המצה שהוחמצה

24  שעות טיסה ממשפחתם, בקצה העולם, הם מנהלים חיי שליחות במסירות נפש של ממש. יוקר המחיה רב, החוקים נוקשים אבל נשמות רבות נוהרות אל בירת מחוז קנטרברי הקסומה כדי ליהנות מנופיה, להתמכר לבדידות, ובעיקר להתרחק מכל מקור יהודי >> בדיוק שם ממתינים להם ר’ דור ומרים ביטון, והם מלקטים נשמות ומקרבים אותם לאביהם שבשמים באהבה ובחיוך >> סיפור של שליחות בקצה העולם

בירת מחוז קנטרברי היא העיר הגדולה והמרכזית באי הדרומי של ניו זילנד. העיר שוכנת בחוף המערבי כשהיא טובלת בנוף יפהפה, מוקפת בגבעות ירוקות, כאשר האוקיינוס יוצר קו חוף יפהפה. כינויה של העיר הוא ‘עיר הגנים’ וכשמה כן היא - מלאה בגנים ופארקים מהממים.

עד לפני מאה שמונים שנה, פעלה בעיר קהילה יהודית תוססת תחת הנהגתו של מנהיג הקהילה לואיס אדוארד נתן. בעידודו התקיימו במקום תפילות סדירות, תחילה בביתו ולאחר מכן נבנה בית הכנסת מעץ בזכות תרומה שהתקבלה משלטונות המדינה. גל העזיבה שנגרם כתוצאה מבהלת הזהב ביישוב ‘הוקיטיקה’, גרם שרבים מיהודי העיר עזבו את המקום, וחיי הקהילה החלו לסגת. אולם ברבות הימים שבו הכורים והסוחרים בשנית לעיר והביאו עמם את הרב יצחק זכריה, יליד בגדד שהתחנך בירושלים, והוא כיהן כרב הקהילה.

מאוחר יותר, תחת הנהגתו של פנחס זליג, לימים בכיר בעיתונות הניו זילנדית, הקהילה היהודית החלה לפרוח עוד יותר, ונבנו בה מוסדות קהילתיים. בית הכנסת הוחלף למבנה אבן ששימש את יהודי העיר שנים רבות עד לפני כשלושים שנה. כיוון שהמקום החל להיות מסוכן לבאים בו, אסרו השלטונות את הכניסה למבנה, ומאז כל הפעילות הקהילתית חדלה לתפקד.

זה היה המצב עד שהגיעו למקום שלוחי הרבי מלך המשיח הרב דור ורעייתו מרים ביטון. 

“לצערנו, לא נשאר כמעט זכר לאותה קהילה מעטירה שהייתה כאן בעבר”, מספר הרב ביטון בה הוא פועל עם רעייתו בשלוש השנים האחרונות. “מלבדנו אין כאן עוד משפחות דתיות; ישנם כמה יהודים שמניחים מדי פעם תפילין. גם נגע ההתבוללות כאן עצוב וכואב, כאשר למעלה מתשעים וחמשה אחוזים חיים בנישואי תערובת. רבים מבני הדור השני כלל אינם יהודים. למרות הקושי מסביב, תפקידנו להאיר את החיים היהודיים ואת הגאווה והייחודיות היהודית - זו מטרתנו”.

הדיילת שלפה דולר מהרבי

על פי הערכה, בעיר מתגוררים כשש מאות יהודים, ובאי כולו לפחות אלפיים. שטחו של האי, אם שאלתם, גדול פי שבע מארץ ישראל. “מדי כמה חודשים אנחנו מגלים עוד ועוד משפחות ישראליות המתגוררות כאן. לצערנו אין לכידות ואין קשר בין אחד לשני. אחד האתגרים הכי גדולים שלנו היא ליצור את הלכידות והגיבוש הזה כפי שקיים בקהילות ישראליות אחרות. לצד העבודה הגדולה עם המטיילים הישראלים שמגיעים לעיר באלפיהם, אנחנו יוזמים פרויקטים במיוחד עבור בני הקהילה המקומית, כמו בית ספר יהודי בימי ראשון, סעודות שבת, שיעורים וביקורי בית”.

איך הגיעו בני הזוג ביטון לניו–זילנד?

זו השאלה הראשונה שהעליתי בפניהם. צריך לזכור שמלבד הבדידות הגדולה, מדובר במרחק של עשרים וארבע שעות טיסה מבית הוריהם וממשפחתם בארץ ישראל.

“מדובר בהשגחה פרטית מופלאה”, מספר הרב ביטון. “כבר בפגישות לפני החתונה היה ברור לנו שאנחנו מייעדים את עצמנו לשליחות. בחלוף שנה של לימודים בכולל במסגרת הישיבה בצפת, התחלנו לקבל הצעות שליחות.

