ניסן מנגל
דמותו המרשימה של הרב ניסן מנגל, היא בהחלט מהדמויות המיוחדות של שכונת ‘קראון הייטס’. עשרות שנים מתגורר הרב מנגל בשכונה דולה ומשקה מחכמתו ומידיעותיו הרבות את תושבי השכונה, ובעיקר את מתפללי בית הכנסת “כתב סופר” בו הוא מכהן כרב.
א
דמותו המרשימה של הרב ניסן מנגל, היא בהחלט מהדמויות המיוחדות של שכונת ‘קראון הייטס’. עשרות שנים מתגורר הרב מנגל בשכונה דולה ומשקה מחכמתו ומידיעותיו הרבות את תושבי השכונה, ובעיקר את מתפללי בית הכנסת “כתב סופר” בו הוא מכהן כרב.
כבר בגיל צעיר זכה הרב מנגל להתקרב אל המאור הגדול, הרבי מלך המשיח. במשך השנים זכה הרב מנגל לקבל את הדרכותיו של הרבי בעניינים רבים בחייו, כאשר במקביל הרבי מטיל עליו משימות מיוחדות כמו תרגום הסידור והמחזור לשפה האנגלית, ועוד שורה ארוכה של ספרים חשובים. היו אלו שנות אור עבורו, לאחר השנים הקשות שבהן שהה במחנות ריכוז (ראה בהרחבה בראיון שהעניק ל’בית משיח’ בגיליונות 1064,1069).
הסיפור הבא מתחיל בתקופת היותו בחור צעיר, כבן עשרים, תלמיד ישיבת ‘תומכי תמימים’ במונטריאל, הידועה בבחורים החסידיים שגדלו בה והיו לתפארת עדת חסידי חב”ד בשנים הבאות. באותם ימים זכה להיכנס אל הקודש פנימה ל’יחידות’, במהלכה שאלו הרבי במפתיע - האם הוא מניח תפילין דרבינו תם. הרב מנגל השיב בשלילה. היה זה שנים רבות בטרם ביקש הרבי שכל בחור יניח תפילין אלו כבר מגיל בר מצווה.
“האם הרבי חושב שעלי להתחיל להניח רבינו תם?” שאל התמים ניסן מנגל, ובאופן מיוחד, הרבי אישר זאת.
לאחר שובו לישיבה במונטריאל, החל לחשוב כיצד יוכל להשיג תפילין של רבינו תם. באותן שנים, תעשיית התפילין לא הייתה מפותחת ודינמית כמו היום. זאת ועוד: ברשותו של הבחור הצעיר לא היה די כסף כדי לרכוש זוג תפילין נוסף. הוא השיח את לבו בפני המשפיע של ישיבה, הרב מנחם זאב הלוי גרינגלאס בספרו לו על הוראת הרבי אליו.
“שמע לי”, אמר הרב גרינגלאס, “לך אל ה’בתים מאכער’ [אומן המכין את בתי התפילין מעור] ובקש ממנו שיכין לך תפילין, ואני אשלם על כך”.
בשנים ההן, טרום עידן ה’מבצעים’, היו בחורי הישיבה במונטריאל הולכים ביום שישי אחר הצהרים לערוך תרגילי התעמלות. גם זה היה בהוראתו של הרבי. הת’ ניסן מנגל החליט כי במקום ללכת להתעמלות, הוא יילך ל’בתים מאכער’ ויזמין ממנו את התפילין.
בבית המלאכה שלו, מצא את האיש עומד והולם בחזקה על פיסת עור בלתי מעובדת, כזו שעתידה להפוך לתפילין. פאותיו הארוכות של ה’בתים מאכער’, השתלשלו משני צדי פניו. הלה חסידו של רבי יואל מסאטמר, עבד קשה על מלאכתו.
עם היכנסו של הבחור החב”די הצעיר לבית מלאכתו, הפסיק מלהלום בקורנסו, ונתן באורח מבט.
“שלום עליכם”.
