הרב יעקב אצרף

הרב יעקב אצרף ע”ה נולד בעיירה קטנה תרודנט שבמרוקו ובהשגחה פרטית התגלגל לישיבת חב”ד בקזבלנקה שם צמח והיה ל’תמים’ מן המניין, אילן נושא פירות. לימים היה תלמידו חביבו של המשפיע הרב ניסן נעמנוב, הפך לר”מ בעצמו בישיבת חב”ד בתוניס * בעשרות השנים האחרונות כיהן כ’מלמד’ בכפר חב”ד, העצים ורומם אלפי תלמידים, לימד אותם תורה ובעיקר: נתן להם להאמין בעצמם וביכולות הלימודיות שלהם * בשבוע שעבר הלך לעולמו, בהותירו אחריו אלפי תלמידים כאובים ומתגעגעים

כשמדברים מדי פעם על המהפכה היהודית, או התחיה היהודית הגדולה שחולל הרבי מה”מ במרוקו, נדמה כי אפשר לקחת דוגמה נהדרת מדמותו של הרב יעקב אצרף ע”ה, איש חסיד וצנוע, תלמיד חכם ותושב כפר חב”ד שנפטר בשבוע שעבר לבית עולמו.

מאות רבות של תושבים כפר חב”ד, רבים מהם תלמידיו לשעבר, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון וללוותו בדרכו האחרונה. רבים מהם הזילו דמעות, למרות שחלפו עשרות שנים מאז ישבו על כסאות התלמידים בכתתו בתלמוד תורה בכפר חב”ד, כשהוא מלמדם בסבלנות ובאהבה תורה וגמרא, לצד קנייני נפש שילוו אותם לכל החיים.

“אני חש כלפיו בעל חוב שאין שום הון בעולם שיכול להחזיר ולהעריך את מה שהוא נתן לי ואת מה שהוא עשה למעני”, כותב בדמע תלמידו לשעבר ר’ יוסף חיים בולטון. “אזכור לנצח את המורה, האיש, השכן הצנוע והטוב שלא הסגיר את גדלותו”, מספידו גם תלמידו לשעבר הרה”ח ר’ נתן ציבין.

היכרות נעימה עם חסידות

הרב אצרף נולד בעיירה תרודנט שליד אגאדיר במרוקו. בעיירה שלו פעל בית ספר של רשת “אליאנס”, אך היה זה בית ספר מודרני ביותר, ויעקב מיאן ללמוד בו. הוא העדיף לשבת בביתו וללמוד עם עצמו או עם אביו, ככל שהזמן איפשר לו.

בקיץ תשי”ב, כשהיה בן שתים–עשרה שנים, נסע לביקור בבית סבו שהתגורר בקזבלנקה, שם כיהן הסב כרב בית כנסת, שוחט ומוהל. בקזבלנקה התוודע לראשונה לישיבת חב”ד שהוקמה בעיר כשנה קודם לכן. נפשו של יעקב הצעיר שנמשכה כבר קודם לכן ללימודים תורניים, משכה אותו אל הישיבה, שם מצא את אשר איוותה נפשו.

דמותו של שליח הרבי למרוקו, הרב שלמה מטוסוב, משכה את לבו. “ראיתי אצלו אהבת ישראל נפלאה, עדינות מיוחדת ששולבה בפיקחות נדירה”’ סיפר לימים. הרב אצרף שאהבת התורה יקדה בלבו, התמיד בלימודיו בישיבה החדשה.

כשהגיע לגיל בר מצווה, שב לבית הוריו כדי לחגוג את היום, אולם לאחר מכן התקשה הנער הצעיר להיפרד שוב מהוריו ולשוב לקזבלנקה, מרחק של 700 ק״מ. ישיבה טובה וקרובה יותר, עם תנאי פנימייה, לא נמצאה אז. הוא נשאר אפוא בבית הוריו ולמד תורה, בעיקר בכוחות עצמו.

