גם יהודים אלו הם בבחינת “מנורת זהב”, כפי שמעיד הנביא “מנורת זהב כולה”, אלא עוד ז

גם יהודים אלו הם בבחינת “מנורת זהב”, כפי שמעיד הנביא “מנורת זהב כולה”, אלא עוד זאת, הלואי יזכה הוא להיות “רגל” ו”ירך” ל”מנורת זהב” של אותם יהודים שמנסה לדחות  שיחת ש”פ מקץ, שבת חנוכה, מברכים החודש טבת ה׳תשמ”ה. בלתי מוגה

א. ביאור כללות הענין דשבת חנוכה:

כללות העבודה דחנוכה היא — להאיר גם מבחוץ, שהרי נר חנוכה — “מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ”, ודוגמתו בכל עניני תורה ויהדות — “נר מצוה ותורה אור”, שהתעסקותו של יהודי בענינים אלו צריכה להיות לא רק בביתו, אלא על פתח ביתו, באופן שיאיר גם מבחוץ.

וענין זה מודגש גם בזמן הדלקת נר חנוכה — “מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק .. כליא ריגלא דתרמודאי”:

זמן הדלקת נר חנוכה הוא “משתשקע החמה”, כלומר, כאשר בחוץ שורר חושך — הנה בזמן כזה בא יהודי ומאיר את החושך שבחוץ על ידי נרות חנוכה.

וכך הולך ומאיר את החושך שבחוץ “עד שתכלה רגל מן השוק”, “ועד כמה — עד דכליא ריגלא דתרמודאי”, היינו, שפעולת נר חנוכה לבטל ולכלות את הענין ד”תרמודאי”, אותיות “מורדת”, על שם שהם נמצאים במצב של מרידה בהקב”ה, ועל זה באה הפעולה דנרות חנוכה — לפעול שיהי’ “כליא ריגלא דתרמודאי”.

ומזה מובן, שתוכן הענין דנרות חנוכה, להאיר את החושך שבחוץ — אינו רק בנוגע לבני ישראל, היינו, שיש לפעול ולהאיר גם אצל יהודים הנמצאים בחוץ, אלא יתירה מזו, שיש לפעול ולהאיר את החוץ עצמו, כולל — אומות העולם, שהרי נר חנוכה צריך לפעול גם אצל “תרמודאי” — “שם אומה”, השייכת לאומות העולם,

[אמנם מצינו ש”תרמודאי” היו עבדי שלמה, אבל אף על פי כן, הפירוש הפשוט ד”תרמודאי” הוא — “שם אומה” השייכת לאומות העולם],

ונמצא, שפעולת נר חנוכה היא — “כליא ריגלא דתרמודאי”, היינו, שאפילו אצל גוים לא יהי’ מצב של מרידה בהקב”ה (“תרמודאי”).

ליתר ביאור:

מצב של מרידה בה’ בפועל — לא שייך אצל גוים, שהרי אינם בעלי בחירה, ובלשון חז”ל: “קרו לי’ אלקא דאלקייא”, ולכן “אינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך”.

אבל אף על פי כן, יתכן שמצד טבע נפשם יש להם נטי’ להיות במצב של מרידה, היינו, לא רק מצב ד”עבדא בהפקירא ניחא לי’”, אלא יתירה מזו — למרוד בה’, אלא שבנוגע לפועל ממש אינם מורדים בה’, מפני יראתם לעבור על רצונו יתברך.

ונמצא, שפעולת נר חנוכה היא — לבטל את ענין המרידה בה’ (לא רק בנוגע לפועל, אלא גם) בנוגע לרגש הנפש, היינו, שאפילו מצד טבע ותכונת נפשם לא תהי’ להם נטי’ כלל למרוד בה’ (ולא רק שמפני היראה יתגברו על טבע המרידה שלא למרוד בפועל).

זהו איפוא התוכן הכללי שלמדים מחנוכה — שיהודי אינו יכול להסתפק בעבודתו בביתו ובד’ אמות שלו, אלא תפקידו להאיר על פתח ביתו מבחוץ,

הן בנוגע לבני ישראל — שכאשר ישנו יהודי שנמצא לעת־עתה “בחוץ”, יש להאיר ולהדליק את נשמתו באור ד”נר מצוה ותורה אור”,

והן בנוגע לגוים — “כליא ריגלא דתרמודאי”, על ידי זה שפועלים עליהם לקיים מצוות שנצטוו בני נח, כפסק דין הרמב”ם “וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח”, היינו, שציווי זה ניתן ביחד עם כל שאר ציוויי התורה, והרי גם הפעולה על הגוים קשורה עם האור ד”נר מצוה ותורה אור” — “שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה כו’”.