“עליכם השלום. באתי להזמין כאן תפילין חדשות עבור תפילין רבינו תם”, אמר הרב מנגל.
“רבינו תם?” התפלא בעל המלאכה. “מה לכם ולתפילין רבינו תם? רק יחידי סגולה הניחו באותן שנים תפילין אלו”.
הרב מנגל כחכח בגרונו. “קיבלתי על כך הוראה מהרבי מליובאוויטש”, השיב.
“הליובאוויטשער רבי?!” הרים החסיד את קולו. על נקלה היה יכול הרב מנגל לשמוע את נימת הזלזול שנשמעה בקולו של בעל המלאכה. ואכן, את ‘פניני לשונו’ לא נצר עוד הרבה זמן בתוכו, והוא החל לדבר בזלזול רב כלפי הרבי.
הבחור החב”די, עדין–הסבר, נחרד. הוא החל להסביר לבעל המקום כי הוא מדבר כך משום שאינו מכיר את הרבי. אילו היה יודע עד כמה הליובאוויטשער רבי הינו גאון עצום וצדיק מופלג, ועוד כהנה וכהנה תשבחות, בוודאי היה משנה את דעתו. כל הסבריו של הרב מנגל, עלו בתוהו. הלה לא היה מוכן לשמוע דברים בשבחו של הרבי. ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות - וכל תשובה או הסבר שניסה האורח לתת, נתקלו בחומה של זלזול וציניות.
באחד מביקוריו הבאים של הרב מנגל בבית המלאכה, כשבא לעקוב אחר התקדמות הכנת התפילין, הציע למארחו הצעה: “מדוע שלא תבוא פעם אחת להתוועדות של הרבי מליובאוויטש, ותתרשם בעצמך? מה זה יוכל להזיק לך?!”
שתיקה מהומהמת נשמעה מכיוון ה’בתים מאכער’.
זו הייתה הפעם הראשונה שלא נשמע מפיו כל גיחוך בכל הקשור לרבי. הרב מנגל הרגיש בכך, והמשיך אפוא להכות על הברזל בעודו חם “הנה, אני נוסע כעת לרבי להתוועדות הגדולה לכבוד י’ שבט, תבוא להתוועדות ותווכח בעצמך כי צודק אני”.
להפתעתו של הרב מנגל, הלה הביע הסכמה באמרו “בין כה וכה עלי להגיע כעת לניו יורק”.
הרב מנגל נתן לו את כתובת האולם שם הייתה צריכה להתקיים ההתוועדות הגדולה עם הרבי, והשניים סיכמו כי בשעה 9 ייצא הרב מנגל מההתוועדות וימתין לאורחו מחוץ לאולם.
ב
האולם היה מלא מפה לפה. הרבי יושב בראש השולחן ומתוועד בעניינא דיומא, מעלה על נס את הנהגתו של “כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר”. התמים ניסן מנגל מציץ בשעונו, וכשזה הראה על השעה תשע בערב, נשמט מבין המשתתפים ויצא לרחוב כדי לקבל את פני אורחו ולהכניסו פנימה.
דא עקא, שהרחוב היה ריק. דמותו של האורח לא נראתה באותו רגע, וגם לא רבע שעה לאחר מכן. רוח חורפית ניו יורקית הצליפה בפניו של התמים המאוכזב, שנקרע בין הבטחתו להמתין לאורח, לבין דברי התורה והחסידות הקולחים באולם פנימה, מאירים כנתינתם מסיני. משהתאחרה השעה, נכנס פנימה ותחושת אכזבה מטפסת במעלה גרונו. את צערו השכיח בדברי התורה המשמחים את הלב שיצאו מפי השכינה.
עם שובו למחרת למונטריאל, ניגש אל בית המלאכה של ה’בתים מאכער’. הלה היה טרוד כהרגלו מעל הסדן, מותח אך בקושי רצועת עור עבה.
“מדוע לא הגעת בסוף?” שאל הרב מנגל.