שנתיים לאחר מכן, בהגיעו לגיל 15 הציע לו אביו כי יתחיל לשלוח יד במסחר (״אבי סחר קצת בבדים, והציע לי להתלוות אליו לשווקים״). אלא שאז הגיע היום היום ששינה את חייו. עוד עשרות שנים לאחר מכן זכר ר’ יעקב את היום ואת התאריך המדויק “ביום ראשון בשבוע של פרשת חיי שרה תשט”ז”. באותו יום השתתף בחגיגת ברית מילה בבית דודו. לאחר הסעודה יצא הנער הצעיר לשאוף קצת אוויר, כשלפתע נעצרה לידו מכונית מדגם פולקסווגן, ממנה יצאו שני אנשים הדורי זקן. לאחר מכן התברר שהיו אלו הרב עזריאל חייקין משלוחי הרבי למרוקו, והגאון הרב יהודה שיטרית זצ”ל רבה של אגאדיר. “הם שאלו אותי היכן מתגורר הרב המקומי, והשבתי בגאווה כי אני בנו של הרב”. השניים נכנסו לבית הרב אצרף ודיברו עמו על הצורך לשלוח את נערי העיירה ללמוד בישיבה. לאחר מכן ביקש הרב חייקין לבחון את ידיעותיו של שלמה הצעיר בגמרא. כשסיים פנה לאב המאושר וקבע: “הבן שלך חייב להיכנס לישיבה שלנו”. הרב אצרף פנה לבנו בשמחה ואמר: “אתה רואה? משמים עזרו לך למצוא ישיבה!”

יעקב אצרף שב ללימודים בקזבלנקה ובשנתיים הבאות שקד על תלמודו יומם ולילה (בישיבת ליובאוויטש בהנהלת הרב מטוסוב) ועשה חיל בלימודיו.

מהר מאוד התערה יעקב הצעיר בלימוד החסידות ובדרכי החסידות. ההליכה למקווה מדי יום הפכה אצלו לחוק בל יעבור, ובתוך חודשים ספורים חזר על פה את 12 הפרקים הראשונים בתניא.

 

אהבתם הגדולה של המשפיע והתלמיד

השלב הבא בלימודיו, היה בישיבת “תומכי תמימים” בבראנואה שבצרפת, תחת שרביטו של המשפיע הנודע הרב ניסן נעמנוב. אל הישיבה הגיע בהשגחה פרטית ביום התייסדות ישיבת ‘תומכי תמימים’ - ט״ו אלול תשי״ז.

כשהרב אצרף היה מספר על מורו ורבו, המשפיע האגדי הרב נעמנוב, הוא מזכיר אותו בחיל ובערגה כאחד: “ראינו אצלו ממש דברים נפלאים. דמותו הייתה אהובה מאוד על כל הבחורים, אבל הבחורים הספרדים במיוחד אהבו אותו אהבת נפש עזה. כל מילה שאמר להם, קיבלו אותה ברצינות רבה מאוד, בעיקר בגלל מידת האמת הפנימית שהייתה טבועה בר’ ניסן, וגם בגלל האהבה העצומה שלו לבחורים. גם בגשמיות רבי ניסן דאג שלא יחסר לנו דבר. אני זוכר כיצד היה מגיע למטבח באמצע היום, בעודו עטור בטלית ותפילין, מרים את מכסי הסירים ובוחש כדי לראות אם האוכל מבושל טוב”…

אהבה מצד אחד, ויראה מצד שני. “התלמידים בישיבה ממש פחדו מר’ ניסן. אפילו הבחורים הגדולים, כשהיו רואים אותו מגיע עם הטלית בבוקר, כבר היו רועדים למראהו”.

במשך חמש שנים למד הרב אצרף בבראנואה, כאשר בשנה האחרונה מונה למגיד שיעור לתלמידים צעירים ממנו שהגיעו ממרוקו. בשנים אלו זכה לקירוב מיוחד מהמשפיע הרב נעמנוב. “בשונה משאר חבריי לקבוצה ממרוקו, אני הייתי לומד בבוקר חסידות הרבה זמן והתחלתי להתפלל בשעה קצת יותר מאוחרת. לכן הייתי צריך לאכול משהו לפני לימוד החסידות. ר’ ניסן הורה לי לבוא לביתו בתחילת כל שבוע, ואשתו הייתה נותנת לי עוגה שתספיק לי לכל השבוע.