ב. והנה, כל האמור לעיל אודות ההוראה דחנוכה — הן בנוגע לפעולה עם בני ישראל והן בנוגע לפעולה עם גוים — מודגש ביותר בהפטרת שבת חנוכה, “רני ושמחי בת ציון וגו’”.

ובהקדים:

בנוגע להפטרה דשבת חנוכה — הרי מלבד ההפטרה ד”רני ושמחי”, ישנה הפטרה נוספת השייכת לשבת חנוכה — ההפטרה דשבת השני’ של חנוכה: “ויעש חירום גו’”, שבה מדובר אודות בנין בית המקדש.

אמנם, ההפטרה ד”ויעש חירום גו’” אינה אלא בקביעות כזו שישנם ב’ שבתות בימי חנוכה, ולא כאשר הקביעות היא שיש רק שבת א’ בימי חנוכה (כבשנה זו, וכן הוא ברוב השנים). מה שאין כן ההפטרה ד”רני ושמחי” — נאמרת לעולם בחנוכה, שהרי במשך ימי חנוכה, שהם שמונה ימים, בהכרח להיות שבת אחת ביניהם, ובו מפטירין לעולם “רני ושמחי”.

ומזה מובן, שההפטרה העיקרית דימי חנוכה היא — “רני ושמחי”, ולכן, בהפטרה זו רואים הדגשה מיוחדת בנוגע לתוכן העבודה דחנוכה, הן בנוגע לפעולה עם בני ישראל, והן בנוגע לפעולה עם גוים, כדלקמן.

ג. בהפטרה דשבת חנוכה נאמר: “ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה’ והשטן עומד על ימינו לשטנו”, “ויאמר ה’ אל השטן יגער ה’ בך השטן גו’ הלוא זה אוד מוצל מאש”.

וממשיך לבאר שדברי השטנה של השטן היו בקשר למצב ש”הי’ לבוש בגדים צואים” (מפני ענינים של חטא ועון שהיו אצל כמה מבני ישראל), ועל כך — “ויען (מלאך ה’) ויאמר אל (המלאכים) העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות” (“כלומר, זכיות .. דימה הזכיות למחלצות, בגדים נאים ולבנים”), “ואומר (אני זכרי’) ישימו צניף טהור על ראשו וישימו הצניף הטהור על ראשו גו’”.

ובהמשך דברי הנבואה: “ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו’”, ומסיים: “זה דבר ה’ אל זרובבל .. והוציא את האבן הראשה גו’”, דקאי על מלך המשיח — כמו שכתוב לפני זה “כי הנני מביא את עבדי צמח”, ונקרא זרובבל כי הוא מזרעו, היינו, ש”מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד”.

ונמצא, שבהפטרה זו מודגשת גודל מעלתן של ישראל — מבלי הבט על מעמדם ומצבם:

אפילו כאשר ישנו מעמד ומצב ד”בגדים צואים” ח”ו, אין הקב”ה מתחשב בכך, ולא עוד אלא שכאשר השטן מנסה לקטרג על ישראל, אזי “ויאמר ה’ אל השטן יגער בך ה’ השטן”!

ואילו בנוגע למצבם של בני ישראל — “העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות”, “בגדים נאים ולבנים”, ויתירה מזו: “וישימו הצניף הטהור על ראשו”, דקאי על המקיפים שעל הראש, שגם הם בתכלית העילוי — “צניף טהור”.

ועד שהנביא אומר “ראיתי והנה מנורת זהב כולה”, היינו, שכל בני ישראל כולם הם במעמד ומצב ד”מנורת זהב”!

ולכן, עוד בהיותם בגלות, מבטיח הקב”ה לזרובבל שמזרעו יבוא מלך המשיח ויבנה את בנין העתיד.

ד. על פי זה מובן שבהפטרה זו ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לתוכן הפעולה דחנוכה להאיר על פתח ביתו מבחוץ — שיש לפעול גם אצל יהודים הנמצאים “בחוץ”, להאיר ולהדליק את נשמתם באור ד”נר מצוה ותורה אור”:

כאשר מדברים אודות הפעולה עם יהודים שנמצאים לעת־עתה “בחוץ” — ישנו מי שטוען: היתכן לתבוע מיהודי לצאת מד’ אמותיו, ד’ אמות של קדושה, כדי לפעול עם יהודים הנמצאים “בחוץ” — מה לו ולאותם יהודים הנמצאים “בחוץ”, ובפרט כאשר רואה שהם לבושים “בגדים צואים”?!