הצעות עלו וירדו, ואז שמעתי מאחי על ניו–זילנד. הוא סיפר שחבר טוב שלו היה שם בשליחות בהיותו בחור, ובאי הדרומי של ניו–זילנד חסרה משפחת שלוחים שתעבוד עם המטיילים הישראלים הרבים המגיעים לשם. לאחר בירור הבנתי שהמקום מהווה כר נוח לפעול בו רבות, וכי כעת יש שם שממה רוחנית. צריך להזכיר שבאי הצפוני של המדינה פועל בית חב”ד מצליח מאוד, שציין השנה עשור לפעילותו בהנהלתו של הרב אהרון כהן ורעייתו. כשהודעתי על כך לרעייתי, היא נתנה את הסכמתה, אך התנתה זאת בכך שנקבל מענה או סימן מובהק מהרבי לכך.

חלפה דקה בלבד, כאשר על דלת ביתנו התדפק אברך שמבקש להעניק לנו שטר של דולר מהרבי. שנינו ישבנו אחוזי תדהמה. מה הסיפור של הדולר הזה? כמה חודשים קודם לכן טסנו לחצרות קודשנו, ובדרך חזרה עברנו דרך מדריד. באחד המעברים שלנו, קודם העלייה למטוס, תיקה האישי של רעייתי נגנב ממנה. היו שם מסמכים חשובים, אך לא עליהם היא הצטערה, אלא על שלושה שטרות של דולר מהרבי שהיו שם. רוחה הייתה נסערת.

הדיילת בטיסה מספרד לארץ ישראל שהבחינה במצב רוחה, שאלה אותה לפשר כך. בתחילה רעייתי לא שיתפה אותה, אך לאחר שהראתה אכפתיות גדולה, רעייתי סיפרה לה על הדולרים של הרבי שנגנבו לה.

‘מה הבעיה’? אמרה לה הדיילת, ‘אני אתן לך דולר’.

רעייתי הייתה בטוחה שהיא לא מבינה את גודל האבדה.

‘זה לא דולר רגיל’, השיבה לה, ‘זה דולר ברכה שניתן על ידי הרבי’.

‘אני מבינה ויודעת’, אמרה הדיילת, ‘באמתחתי יש דולר שהתקבל מהרבי’.

רעייתי סירבה בתחילה לקבל ממנה, אך הדיילת הייתה עקשנית לא פחות, ולבסוף היא הסכימה לקבל ממנה, אך הדולר לא היה עליה, אלא בביתה. היא לקחה מאתנו את הפרטים והבטיחה לשלוח לנו את הדולר. חלפו ימים, הדולר לא הגיע והיינו בטוחים שהדיילת שכחה או התחרטה. לאחר חודשים ספורים, כשהעניין נשכח לגמרי, קיבלתי טלפון מחברי הטוב, ר’ יריב קליין, משלוחי הרבי בפנמה, ששאל אותי אם איבדנו שלושה דולרים בעת שהותנו בספרד? עניתי בחיוב, והוא סיפר שזה עתה הגיע בטיסה מספרד, ודיילת שהייתה על המטוס זיהתה אותו כחב”דניק וסיפרה לו את סיפורנו. היא הוסיפה שאיבדה את הכתובת שלנו. בזכות תיאוריה על אודותנו, הוא זיהה שמדובר בנו. היא נתנה לו את הדולר כדי להעביר אותו לנו. הדיילת החזיקה אצלה את הדולר במשך כמה חודשים, ובכל טיסה שעלתה עליה, קיוותה למצוא בה חב”דניק שיוכל באמצעות תיאור הפנים שלנו, להכיר אותנו ולהיות השליח הנאמן להעביר לנו את הדולר.

מסתבר שהדולר הגיע בדיוק ברגע הנכון…

נס פתאומי בטרמינל

לאחר שראו בעיניהם השגחה פרטית כה מופלאה, ההחלטה על היציאה לשליחות בניו–זילנד לא הייתה ‘האם’, אלא ‘מתי’. עלות המחייה באי, יקרה מאוד, הטיסות אף הן עולות אלפיים דולר ויותר. בני הזוג החלו לאסוף תרומות לקראת היציאה. “כשעלינו על הטיסה, הייתה לנו תחושה נפלאה של התרוממות הרוח. הרגשנו שאנחנו מלווים בברכותיו של הרבי. אך כמו בכל דבר טוב, השטן מקטרג. כשנחתנו בשדה התעופה נעצרנו על ידי פקידי ההגירה ונחקרנו במשך שעות.