“הייתי אצלו כמו בן בית. הוא מאוד אהב אותי. פעם חליתי במשך שבוע ימים ולא יכולתי לרדת ממיטתי. ר’ ניסן נכנס לחדרי ודרש בשלומי, ואחד כך הזמין רופא שיבוא לבדוק אותי. הרופא נתן לי טיפול כלשהו, אבל זה עדיין לא עזר. בשבוע שלאחריו הת’ יענקל גולדברג שהייתי חברותא שלו בגמרא במשך שלוש שנים (היום ראש ישיבת ‘הדר התורה’), סיפר לי כי אחד מהצוות הרוחני של הישיבה היה צריך את ר’ ניסן למטרה דחופה כלשהי בערב שבת בקשר לענייני הישיבה, אך ר’ ניסן אמר לו שעתה הוא עסוק כי עליו לבקר אצל אצרף”…

השאלה מפני מה זכה לקירוב מיוחד מהרב נעמנוב גרמה לרב אצרף להתפתל מעט. “אולי מפני שהייתי חוזר מאמרי חסידות על־פה, כמעט בכל שבת״, הוא אומר ומצטחק באי–נוחות. ״ר’ ניסן בעצמו היה הממונה לומר לבחורים מי יחזור מאמר בכל שבת, וכשהיה בחור שלא הספיק להכין מאמר, ר’ ניסן היה פונה אליי ותמיד הייתי מסכים. והייתי חוזר דווקא מאמרים ארוכים. פעם, בשבת הגדול חזרתי את המאמר ׳ויהי ביום השמיני’ משנת תש״ד. זה מאמר מאוד ארוך. הסדר בזמני היה שהייתה חזרת דא״ח באידיש לאשכנזים, וחזרת דא״ח נפרדת בעברית לספרדים, ור’ ניסן היה הולך דווקא לשמוע את המאמר בעברית. הפעם נכח שם אחד מאנ״ש שזמנו דחק והוא העיר לי על שאני מאריך מדיי. למחרת בבוקר קרא לי ר’ ניסן ואמר לי שלא אתפעל מזה, ועודד אותי להמשיך בדרכי”.

“עצתי היא שילמד בשקידה ובהתמדה בצרפת”

באותה תקופה היה מקובל שבתום שלוש שנים בבראנואה, הבחורים ממרוקו היו חוזרים לבתיהם. הרב אצרף זכה לפריווילגיה מיוחדת, ונשאר בישיבה חמש שנים תמימות.

בשנת תשכ״א כתב לרבי כי ברצונו לעבור ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ המרכזית ב–770. כעבור פחות מחודש קיבל מענה מהרבי. ״במענה למכתבו, להווי ידוע לו שחבריו שהיו במצב דומה לו ובאו לכאן, לא הצליחו בלימודיהם, והלוואי שלא היו באים לכאן. ולכן עצתי היא שילמד בשקידה ובהתמדה בצרפת, ולאחרי זה יחזור להוריו שיחיו במרוקו. וכמאמר חז”ל עניי עירך קודמין” (את שלושת המלים האחרונות הדגיש הרבי במתיחת קו תחתיהן).

“ביקשתי מר’ ניסן נעמנוב שיסביר לי מדוע הרבי מסרב לאשר לי את הנסיעה ל–770 למרות שאני תלמיד מתמיד, והוא הסביר לי: ‘דע לך שהרבי מכיר אותך, כתבתי לו עליך. אבל האוויר של אמריקה הוא מעופש, וזה לא מתאים בשבילך. תמשיך ללמוד כאן, ובעז״ה עוד תהיה ראש ישיבה במרוקו’”…

בשנה האחרונה של הרב אצרף שם, תשכ״ב, מינה אותו ר’ ניסן למגיד שיעור בישיבה עבור קבוצת בחורים בני 18 שהגיעה ממרוקו, לא לפני שהתנה עמו  שילמד לעצמו מדי יום חסידות במשך שעה.