לא זו בלבד שאינו חושב לצאת מד’ אמותיו כדי לפעול על יהודים אלו, אלא עוד זאת, שמדבר סרה ומקטרג על אותם יהודים, באמרו שרואה שהם לבושים “בגדים צואים”!

ועל זה בא הלימוד וההוראה מהפטרת שבת חנוכה:

בהפטרה מסופר שכאשר השטן בא לקטרג על יהודים — אזי “ויאמר ה’ אל השטן יגער ה’ בך השטן”: היתכן לקטרג על יהודי — “הלוא זה אוד מוצל מאש”! ובימינו אלו, לאחרי כל הגזירות וההשמדות כו’ שהיו בדור זה — הרי כל אחד ואחד מישראל הוא “אוד מוצל מאש”!…

ובכן: כאשר מדובר אודות ה”שטן”, שכל תפקידו לקטרג, שהרי לכך נברא כו’ — יש צורך להבהיר שהקב”ה גוער בו על כך: אבל בנוגע ליהודי, שיהודי יקטרג על יהודים אחרים — אין שום קא סלקא דעתך בכתוב שצריכים להבהיר ענין כזה, דבר לא נורמלי כלל וכלל! ואף על פי כן, נעמד לו יהודי לדבר סרה ולקטרג על יהודים שהם בבחינת “אוד מוצל מאש”, ולא עוד אלא שמדמה לעצמו שזהו ענין של קדושה, ועושה זאת בשליחותו של הקב”ה!

אין זו שליחותו של הקב”ה, כי אם שליחותו של ה”שטן”… שליחותו של הס”מ… שמשתדל ביותר לקטרג על יהודים, ואינו נח עד שמצליח למצוא יהודי שיקטרג על יהודים אחרים, רחמנא ליצלן, על ידי זה שמלביש זאת ב”איצטלא של יראת שמים”!

זאת ועוד: יהודי זה, הוא עצמו “אוד מוצל מאש”! האם טוב הוא מכל אותם ה”קדושים” שעלו על המוקד?!… אלא שמאיזו סיבה שתהי’ זכה והצילו הקב”ה משם! ואף על פי כן, לאחרי שהקב”ה הצילו משם — מוצא לעצמו תפקיד ושליחות לדבר סרה ולקטרג על יהודים שהם בבחינת “אוד מוצל מאש”!…

ה. וממשיך לטעון: לאחרי כל ההסברות — הרי בכל זאת רואה הוא שיהודים אלו לבושים “בגדים צואים”?!

הנה על זה אומרים בהמשך ההפטרה — “ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות”, “וישימו הצניף הטהור על ראשו גו’”:

להקב”ה ישנם מספיק מלאכים שהם מסירים את “הבגדים הצואים”, ומלבישים את כל אחד ואחד מישראל ב”מחלצות” ו”צניף טהור”, ואין זה ענין שלך!

ועד שהנביא מעיד ואומר “ראיתי והנה מנורת זהב כולה”, כלומר, שכל בני ישראל הם במעמד ומצב ד”מנורת זהב”! אין יהודים שהם “בחוץ” (חוץ לכלל ישראל) ח”ו, אלא “מנורת זהב כולה”!

ו. אמנם, ה”קלוגינקער” אינו מרפה מאותו יהודי, וממשיך לטעון: הרי התורה ציוותה “הוכח תוכיח את עמיתך”, ואם כן, כיצד יכול הנני לחשות בראותי יהודי שלבוש “בגדים צואים”?!

הנה על זה אומרים לו — “קשוט עצמך תחילה”:

הנך מדבר אורות “בגדים צואים” — הבט על עצמך ותראה שאתה הוא זה שלבוש “בגדים צואים”! ואין צורך להרחיק לכת כדי שימצא בעצמו “בגדים צואים”, שכן, עצם העובדה שמדבר סרה ומקטרג על יהודים, אין לך “בגדים צואים” יותר מזה — כדברי חז”ל: “כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים”, כלומר, דיבורים כאלו שקולים כנגד כל ג’ עבירות הכי חמורות עליהם אמרו “יהרג ואל יעבור”!…

ובפרט כאשר יתבונן מה אירע עמו לפני שעות אחדות, ובלשון חז”ל: “אידכר מאי עבדת באורתא”, בלילה שלפני זה וכו’ — הרי לא ימצא מקום להתחבא מרוב בושה!… אלא מאי, הוא מתנחם בכך שמסתיר זאת מ”בשר ודם”! — אבל כלפי שמיא גליא!… ולא עוד אלא שסוף כל סוף “נפרעין ממנו בגלוי”!…

ז. זאת ועוד:

בנבואה זו עצמה (בפסוקים שלפני זה) אומר הנביא: “כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו”, כלומר, כאשר פוגעים ביהודי — פוגעים “בבבת עינו” של הקב”ה!… ואף על פי כן, נמצא יהודי שיש לו חוצפה ועזות פנים לנגוע בבבת עינו של הקב”ה, רחמנא ליצלן!