“התחושה הייתה לא נעימה. במשך שש שעות הופרדנו ונחקרנו מבלי לדעת מה רוצים מאתנו. לאחר מכן ניגש אלינו פקיד רם–דרג והודיע לנו שעלינו להישאר בשדה התעופה, ועלינו לשוב ארצה בטיסה הקרובה חזרה לארץ ישראל… נדהמנו. הייתכן, הרי זכינו לברכותיו של הרבי לקראת הנסיעה?! בתיק של התפילין יש לי כרך זעיר של אגרות קודש. כתבתי לרבי וביקשתי ברכה. התשובה שיצאה הייתה אודות חג הגאולה שיד החסידים על העליונה. כשקראתי את זה, ידעתי שאין לי ממה לחשוש.

“לאחר כמה רגעים, אותו פקיד שב אלינו ובידו נייר חתום. הוא הודיע לנו שלבסוף הוחלט לא לשלוח אותנו חזרה, אלא להנפיק לנו ויזה מוגבלת לשלושה חודשים”…

משדה התעופה יצאו בני הזוג לתחנתם הראשונה בניו זילנד, אצל השליח ר’ אהרון כהן. “בשבוע הראשון קיבלנו הדרכה וליווי צמוד בצעדנו הראשונים. לאחר שבוע התחלנו לחפש בית להשכרה, אך אף אחד לא הסכים להשכיר לנו בשל העובדה שיש בידנו ויזה מוגבלת. נאלצנו אפוא לשכור קראוון באתר נופש, מרחק ארבעים דקות מעיר שליחותנו”.  

התנאים, אפשר להבין לבד, היו דלים מאוד. במשך חודש וחצי התגוררו השלוחים הצעירים בתוך יער, ובבוקר היו נוסעים לעיר, שם היו מחפשים יהודים ופועלים עימם.

כשהגיע הפורים, שכרו אולם במסעדה מקומית וערכו בה פעילות פורימית רבת משתתפים. “אשתי הכינה אוזני המן וארוחת ערב ישראלית טובה לכשלושים מטיילים. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלנו. לקראת חג הפסח כולם כבר ידעו על המצאותינו בעיר. צעירים רבים נרשמו לליל הסדר, ובכל יום שעבר נוספו עוד נרשמים, אך לצערנו עדיין לא מצאנו מקום.

פסח של אלוקות

“שבוע לפני פסח עמדנו בפני שוקת שבורה. היו לנו תשעים נרשמים ועדיין לא מצאנו מקום. אנחנו עצמנו מתגוררים ארבעים דקות מהעיר, ואף אחד לא יגיע אלינו. מה עושים? כמה ימים לפני התקדש החג שמענו על יהודי שיש לו שורה של דירות להשכרה. ניגשנו אליו אך הוא הודיע שלא יוכל לסייע לנו גם בעד הון רב, מפני שכל הדירות שלו שכורות. לא אשכח את הלחץ הגדול שהיינו נתונים בו. מצות יש, יין יש, שאר המצרכים נרכשו על ידינו, אך אין איפה לשבת. כתבתי לרבי וביקשתי את ברכתו. התפללתי שתהיה לנו סייעתא דשמיא.

“יומיים לפני החג ניגשתי אל אותו יהודי שמפעיל רשת הוסטלים, והחלטתי לפעול באופן של לכתחילה אריבער. ‘האם הנחת תפילין?’ שאלתי. ‘מה זה?’ שאל. הבנתי שיש כאן סיפור של קרקפתא, ואולי אם יניח תפילין, לבו יפתח לסייע לנו. הוצאתי את התפילין מהרכב, הסברתי לו על קצה המזלג את קדושתם, ולהפתעתי שמח להניחן. הוא אמר ‘שמע ישראל’ בעוד עובדיו מסביב מביטים בו בתימהון.

“לאחר מכן דיברתי על לבו. ‘מחר ערב חג פסח’, אמרתי לו, ‘נרשמו תשעים יהודים לליל הסדר אך אין לנו מקום לישון בקרבת מקום. תוכל לסייע בידנו ולו רק ליום אחד?’ הוא לא חשב פעמיים. נכנס לאחד הבתים הכי יפים שלו, ביקש מהדיירים להתפנות למקום אחר. מעובדיו הוא ביקש לנקות את הבית, והודיע לנו שהבית הזה יהיה שלנו… הייתי בהלם מהשינוי הקיצוני הפתאומי. כעת רק נותר לנו למצוא אולם מתאים, וזה כבר הלך בקלות יותר. רק תנאי אחד עמד בדרכנו - מנהלי האולם ביקשו שבחצות הלילה ננקה את המקום וניקח את חפצינו. כיצד נטלטל? כיצד ננקה לאחר ליל הסדר? תהיתי.