גם התקופה היפה הזו באה אל קיצה. בשלהי קיץ תשכ״ב קיבל הרב אצרף מכתב מהשליח הרב ניסן פינסון שבינתיים עבר לתוניס. במכתבו ביקש ממנו לבוא לכהן בישיבה שלו כמגיד שיעור. הרב אצרף נסע אכן לתוניס, שם שימש מגיד שיעור במשך חודשים מספר. אלא שאז נוצר קושי בהארכת דרכונו המרוקני, והוא נאלץ לחזור לארץ הולדתו.

 

‘מלמד’ אהוב ומוערץ

בשלהי תשכ״ג עלו הוריו של ר יעקב לארץ ישראל, והוא עלה איתם. ר’ ניסן נעמנוב ששמע על תכניתו לעלות לארה”ק, פנה במכתב מיוחד לרב אפרים וולף מנהל ישיבות “תומכי תמימים” שידאג לו למשרת הוראה. ואכן, מיד בתחילת שנת תשכ”ד החל ללמד בתלמוד תורה בכפר חב”ד.

לאורך השנים, מעידים תלמידיו, היה קשה לתפוס את הרב אצרף ברגע פנוי, בוודאי שלא בסתם שיחה בטלה. סדר יומו הצפוף היה מתחיל עם אור ראשון ומסתיים בשעת לילה מאוחרת. בכל השעות שבינתיים, הוא היה עסוק בעבודת ה’ ובלימוד תורה, נגלה וחסידות.

למעלה משלושים שנה לימד גמרא לתלמידי הכיתה הגבוהה בתלמוד תורה בכפר חב”ד. מאות רבות של נערים קנו אצלו את יסודות הלימוד ואף הוכנו על ידו לישיבות. מאות רבות מתלמידיו מעידים בערגה כי “כשהרב אצרף מסביר סוגיה בגמרא, עניין הלכתי או מאמר חסידות, לא יימצא בסביבה מי שלא יבין את הדברים על בוריים. היסודיות שלו, ניסיונו רב–השנים בחינוך ובהוראה והעובדה שהוא חי את תלמודו בכל רמ״ח ושס״ה, מסלקים כל מכשול אפשרי בהבנת השומעים”.

אחד מתלמידיו הוא הרה”ח ר’ נתן ציבין, שלא יכול שלא לכבוש את דמעותיו: “היה לנו מורה שידע לדקדק את קצה המוח ולהאהיב את לימוד הגמרא, רש״י ותוספות. בכל פעם שאומרים הלל, אני נזכר איך באחד הימים הוא חד חידה בכתה: כמה פעמים אומרים הלל שלם וכמה פעמים חצי הלל? כך למדנו שבראש חודש אומרים חצי הלל וכו’. בסוף נמצא כי את ההלל השלם אומרים יותר פעמים. ‘אם כן’, שאל המורה אצרף, ‘איזה הלל זוכרים יותר בעל פה’, וכולנו קפצנו - את החצי–הלל. ‘מדוע?’ הוא שאל…

“בשנים האחרונות היה נוסע כל בוקר באוטובוס לרמלה להרביץ תורה. הוא היה חוזר באוטובוס עד הכביש ומשם מחכה לתפוס טרמפ לכפר חב”ד. יצא לי מספר פעמים לעצור לו ולקחת אותו. כשאמרתי לו שאקח אותו עד ביתו בשיכונים ולא עד לאן שאני אמור להגיע - סירב. לא רצה להטריח אותי. הייתי צריך לשכנעו שיש לי זכות לקחת אותו. כיבוד מורים, ת״ח וכו׳.

“את החצי או את השלם אזכור. אזכור לנצח את המורה, האיש, השכן הצנוע והטוב שלא הסגיר את גדלותו”.

