איך באמת מתירה התורה להשתכר ולהתבשם יום אחד בשנה, כאשר גם ביום הזה יהודי נדרש לה

איך באמת מתירה התורה להשתכר ולהתבשם יום אחד בשנה, כאשר גם ביום הזה יהודי נדרש להיות מכוון מטרה בעבודתו את השם יתברך? האם ביום הזה הכללים הם שונים? ואיך באמת יהודי, ועל אחת כמה חסיד, יכול להתבלבל בין ארור המן לברוך מרדכי? >> לחיים, א פריילעכן פורים!

לחיים, לחיים, א פריילעכן פורים!

אימרה יהודית עממית אומרת בדרך צחות, שהמן, בהיותו רשע מרושע, לקח בחשבון גם את העובדה שישנו סיכוי סביר כי היהודים יצליחו להינצל ממזימתו השטנית ויחגגו את יום הניצחון עליו לדורותיהם. ולכן התחכם ועשה את גזירתו על היהודים “ביום אחד”, כדי שאף אם יוכלו לו וינצחו אותו, לא יחגגו אלא יום אחד בלבד ולא יותר.

וממשיכים ואומרים שמכיוון שברוך השם אכן ארע כך, ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, ואת המן תלו על עץ גבוה חמישים אמה -  הרי עלינו להפר את עצתו של המן גם בפרט זה, ולחגוג לא רק יום אחד אלא את החודש כולו. ולכן, החל מהרגע הראשון של “משנכנס אדר (כבר) מרבים בשמחה”. וכל ימי החודש כולו הם ימי שמחה גדולה, כמו שכתוב “והחודש אשר נהפך להם לששון ולשמחה”.

יותר מזה, את יום חג הפורים הזה, עליו אמרו חז”ל שהוא למעלה מכל המועדים, וגם כאשר “כל המועדים בטלים” לא יתבטל חג הפורים - עלינו להמשיך למשך כל השנה. שתהיה זו שנה שכולה שמחה “עד דלא ידע”, אלא שאת זה עצמו נכניס לתוך המסגרת של ה”ידע” שבמשך ימי השנה.

מדוע אמנם מחייבת אותנו התורה “לבסומי” בפורים ולהגיע למצב של “עד דלא ידע”? והרי לכאורה כל המצב הזה של שכרות הוא מצב שאינו רצוי על פי התורה. התורה מבקשת שכל יהודי יהיה מחושב ושקול בכל פעולה שהוא עושה (או לא עושה). לעמוד על המשמר ללא הרף. להתבונן ולשים לב שכל מעשיו יהיו בהתאם למה שרוצה ממנו הקב”ה. שכל חייו לא יהיו אלא שרשרת אחת של שליחות מתמשכת. שכל רגע יהיה מלא בתוכן אמיתי וינוצל במילואו למלא את הכוונה האלוקית.

ולפתע, בהגיע יום חג הפורים הזה, משתחררים כל המעצורים?! עכשיו מותר כבר להשתולל ולהתהולל ללא מטרה, ולשכוח, ולו ליום אחד או אפילו לרגע אחד, על השליחות והתפקיד החיוניים כל כך, על הכוונה האלוקית?!

מכאן, שאין מדובר כאן ח”ו על התהוללות של סכלות ללא תכלית או מטרה, אלא מדובר כאן על התרוממות לדרגה עילאית שלמעלה מההנהגה הרגילה הנדרשת מיהודי על פי התורה, דבר שיסמל יותר מכל את הניצחון המוחלט על המן ועל כל סוגי ה”המניות” למיניהם.

“המן” התורן מנסה בדרך כלל להסיח דעתו של היהודי מן האמת האלוקית המוחלטת, על ידי הפנייתה לאפיקים נוצצים ומושכים יותר במבט ראשון. “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות”. אותה שטות, המשתנית לפי התנאים והנסיבות, מנסה לגרור אחריה את היהודי, להסיח את דעתו ולהסיט אותו מן השליחות והמטרה שהוטלו עליו, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. ובמיוחד מן השליחות החיונית במיוחד ברגע זה “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

וכפי הסיפור הידוע על הרב הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ שבקטנותו השתובב והשתולל מעט, כדרכם של ילדים. כשכעס עליו אביו ו”נתן לו על הראש”, הגיב הילד: אבא, מה אתה רוצה, יש לי הרי יצר הרע ולכן עשיתי מה שעשיתי! אמר לו אביו: אדרבה, עליך ללמוד מהיצר הרע שלך. ראה באיזו מסירות הוא עושה את המשימה שהוטלה עליו ללא הרף וללא לאות! השיב הילד: אבא, מה אתה משווה - היצר הרע אין לו יצר הרע המפריע לו למלא את שליחותו, ואילו לי יש הרי יצר הרע המפריע לי…

•

בחיי היום יום על היהודי לעמוד על המשמר, לשים לב ולהילחם בכל כוחו נגד אותו “המן” המנסה להסיט אותו מן הדרך, כל פעם בטענה ותואנה אחרת מכל הסוגים ומכל המינים. עליו לנצל את כל הזמן ואת כל הכוחות כדי למלא את השליחות האלוקית שהוטלה עליו, לעשות מהעולם כולו דירה לו יתברך, ו”להביא לימות המשיח” בפועל ממש. 

בהתמודדותו ללא הרף עם אותו “המן”, אמור היהודי, וניתנו לו כוחות נפלאים לשם כך, ללכת קדימה ללא הרף ולעמוד במילוי המשימה. לא להקשיב לכל הנסיונות להסיח את דעתו ממטרתו ושליחותו, ולמלא את המוטל עליו בשלימות.