“הבטחתי לו שנעשה זאת מבלי שאדע איך הדבר יתבצע. יצאתי החוצה בתחושה קשה, שכל צעד שאני עושה מלווה בקשיים. בעודי צועד לכיוון מכוניתי, גוי על אופנוע מסמן לי לשלום. אני משיב לו בשלום, ואז הוא עושה ‘פרסה’ וחוזר אלי. ‘ראיתי שעוד מעט יש ליהודים חג’. אמר לי. אישרתי את המידע שבידו מבלי להבין לאן הוא חותר. ‘תראה’, המשיך ואמר, ‘אני אמנם לא יהודי, אך החג הזה קוסם לי. האם אתה יכול ללמד אותי עליו, ובעיקר תאפשר לי לאכול מצות?’ הסכמתי בשמחה אך הצבתי לו תנאי.

“סיפרתי לו על הצורך שלנו לנקות את האולם אחרי ליל הסדר ולהוציא משם את הכלים. בבוקר מחר אלמד אותך מה שתרצה, אך בערב עליך לסייע לנו. הוא הסכים בשמחה ואני התפללתי שאכן יגיע. לשמחתי כך היה. לימדתי אותו על קערת הסדר, על המצות, ועוד כמה מנהגים, ואילו הוא הגיע לאחר ליל הסדר, קרצף את המקום ומירק אותו. כשנכנסנו הביתה בשתיים לפנות בוקר, הוא כבר הגיע עם הכלים…

“לעולם לא אשכח את הפסח הזה. פסח של אלוקות”.

כתובת רוחנית לכל פונה

בחלוף שלושה חודשים, שבו השלוחים ארצה, ובחלוף תקופה קצרה של התארגנות, עלו שוב על טיסה למקום שליחותם כשהפעם הכניסה שלהם הייתה חלקה.

הם שכרו בית גדול ובו שתי קומות, והחלו לקבץ סביבם את יהודי העיר. מרבית המטיילים בוחרים בבית חב”ד כתחנתם הראשונה, ורבים מהם אף נותרים ללון במקום במשך שהותם. בבית חב”ד מתקיימים מדי יום שיעורי תורה, התוועדויות ופעילויות שבועיות. בית חב”ד מסייע גם בפן החומרי ומטיילים רבים נעזרים בציוד שהותירו עבורם מטיילים אחרים שטיילו באזור בעבר.

“מרבית המטיילים שמגיעים לעיר, רוכשים מכונית ויוצאים למסע של כמה חודשים באי, ולפני חזרתם ארצה, הם שבים אלינו ומוכרים את המכונית”, מספר ר’ דור. “בין המטיילים יצאה שמועה שמי שרוצה למכור את המכונית ולהרוויח, מוכרח לכתוב לרבי. מטיילים מגיעים אלינו ומבקשים לכתוב לרבי גם מבלי שאנחנו מציעים להם את זה. ואכן, אנחנו רואים מופתים רבים בעיניים גשמיות”.

תוכל לספר על מופתים כאלה?

“הגיעו אלינו שני חבר’ה נחמדים שסיימו את הטיול וביקשו להיפרד מהרכב שלהם, אך הם לא הצליחו למכור אותו. הם פרסמו בכל מקום אפשרי, עניינו בזה מטיילים אחרים, אך לא הצליחו. הם נותרו בעיר שבועיים רק בגין כך. כשהגיעו לביקור בבית חב”ד, שאלתי את אחד הצעירים, קיבוצניק מאחד הקיבוצים במרכז הארץ, האם הניח תפילין? ענה לי שמעולם לא הניח. שמחתי מאוד על הקרקפתא שנזדמן לי, וחגגנו לו בר מצווה עם סוכריות ומיני מאכל בהשתתפות מטיילים רבים.

“לאחר מכן הוא התיישב לכתוב לרבי. הייתה שם תשובה מפורשת לגבי בר המצווה, ולאחר מכן הרבי כותב שכעת יש להתכונן לחתונה. במכתב אחר הרבי מברך מישהו שתהיה הצלחה במסחר. אותם צעירים היו בהלם. הם לא הבינו איך ייתכן שכותבים מכתב אקטואלי ומקבלים עליו תשובה מתוך ספר שהודפס לפני כך וכך שנים, אבל המציאות הייתה חזקה מכל דמיון. למחרת התעניינו ברכב שני רוכשים פוטנציאליים שמאוד רצו את המכונית. המחיר האמיר במהירות, ולבסוף מכרו את המכונית בסכום שהם לא דמיינו.