אתה טוען שהנך בבחינת “מנורת זהב”, ויהודים אחרים לבושים “בגדים צואים” ונמצאים “בחוץ”:

אמנם, לאמיתו של דבר — הרי לא זו בלבד שגם יהודים אלו הם בבחינת “מנורת זהב”, כפי שמעיד הנביא “מנורת זהב כולה”, אלא עוד זאת, הלואי יזכה הוא להיות “רגל” ו”ירך” ל”מנורת זהב” של אותם יהודים שמנסה לדחות, כי:

אותם יהודים — אינם מדברים סרה על יהודים אחרים, אין להם את החוצפה וההעזה הכי גדולה לנגוע בבבת עינו של הקב”ה: ואילו אתה — מחוצף ועז פנים כל כך עד כדי נגיעה בבבת עינו של הקב”ה!…

ואדרבה: בנוגע ליהודי זה זקוקים ללימוד זכות, שסוף כל סוף נאמר גם עליו “מנורת זהב כולה”, שהרי גם הוא מבני אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה, ובודאי שסוף כל סוף ימצא הקב”ה דרכים כיצד להסיר ממנו את ה”בגדים צואים” שלו!

והתקוה חזקה שמכיון ש”דברי כבושין” אלו נאמרים בשבת חנוכה, שבת כזו שבהפטרה מדובר אודות גערתו של הקב”ה ב”שטן”, “יגער ה’ בך השטן”, המדבר סרה ומקטרג על ישראל, ואומרים זאת בברכה לפני’ ולאחרי’ — יפעלו הדברים את פעולתם.

ח. ונחזור לעניננו:

מהפטרה הנ”ל למדים את גודל מעלתו של כל אחד ואחד מישראל, שכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בחיצוניות ובגלוי, הרי לאמיתתם של דברים מעיד עליו הנביא ש”מנורת זהב כולה”!

ומזה מובן גודל ההכרח בכללות הפעולה דנרות חנוכה להאיר על פתח ביתו מבחוץ — דמכיון שכל אחד ואחד מישראל, גם זה שבחיצוניות ובגלוי נמצא “בחוץ”, מציאותו האמיתית היא “מנורת זהב כולה”, הרי פשיטא שאסור לשכוח אודותיו ח”ו (ועל אחת כמה וכמה — שלא לדבר עליו סרה ח”ו), אלא צריכים לעשות את כל הפעולות ולהשתדל ככל האפשרי שגם הוא יתחיל להאיר באור ד”נר מצוה ותורה אור”, כך שגם בגלוי ובחיצוניות יוכלו לראות את מציאותו האמיתית — “מנורת זהב כולה”.

ט. כמו כן מודגשת בהפטרה הנ”ל הפעולה בנוגע לגוים:

בהפטרה נאמר: “ונלוו גוים רבים אל ה’ ביום ההוא והיו לי לעם”. — התחלת ההפטרה היא אמנם “רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך”, כלומר, בנוגע לבני ישראל; אבל מיד בפסוק שלאחרי זה נאמר “ונלוו גוים רבים אל ה’ גו’ והיו לי לעם”.

וזהו הקשר עם חנוכה — ש”תקנת חכמים היתה להדליק על הפתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ, דהיינו ברשות הרבים ממש, מקום הקליפות, לאהפכא חשוכא לנהורא כו’, וזהו ונלוו גוים רבים אל ה’”.

ומובן, שהענין ד”ונלוו גוים רבים אל ה’” נפעל על ידי זה שבני ישראל מקיימים את הציווי “לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח .. מפני שצוה בהן הקב”ה” — כפי’ בדברים, כמובן, בדרכי נועם ודרכי שלום, שבאופן כזה יכולים לפעול בזמן הזה (כאשר אין יד ישראל תקיפה), ואדרבה: כאשר עושים זאת בדרכי נועם ודרכי שלום — אזי הפעולה היא בהצלחה גדולה יותר.