גם ר’ יוסף חיים בולטון, מתלמידיו לשעבר וכיום תושב מירון, אחוז געגועים למורו ורבו לשעבר: “כבעל חוב, אין שום הון בעולם שיכול להחזיר ולהעריך את מה שהוא נתן לי ואת מה שהוא עשה למעני” הוא מציין, וממשיך לכתוב בגוף ראשון אל רבו האהוב:
“כאשר נמצא הנך כעת מתחת כיסא הכבוד, אמור לריבונו של עולם שיש מי בעולם הזה שזוכר לך טובה שאין לה שיעור. אמור שישנו תלמיד אחד שיכול להגיד בגאון שלמד אצלך, קיבל ממך לפעמים סטירות לחי, ועדיין אוהב אותך מאוד ומעריך אותך מאוד. אמור שם בבית דין של מעלה שיש אחד שבתור ילד אתה היית היחיד שאחרי שסטרת לי, יצאת והתנצלת ואמרת לי עם המבטא המרוקאי הכבד שלך: ‘אני באמת מצטער, רק חבל. יש לך ראש טוב וחבל שאתה לא משקיע את הראש שלך בלימוד בלבי אמרתי אולי הוא צודק. ידעתי שעשית זאת מאהבה, כי אף מורה לא השקיע בי כמוך!

“הרב יעקב! אני זוכר איך שהכנת אותי למבחן בישיבה. היינו יושבים אחרי שעות הלימודים ותמיד סיימת את הלימוד שאמרת ‘יפה מאוד בסדר גמור. אתה תצליח’. מי האמין אז שאני אצליח? מי נתן בי בכלל אימון חוץ ממך?! מי בכלל העז לדבר אליי באהבה כזאת כפי שאתה דיברת? אני זוכר את הלילות שלמדנו יחד בזמן מלחמת המפרץ בבית הכנסת המרכזי. איך אמרת לי אז? ‘אני צריך להיות וממילא אני אוהב ללמוד בלילה, אז ככה כולם מרוויחים’. וגם אני הרווחתי עוד כמה שעות לימוד אתך מתוך סבלנות ואהבה אין קץ. אני זוכר לפני שש עשרה שנה בערך, אחרי שהתחתנתי ולקחתי אותך טרמפ מהכניסה לכפר חב”ד, אני זוכר את ההתרגשות שלך לראות אותי. אני זוכר שאמרת ‘תמיד ידעתי שאתה תצליח’ ובפשטות אמרת לי ‘התפללתי עליך יוסף חיים בן רחל’.

“הרב יעקב, עד היום, שלושים שנה אחרי, אני זוכר איך אתה היית מתפלל בקול מילה במילה ואני בתור דיסלקט, ובתור מי שיש לו טראומה מדפי הסידור, הייתי חוזר אחריך בשקט לפעמים עם המבטא שלך. הרב יעקב, אם היום אני מתפלל ויודע את מילות התפילה בעל פה, הרי זה בזכותך ובזכות יראת השמים שלך, בזכות התפילה שלך, בזכות ההקפדה שלך להגיד מילה במילה בקול רם.

“מורי ורבי הרב יעקב ז”ל! גש נא בפני כיסא הכבוד, בזכות ולא בחסד, ותדרוש משיח וגאולה לעם ישראל. ועד אז, דע לך שיש לך פה לפחות תלמיד אחד שזוכר אותך אוהב אותך ומתגעגע”.

 

בא בימים

בשנים האחרונות, לאחר שפרש לפנסיה מתפקידו בהוראה, חלק את זמנו בין מתן שיעורים ב’כולל’ ברמלה, בראשו עמד, לבין לימוד עצמי או בחברותא, כמו גם מסירת שיעורים במקומות שונים.

לאחרונה חלה הרב אצרף במחלה קשה, ועם זאת המשיך בתלמודו ובהתמדתו ככל יכולתו. בשבוע שעבר נפטר לבית עולמו, בהותיר אחריו את רעייתו וילדיו הממשיכים בדרכיו, דרך התורה והחסידות.

כאמור, מאות רבות מתושבי כפר חב”ד ומתלמידיו לשעבר, הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה, כשהם בוכים על ‘מלמד’ יקר שקשה למצוא מסור ואהוב כדוגמתו.

 

(חלק מעדויותיו של הרב אצרף, הן מתוך הספר ‘תולדות חב”ד במרוקו’ ומתוך הגיליון ‘הכפר של הרבי’)