“הם כל כך התרגשו, עד שנשארו בבית חב”ד עוד כמה ימים, וכל מטייל שנכנס שוכנע על ידם להניח תפילין בספרם את סיפורם…”

באופן אסוציאטיבי, נזכר הרב ביטון בעוד סיפור שקשור עם מכירה והשכרה של מכוניות על ידי המטיילים. “היו אצלנו שני מטיילים נחמדים. לפני שיצאו למסעם, ביקשו ממני לתת להם תמונה של הרבי, מבלי לחשוב נתתי להם את התמונה שהייתה לי בארנק, והם תלו אותה במכונית. כששבו מהמסע בחלוף כמה חודשים, הם היו נרגשים מאוד וביקשו לשתף אותי בסיפור מופלא שחוו.

“יום אחד, כשעצרו באחד הכפרים באי, הבינו שאבד להם הארנק ובו כרטיסי האשראי שלהם, כסף מזומן וכל הכתובות והתוכניות. הם לא ידעו מה לעשות. איך ימשיכו מכאן הלאה? הם תלו בכפר מודעות עם בקשה ממי שמצא את הארנק להשיב להם אותו למרות שלא האמינו שהמוצא אכן יעשה זאת. הם היו במצב רוח קודר. לפתע אחד מהם הציע הצעה - הרי תמונתו של הרבי נמצאת ברכב, בוא נבקש מהרבי שיסייע בידנו ונקבל החלטה טובה. הם עשו כך, ובחלוף כמה דקות בלבד, התקשר אליהם כפרי מקומי שסיפר להם כי הוא מצא את הארנק וכי הוא ממתין להם ליד המכולת…

“הם חשו בקשר בין התפילה שלהם לבין המציאה והתרגשו מאד. הם שיתפו בסיפורם את המטיילים. למען האמת, התרגשתי פחות מהנס ויותר מהעובדה ששני צעירים ישראלים טיפוסיים, שלא חונכו על אמונה ברבי, ובטח לא על התקשרות, כשיש להם בעיה, הם יודעים לאן לפנות וממי לבקש…”

דבר מדבריו לא נפל ארצה

לדבריו של הרב ביטון, כשנמצאים במקום כל כך נידח, רואים ניסים ונפלאות בכל צעד ושעל. בפיו של הרב ביטון עוד סיפורים רבים, וביקשנו לשמוע ממנו עוד סיפור מעניין.

“היה אצלנו צעיר ישראלי שהתגורר כמה שבועות בבית חב”ד. במקום לשלם, הוא היה עובד אצלנו, מנקה ומסדר. זהו הסדר שאנחנו מרבים לעשותו. ביום בהיר אחד הודיע לנו כי החליט לחזור לביתו בארץ ישראל. הצענו לו את מה שאנחנו מציעים לכל המטיילים, לכתוב לרבי. קודם לכן סירב תמיד לכתוב לרבי בתואנה שהוא צריך להחליט בעצמו על חייו, ולא שאחרים יחליטו לו, אך הפעם ניאות.

“היה זה ביום הולדתו הלועזי, ואנחנו הבהרנו לו שביהדות אין לזה כל משמעות. בפועל המכתב שקיבל מהרבי, הותיר אותו ואותנו המומים. מישהו כנראה כתב לרבי האם יוכל לחגוג לעצמו יום הולדת קודם התאריך בו נולד, והרבי ענה לו שניתן לעשות כן בתנאי שיעשה התוועדות ויקבל החלטות טובות.

“מהמכתב היה משמע שלא יטוס כעת לארץ ישראל, ולבסוף היו שם ברכות לשידוך. לצערנו, הוא לא הסכים לוותר על רצונו לטוס לארץ ישראל. לאחר שעשינו לו התוועדות והוא קיבל החלטות טובות, הזמין כרטיס לארץ ישראל דרך תאילנד.

“אנחנו המשכנו לשמור איתו על קשר, ומה שקרה בפועל הוא לא פחות ממדהים. הלה הגיע לתאילנד והיה צריך לשהות בה ימים ספורים ולהמשיך ארצה. בפועל הוא הכיר שם את השידוך שלו, ובגין כך נותר לשהות שם עוד תקופה ארוכה שרק לאחריה טס ארצה. כעת אנחנו מצפים להיות מוזמנים לחתונתם. כל שלוש הנקודות שהרבי כתב במענה - התקיימו”.

ללקט נשמות

“ואתם תלוקטו לאחד אחד”, זו התחושה שחש הרב ביטון כאשר מדי כמה שבועות הוא נחשף לעוד משפחה יהודית, או מילידי המקום או משפחה ישראלית שבאה למקום כדי למצוא שקט ומרגוע.

“כפי שציינתי, אין בעיר קהילה מסודרת, לא מקווה ולא אוכל כשר וכל אחד חי לעצמו בנפרד. עבור רבים, זו בדיוק הסיבה שהביאה אותם לכאן. לשמחתנו, לאחר חריש של שלוש שנות פעילות, מתחילה להתרקם קהילה. כשאני מביט על כל אחד ואחד, אני נפעם. כל אחד מגיע מרקע אחר וממקום אחר, ויד ה’ היא זו שהפגישה בינינו.