הלה הרים את ראשו, היטיב את משקפיו על אפו. “הייתי גם הייתי”, הכריז בקול חגיגי. “אמנם איחרתי מהשעה שקבענו בשל שמחה משפחתית, אך הגעתי בשעה עשר וחצי בערך. אך בקושי נכנסתי אל האולם שהיה מלא מפה לפה”.
“נו?” שאל החב”די הצעיר.
“מה אגיד לך”, מחה הסאטמר חסיד את זיעתו בדש שרוולו, “נכנסתי וראיתי מלאך ה’ צבאות. ממש כך!”
הבעת שביעות רצון עלתה על פניו של ניסן מנגל.
“אבל, אגיד לך מה. ראיתי את הקנייטש בכובעו של הרבי, וזה לא רבי!” השיב הלה ב”ידענות מופלגת”. לדידו, לא יכול להיות שאדמו”ר הולך עם כובע קנייטש פשוט, עשוי לבד שחור, ולא בבגדי שררה הנהוגים בקרב אדמו”רי פולין והונגריה. זה פשוט לא יכול להיות…
הבעת השמחה שהסתמנה קודם על פניו של הרב מנגל, נמחקה באחת, והוא החניק בתוכו אנחה כבדה. מה הוא יכול לומר כנגד “טענה הגיונית” שכזו?!… אנשים שמודדים הכל לפי הלבוש והבגדים, כולל גדולתם של אדמו”ריהם…
ג
שוב חלפו כמה שבועות, והרב מנגל נכנס לבית המלאכה כדי ליטול את התפילין החדשות. הן המתינו לו בצד, ספוגי ריח של צבע טרי.
“שמע נא”, אמר פתאום בעל המקום. “אני נהיה חב”דצקער חסיד”.
הלם. הפתעה.
מה קרה?
“לפני ימים אחדים”, פתח ה’בתים מאכער וסיפר, “התארח רבינו רבי יואל מסאטמר בטורונטו. ניצלתי את ההזדמנות ונסעתי לטורונטו כדי להשתתף ב’טיש’ שערך שם. במהלך ה’טיש’ סיפר רבינו בין השאר, כי כמה מחסידיו, אנשי עסקים, נסעו לטקסס הרחוקה כדי לבצע עסקאות שונות. הם ראו הצלחה במעשיהם, והחליטו להישאר שם עוד תקופה.
“כיוון שכך, החלו לחשוב כיצד להשיג בשר כשר למהדרין במדינה כה רחוקה ברוחניות. לאחר בירורים מקיפים הבינו כי משלוח בשר כשר מויליאמסבורג לטקסס, אין זה עניין פשוט כלל ועיקר. הם פנו אפוא לאדמו”ר וביקשו שישלח אליהם אברך שישחט בעבורם.
“נו, ומה אתם חושבים שאמרתי להם”, סיפר האדמו”ר מסאטמר לחסידיו, “מה אתם חושבים, שאשלח אליכם אברך? וכי אפקיר אברך משי בכך שאשגר אותו למדינה כה רחוקה? הרי יודע אני שבתחילה יילך ברחובה של עיר עם פאות בחוץ, אבל אחרי זמן יעבירם לאחור ויחביאם לבל יבלטו. לאט לאט גם זה ייעלם. והשטריימל? הוא יילך עם זה ברחוב? ממש לא! אם כן, אינני יכול לקחת אחריות על נפשו ונשמתו של אברך חסידי.
“אם כן, תשאלו - איך הליובאוויטשער–רבי שולח אברכים למקומות כאלה, ולא רק זאת שלא נופלים ביהדותם ובחסידות, אלא הם עצמם עושים נפשות והופכים יהודים לבעלי תשובה. ובכן”, הטעים האדמו”ר רבי יואל מסאטמר, “אני לא הליובאוויטשער; אני אינני יכול לעשות את זה”…
את סיפורו זה סיים הרב ניסן מנגל בחיוך קטן:
אמנם ה’בתים מאכער’ לא נהיה חב”דניק כמו שהצהיר, אבל מאז לא זלזל עוד ברבי ולא הוציא מילת גנאי מפיו, וגם זה משהו…