הניצחון על המן בשטח, העובדה שתלו אותו ואת בניו על העץ, עדיין אינה אומרת שהמן סיים את תפקידו וירד מן הבימה. הוא עלול עדיין להופיע בתחפושת חדשה, מוצלחת יותר מקודמתה במטרה להסיט את היהודי מתפקידו ומשליחותו במילוי הכוונה האלוקית.

ולכן הדבר המסמל את הניצחון על “המן” וכל בניו ובני בניו לדורותיהם ולכל סוגיהם - אינה ההנהגה הרגילה, ההנהגה של “ידע”, הנהגה מסודרת ומיושבת כפי הוראות התורה בשלימותן. זה עדיין לא אומר שניצחנו כליל את המן. מחר הוא עלול להופיע בצורה מתוחכמת יותר, עם רעיונות חדשים וטענות חדשות, ואף ללבוש לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך. כך שאתה עלול בהחלט לטעות ולחשוב שהפעם מדבר “המן” בשם “המלך אחשוורוש”, מלכו של עולם שאחרית וראשית שלו. לפעמים הוא עלול להיות מחופש בצורה כה מוצלחת עד שאפשר יהיה להיות בטוחים כי “מרדכי היהודי” הוא המדבר מגרונו של המן.

הדרך היחידה לשלול כליל את “המן” וכל עשרת בניו, “עשר כתרין דמסאבותא”, היא ההתקשרות וההתמסרות המוחלטת למרדכי היהודי ומילוי הוראותיו והמשימות שהוא הטיל באופן של “לא ידע”, למעלה מכל טעם ודעת.

זהו הפירוש “לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” - השייכות למרדכי היא שייכות בעצם מציאותו, למעלה מכל סיבה והסבר. לא רק בגלל שהוא ברוך. והסלידה מהמן גם היא נובעת מעצם מציאותו, משום שהוא סולד מכל דבר שאינו אלקות. ולא רק משום שהוא ארור.

ורק אז, רק כאשר יודעים בבירור לאן שייך ה”אני” שלי, ללא שום תנאים, ללא שום הגבלות וללא שום פשרות. ללא צורך בהסכמה מן השכל והרגש האישיים שגם הם יסכימו לרצונו של מרדכי. רק כאשר השייכות שלי למרדכי היהודי היא לא רק בגלל שמרדכי הוא קדוש וטהור ויפה ואמיתי, “ברוך מרדכי”, ולעומתו המן הוא “רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו’, ככל השמות שקראו לו חכמינו ז”ל באמת”, “ארור המן” - רק אז אפשר להיות בטוח כי אכן ניצחנו את המן.

רק כאשר נאמנים למרדכי בעצם, לא רק בגלל שהוא “ברוך”, ושוללים את המן בעצם, לא רק משום שהוא “ארור” - רק אז אפשר להיות בטוחים כי אנו אכן “אנשי משה”, שרק הם יכולים לנצח את עמלק והמן לדורותיהם. 

יתרה מזו, כפי שהיה המשפיע ר’ מענדל פוטרפס מדגיש: לא זו בלבד ששייכים וקשורים למרדכי בעצם ושוללים את המן בעצם, באופן שלמעלה מן הדעת, “לא ידע”, אלא “לא ידע בין” - הוא לא יודע ולא רוצה לדעת על משהו “באמצע” (“בין”), משהו שאמנם יהי’ שייך למרדכי ושולל את המן, אבל “לא בצורה קיצונית כל כך”…

כשבא מישהו וטוען שנכון אמנם שמוכרחת ההתקשרות והביטול המוחלט למרדכי של דורנו, לרבי מלך המשיח שליט”א. ונכון אמנם שחייבים להתמסר לגמרי למילוי ההוראה העכשווית, “לחיות עם משיח”, שהכל, הכל ממש, יהי’ מלא וחדור לגמרי עם משיח וגאולה. נכון אמנם שנחוץ וחיוני “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש” בקריאת “יחי אדוננו” - אבל הוא רוצה שלא יצעקו זאת בקול גדול מדאי, שהדברים לא יהיו בולטים וניכרים כל כך, והשלילה של כל “עבודה שזרה לו”, שזרה ל”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”, לא תהי’ בוטה ונחרצת כל כך. שהרי רוצים אנו, ורוצים באמת, לחיות בשלום עם כולם, ומתוך אהבה ואחדות אמיתיים. לכן הוא טוען ש”לא כדאי להיות מזוהה עם צד מסוים”, באופן שה”ברוך מרדכי” וה”ארור המן” יהיו מודגשים כל כך. רוצים להיות “בין”, באמצע, כדי שלא להרגיז אף אחד.

על כך אומרים לנו כי עניינו של חג הפורים היא “דלא ידע בין”. לא להיות “פוסח על שתי הסעיפים”. נכון אמנם ואמיתי ומוכרח שתשרור אהבה ואחדות אמיתית עם כולם, גם עם מי שאינני מסכים כלל וכלל עם דעתו ושיטתו והנהגתו. אבל בשום אופן לא לוותר לשם כך ח”ו על העקרונות (“שטחים תמורת שלום”).

הדרך היחידה ליהודי היא דרכו של מרדכי היהודי, ש”לא יכרע ולא ישתחווה” לשום “עבודה שזרה לו”. והוא מפגין זאת בגלוי בשער המלך, לעיני “כל עבדי המלך העומדים בשער המלך”. גם כאשר הללו טוענים “מדוע אתה עובר את מצוות המלך”, הוא “לא קם ולא זע”, לא זז בכי הוא זה ממקומו ומדרכו. “כי הגיד להם אשר הוא יהודי”, המודה בכל התורה כולה וכופר בעבודה שזרה לו.

א פריילעכן פורים! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!