“ישנו יהודי ישראלי שהגיע לעיר לפני חמש–עשרה שנה. בעברו היה קצין חקירות במשטרה. הוא סיפר לי שמאס בשחיתות אליה נחשף, והחליט לברוח הכי רחוק. הוא הכיר כאן גויה מקומית, הם נישאו ונולדו להם ילדים. הוא עצמו גדל בבית מנותק מאוד מערכי המסורת. יום בהיר אחד הגיע לבית חב”ד וביקש שנלמד את ילדיו עברית. הסכמנו וגם נזהרנו, הרי הם נכרים.

“לאחר כמה מפגשים ניאות להצעתי להניח תפילין. וכך, בכל פגישה שהייתה לנו, היה מניח תפילין. לאחר כמה חודשים סיפר לי בערגה על החלות שהיה טועם בארץ ישראל מדי שבת, וכאן זה חסר לו, למרות שחיפש בכל המאפיות אך לא מצא כדוגמתן. רעייתי ניאותה להכין אף עבורו חלות, ומדי ערב שבת הוא מגיע לקחתן, לא לפני שאנחנו יושבים ומתוועדים ביחד כשעתיים.

“לאחרונה נסע לביקור בארץ ישראל והפתיע אותי כששב משם עם זוג תפילין מהודרות. הכי ריגש אותי היה לשמוע ממנו, שהוא מבין שעשה טעות שהתחתן עם גויה וילדיו גויים. מאז שהחל להניח תפילין מדי בוקר ולקבל על עצמו מצוות מעשיות, הקשר שלו עם רעייתו הגויה, ועם ילדיו, עלה על שרטון”.

בקהילה המצומצמת שהתהוותה סביב בית חב”ד חברים עוד כמה משפחות, והרב ביטון מספר לנו על עוד יהודייה אחת אליה נחשפו ממש לאחרונה. “אותה יהודייה נולדה למשפחה יהודית של ניצולי שואה בזימבבואה. אימה נפטרה עליה כשהייתה צעירה לימים, ומאז היא נעה ונדה בעולם, מחפשת משמעות לחייה. היא אף ביקרה בארץ ישראל. בסיס חייה הוא באנגליה, שם היא מתגוררת עם בעלה היהודי וכמה מילדיה. לפני שלושים שנה החליטו להגר לניו–זילנד, ומאז הם מתגוררים בעיר.

“בפסח השנה, רעייתי ואני הבחנו שהיא מגיעה עד פתח ביתנו ומנסה להכניס דבר מה לתיבת הדואר. יצאנו לקראתה החוצה וראינו שהיא מבקשת להכניס לתיבה דף של ברכת הבית. היא התרגשה מאוד וסיפרה שעברה במקום וראתה את הדגל משיח והבינה שיש כאן בית חב”ד, וכבר שנים רבות שלא פגשה יהודים דתיים ולא שמרה מסורת. לכן היא רצתה ליצור אתנו קשר. שמחנו מאוד בנוכחותה, וכמה נפעמנו לגלות שהיא מתגוררת ארבעה בתים בלבד מהבית בו אנו מתגוררים… כמובן שהיא הוזמנה לחג הפסח, והיא הגיעה יחד עם כל משפחתה המורחבת.

“מאז אנחנו נמצאים בקשר, היא כבר החלה להדליק נרות שבת, וזה סיפורה של עוד נשמה שנדלקה בזכות בית חב”ד”.    

הקושי הגדול: בדידות

מה האתגרים הכי גדולים בשליחות במקום מרוחק שכזה?

“הבדידות. זה החלק הכי קשה”, אומר ר’ דור ללא היסוס. “העידן המודרני של גלובליזציה ושל האפשרות להתקשר בכל רגע נתון, לשלוח תמונות ולהחליף חוויות, מקל במקצת את התחושה הזו, אך בסופו של דבר האחריות היא כבדה. אנחנו הכתובת לכל עניין יהודי בעיר, ואנחנו לא יכולים לעזוב מתי שבא לנו. זו הסיבה שבימים אלו אנחנו מחפשים משפחה שתגיע לפעול יחד אתנו בעיר באופן קבוע.

“צריך לזכור שיחד עם הבדידות והמרחק, החוקים בניו–זילנד הם מאוד נוקשים בנושאים מסוימים, והם לא עושים את עבודת השליחות ליותר קלה. לדוגמה: חל איסור מוחלט להכניס פירות וירקות שלא גדלו במקום, מה שמשליך ישירות על ארבעת המינים. בכל שנה אנחנו לא יודעים האם נזכה לברך על ארבעת המינים, ותמיד הם מגיעים אלינו בדרך לא דרך, בצורה ניסית. גם ברית מילה מהווה עבירה על החוק. אפילו השחיטה הכשרה אסורה כאן.

