע לבנו החביב, הורה להמשיך לנגן ולרכוב. ענה להם הרבי: ומדוע אינכם שואלים מדוע הוריתי פתאום ביום חול פשוט לנגן ולרכב בסוסים? ובכן, באותו יום ראיתי שיש ‘דינים’ על בני ר’ נחום, והיות ושמחה ממתיקה דינים, קראתי אפוא למקהלה ולקבוצת הרוכבים. כיוון שעדיין נשאר “רשימו” מהדינים, צוויתי להמשיך את השמחה כדי שלא יישאר אף רושם מה’דינים’. שבירת הרגל היא ה”רשימו”, ושיתרפא במהרה שאף רושם לא יישאר.

הצלה מ’כלות הנפש’

פעם שאלו את אדמו”ר ה”צמח צדק”, מדוע לאדמו”ר האמצעי הייתה מקהלה. והוא השיב: “את המקהלה ארגנו בכדי לעצור את חמי — אדמו”ר האמצעי — מכלות הנפש, שכן הוא יכול היה להתמוגג באלקות”.

אדמו”ר הריי”צ סיפר, שסבתו הרבנית רבקה (אשת אדמו”ר מהר”ש) ראתה אחד מכלי הזמר של המקהלה ש”היה משני טסי מתכות עגולים כקערה”. אדמו”ר הריי”צ עצמו ראה בילדותו אחד מכלי הזמר הללו. יתכן לומר, כי לעומת הכינור שקולו מתוק ומסייע לכלות הנפש, דווקא קולן של המצלתיים הרועשות — היה זה שעורר את אדמו”ר האמצעי מלשקוע ב”דבקות יתר”.

מסופר, שאת הניגון (המוכר לנו כיום) של ברכת כהנים, חיברו חברי המקהלה על פי הוראת והנחיית אדמו”ר האמצעי. מכאן רואים את היחס והקשר ההדוק שבין המקהלה לרבי, שהרבי היה מורה ומדריך שלהם, וחברי המקהלה היו תלמידיו וחניכיו.

לאור כל המסופר כאן, לכאורה כלל לא ייפלא מדוע דווקא במאמריו של אדמו”ר האמצעי מופיעים ביאורים כה רבים סביב נושא הנגינה, ועד שמזכיר בכמה מקומות מונחים מתוך “חכמת הניגון”.

בשלב מסויים המקהלה האגדית חדלה ממלאכתה, זאת בעקבות דברי המלשינות שעוררו נגד כ”ק אדמו”ר האמצעי, שברצונו למרוד במלוכה — ממלכת רוסיה — ולמלוך על כל העולם. אחד הראיות למרידה שהביאו המלשינים הייתה מקהלת אדמו”ר האמצעי שמנגנים לפניו בכל עת על פי ציוויו, כדרך הרוזנים והמלכים הגדולים שוכני ארמונות. עובדה זו עוררה תוספת חשד מצד הרשויות ועל כן נדרש היה להפסיק פעילותה עד יעבור זעם.

גם בניגון ה’קאפעליע’ יש ארבע בבות

באחת משיחות קדשו ביאר אדמו”ר הריי”צ תורה שלמה על אודות משמעותו של הניגון, ואלו דבריו:

ניגון הקאפעליע של אדמו”ר האמצעי הינו בן ארבע בבות — המתאימות לארבע דרגות בסדר העבודה של הנפש האלקית שעליה לברר את הנפש הבהמית: לדחות את הרע שבה, ולנצל את הטוב שבנפש הבהמית.

ארבע הדרגות בסדר העבודה הן:

א) מהות העבודה, הכניסה במסירה ונתינה, שמתמסרים לעבודת הבירור.

ב) לחוש את העושר השכלי של השגה אלקית ואת הטוב–טעם של אלקות, ואיך שעניני החומריות של הנפש הבהמית מנגדים לכך.

ג) ההתעמקות בלא טוב של חומריות, והקפת הנפש הבהמית.

ד) ההרגשה שכל הדרכים בחזקת סכנה, הפחד הנופל על עובד ה’ בבירור הנפש הבהמית, והסתמכותו על הסיוע מלמעלה.

כעת, כשינגנו במתינות את ניגון הקאפעליע של אדמו”ר האמצעי, נחוש ונרגיש איך ארבע בבות הניגון מביעות את ארבע הדרגות בסדר עבודת הבירור שהנפש האלקית מבררת את הנפש הבהמית.

לכתבה המלאה אודות ‘ניגון הקאפעליע’ וביאור ארבעת הבבות שבו: Nichoach.blogspot.co.il

 

(מקורות : לקוטי דבורים, ספר הניגונים, ספר השיחות תש”ב, ספר השיחות תש”ג, היכל הנגינה, אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ ח”ג, ספר השיחות תרח”ץ, רשימות דברים (ר’ יהודא חיטריק) ח”א, “ספר הזכרונות כרך שלישי”).