אמנם, לכאורה יש מקום לשאלה: נבואה זו נאמרה בנוגע לזמן דלעתיד לבוא, וכפי שמצינו עוד כמה וכמה נבואות דוגמתה — החל מנבואת ישעי’, נביא הישועה: “והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ גו’ ויורנו מדרכיו וגו’”, ומכיון שכן, יכולים לטעון, לשם מה צריך יהודי לעסוק בענין זה — הרי בלאו הכי מובטח לו שלעתיד לבוא יקויים יעוד זה?

והמענה לזה — בפשטות:

נוסף לכך שישנו פסק דין ברור ברמב”ם ש”צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח”, ציווי שניתן ביחד עם כל שאר ציוויי התורה (כנ”ל), הרי ענין זה מודגש ביעודים אלו עצמם — דמכיון שכל עניני התורה הם הוראה, תורה מלשון הוראה, הרי מובן, שגם יעודים אלו מהווים הוראה בעבודתו של יהודי, וההוראה היא — שיהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי שיהי’ מעמד ומצב ד”ונלוו גוים רבים אל ה’”, על ידי זה שפועל עליהם לקיים מצוות שנצטוו בני נח,

ואדרבה: על–ידי עבודה זו ממהרים ומקרבים קיום יעוד זה בשלימותו — לעתיד לבוא, ככל הגילויים דלעתיד לבוא שתלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.

וכמדובר כמה פעמים שבימינו אלו ישנה אפשרות לפעול זאת בנקל יותר:

מכיון שהקב”ה יודע עם מי יש לו עסק… “אכשור דרא” (בתמי’), לכן סיבב הקב”ה שיהודי יצטרך לבוא במגע עם גוי עבור עניני פרנסה, ומכיון שבלאו הכי בא עמו במגע — הרי נקל יותר לפעול עליו לקיים מצוות שנצטוו בני נח.

ומובן, שכאשר הגוי רואה שיהודי מתעניין בטובתו ודואג עבורו, מבלי לחשוב אודות טובת הנאה — מתרשם מכך ביותר, ואז ישנו סיכוי גדול יותר שהדברים יפעלו את פעולתן.

ועד כדי כך מתפעל הגוי מפעולה זו — שכתוצאה מזה יעזור ויסייע ליהודי בעניני פרנסה, הן בנוגע לפרנסה גשמית והן בנוגע לפרנסה רוחנית.

 

י. זוהי איפוא ההוראה שלמדים מכללות הענין דחנוכה — הוראה שמורגשת גם בהפטרה דשבת חנוכה — שיהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי להאיר מבחוץ, הן בנוגע לבני ישראל — לפעול על היהודים שבגלוי ובחיצוניות נמצאים “בחוץ” שגם הם יאירו באור ד”נר מצוה ותורה אור”, כך שגם בגלוי ובחיצוניות יהי’ ניכר שהם במעמד ומצב ד”מנורת זהב כולה”, והן בנוגע לגוים — לפעול עליהם שיקיימו מצוות שנצטוו בני נח, שעל ידי זה “כליא רגלא דתרמודאי”, שזהו תוכן הענין ד”ונלוו גוים רבים אל ה”.

ומובן, שלמרות העובדה שכבר דובר אודות ענינים אלו כמה וכמה פעמים — מכל מקום, יש לחזור ולעורר עוד פעם ועוד פעם, עד מאה פעמים ואחד! ובפרט שיתכן שישנם כאלו שעדיין לא שמעו, ועל כל פנים — “ניט דערהערט”, את הדברים.

וכמו כן אלו שתפקידם להיות “נרות להאיר”, לחזור ולפרסם את הדברים — צריכים גם הם לחזור על הדברים עוד פעם ועוד פעם, מבלי להתעייף, ולא לחשוב שמספיק מה שכבר דיברו אודות ענין זה פעם אחת,

ובפרט שיכולים לעשות חשבון שישנם עוד ענינים שצריכים לדבר אודותם, ומכיון שבן־אדם אינו יכול לדבר שני דברים בבת אחת [דבר זה יכול רק הקב”ה, כמו שכתוב “אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי”] — הרי מוטב לדבר אודות ענינים אחרים, ענינים חשובים יותר, לכאורה, מאשר הדיבור אודות הפעולה על גוים!

ולכן, חוזרים ומדגישים את הצורך וההכרח שבפעולה זו, ובפרט בשבת חנוכה — שכן, התוכן דנרות חנוכה הוא “כליא ריגלא דתרמודאי”, ההכנה לזמן דלעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד “ונלוו גוים רבים אל ה’”.