אז איך אתם מסתדרים?

ר’ דור מחייך חיוך צופן סוד, ומעדיף לשתוק.

איך בכל זאת ניתן להותיר חותם על התרמילאים, שמדרך הטבע הם מבקרים הממשיכים הלאה לדרכם?

“כל פעילות שאנחנו עושים, אנחנו חושבים כיצד היא תוכל להשפיע בצורה פנימית. במילים אחרות, אני לא רוצה שהמטיילים ישובו ארצה ויגידו ‘כל הכבוד לחב”ד שדאגו לנו ללינה ולארוחות כשרות’. זה אמנם גם חשוב, אבל אני רוצה לתת להם יותר מאשר לינה ואכילה, מסר שילווה אותם לכל חייהם.

“אתן לך דוגמה: מדי יום שלישי אנחנו מקיימים ערב חומוס בבית חב”ד. מכיוון שמרבית המטיילים מגיעים לכאן לימים ספורים בלבד, יוצא שמרביתם משתתפים בזה פעם אחת בלבד. אנחנו מכינים חומוס טוב עם פיתות, אך לא מסתפקים בזה. לפני הארוחה, לאחר שכולם מתכנסים, אנחנו מכבים את האורות, ונותנים לכל מטייל לאחוז נר דולק בידו. בשלב השני, כל מטייל צריך לכבות את הנר של חברו אך לא בנשיפה בפה. המטייל האחרון שנרו נותר דולק, הוא המנצח. המשחק הזה לוקח בדרך כלל כעשר דקות עד שכל הנרות כבים. רק אז אנחנו עוברים לשלב הבא, בו אני מסביר להם איך נר אחד יכול להאיר את החדר כולו. בשלב השלישי של המשחק, הנר הבודד מדליק את הנרות כולם ואז אני מסביר שהנר בכוחו להאיר רבים אחרים מבלי שיחסר לו מאומה. מכאן הדרך קצרה להסביר עד כמה כל אחד מאתנו יכול להאיר את העולם בנר מצווה ותורה אור.

“החבר’ה מאוד אוהבים את הפעילות הזו, ושמעתי מכמה מהם העובדים בתחום החינוכי, שהם משתמשים בזה במקומות שבהם הם מלמדים. זו דוגמה אחת לפעילות שגרתית עם ערך–מוסף, וכך גם בשאר הפעילויות”.

האמת לא מרחקת

דומה שהתמונות מבית חב”ד זועקות משיח, אך בכל זאת אי אפשר בלי לשוחח על משיח - איך אנשים מקבלים זאת?

“אנחנו מדברים על משיח ומפרסמים את זהות הגואל בלי בעיה. אני לא חושב שיש לנו אפילו אפשרות בחירה שלא לעשות כן.

“לא פעם מטיילים שואלים ומקשים, ואנחנו פותחים ספרים ועונים. לפעמים מטיילים שואלים אותנו שאלות, ומטיילים קודמים ששמעו מאתנו את ההסברים רק יום קודם לכן, טורחים להסביר להם את העניין… אחת ההחלטות שקיבלתי בימים האחרונים היא, לייסד שיעור בענייני גאולה ומשיח ולא להותיר זאת רק להתוועדויות.

“אספר סיפור מופלא שחווינו כאן שנה שעברה, שהוכיח עד כמה עלינו לבצע את שליחותנו מבלי לערב את השכל.

“זה היה לפני חג הפסח, כאשר התקשר אלינו מטייל ישראלי וביקש להגיע לליל הסדר יחד עם צעירה מקומית. לדבריו, היא אמנם נראית גויה אך היא יהודייה. הסכמנו בשמחה, ואכן הם הגיעו. ב’שולחן עורך’ התעניינו אודות יהדותה. הסתבר שאביה אמנם גוי גרמני, אך נמנה על קבוצה שאוהבת יהודים. אמה היא בת לניצולת שואה שהכירה את אותו גוי, נישאו, ונותרו להתגורר בגרמניה. כמובן שאישרנו לה שהיא יהודייה על פי ההלכה היהודית, והיא התרגשה מאוד. אותו ישראלי הבהיר לנו שאכן ידע זאת, והחל לגלות בקיאות גדולה בתורה ובמצוות. התברר שהבחור הזה עם העגילים והשער הארוך, גדל בילדותו בבית חרדי, שנה ופרש.

“בפועל, אותה צעירה החלה לשאול שאלות רבות על היהדות ואנחנו ענינו. לבסוף אמרה שאף היא חונכה שעם ישראל הוא העם הנבחר, אך המשיח לא יגיע ממנו רח”ל. כאן סתרנו אותה וסיפרנו לה על הרבי מה”מ. היא התענינה מאוד והתלהבה. דוקא כעת אותו צעיר נדרך וכעס. הוא הודיע לה שאנחנו דוברים שקר ומרבית הרבנים לא סוברים כך… ככל שניסינו להסביר ולפתוח את הספרים, הוא סירב, ובכעסו יצא מהבית יחד עם אותה צעירה.

“כשזה קרה, חשבתי שאולי הגזמתי עם הדברים, אך רעייתי הרגיעה אותי שהוא עוד ישוב. דיבור על הרבי לא יכול להרחיק אף אחד. ואכן למחרת הוא הגיע, ושוב התפתחה שיחה, שוב דיברנו על משיח ושוב הוא כעס ויצא החוצה. בפעם השלישית הוא בא וכבר לא יצא, נשאר להקשיב, לא יום או יומיים, אלא שבועיים ארוכים…

“רעייתי לימדה את הצעירה על המצוות העיקריות. היא החלה להדליק נרות שבת קודש, ואף התקשרה לאימה בגרמניה כדי לספר לה שבעצם שתיהן יהודיות כשרות על–פי ההלכה. היא שמחה והתקרבה מאוד ליהדות, ועמה גם אותו צעיר. לא רק שהוא כבר לא התנגד ל’יחי אדוננו’, אלא החל בעצמו להכריז את הכרזת הקודש. כיום, לאחר ששב ארצה, אנחנו בקשר והוא מתקדם יפה בדרך חזרה לצור מחצבתו.

“מהמקרה הזה למדתי שהאמת לא יכולה לרחק אף אחד. יש פעמים שצריכים לעמוד נחושים על האמונה; כך זה בנושא משיח וכך בכל דבר ועניין הקשור לתורה ומצוותיה”.

התכנית: לפרוח ולהתעצם

בימים אלו עמלים בני הזוג, ר’ דור ומרים ביטון על הרחבת הפעילות. “כל הפעילות קורמת עור וגידים מבית חב”ד על שתי קומותיו; קומה אחת עבור בנים וקומה אחת עבור בנות, כאשר בסלון מתקיימות הפעילויות. אנחנו רוצים כעת לרכוש בית שנמצא בסמוך לבית חב”ד כדי שישמש אותנו, ובצמוד אליו יש אולם גדול בו נקיים את הפעילויות הגדולות כסעודות שבת וחג, התוועדויות, וכן פעילויות עונתיות בחגים”. 

המצה שהוחמצה

“את המוצרים הכשרים ושאר הדברים הנצרכים אנחנו מזמינים מאוסטרליה הסמוכה, שם יש קהילות יהודיות מבוססות. לקראת חג פסח שעבר, הזמנו כמה קילוגרמים של מצות. הזמנו את המצות מבעוד מועד כדי שלא יהיו בעיות של הובלה, אך ההשגחה רצתה אחרת.

“חלפו ימים רבים, ובכל פעם שאני מתעניין היכן זה נמצא, הודיעו לי שלא אלחץ, מפני שיש עוד זמן רב עד לתאריך היעד. כך דחו אותי שוב ושוב כאשר בכל פעם מבטיחים שהנה או–טו–טו זה יגיע, אך לשווא. בערב פסח התקשרתי וביקשתי שיודיעו לי איפה המצות ואגיע בעצמי לאסוף אותם, אך דחו את דברי והבטיחו שהכול יהיה בסדר. לבסוף הייתה הבטחה שזה יגיע שעתיים לפני החג! בפועל, נכנס החג והמצות לא הגיעו.

נס עשה לנו ה’, ובין הנרשמים לסדר פסח הייתה גם משפחה שהגיעה מארץ ישראל. היה ברור לי שהם לא הביאו עמם מצות, אך בכל זאת החלטתי לשאול. כמה נדהמתי לשמוע שהם אכן הביאו עמם קילו מצות, ולא סתם, אלא מצה שמורה בהשגחת הבד”ץ העדה החרדית. ‘אתם ממש מצילים אותנו’, אמרתי להם בהתרגשות, וסיפרתי להם על המכולה עם המצות שעדיין לא הגיעה.

“באותו ליל סדר כל מטייל קיבל כזית מצה. הייתה קצת תחושה של החמצה, אך לא יכולנו שלא לראות את יד ההשגחה העליונה שזימנה לנו את אותה משפחה שהביאה עמה חבילת מצות.

“המצות שהזמנו הגיעו רק למחרת, בבוקר יום הפסח, כאשר עובדי חברת המשלוחים הביאו את המשלוח”.