נוסע בעצמו בטנק

מדובר בחסידים שמכהנים כרבנים מורי הוראה בקהילות גדולות, שנשלחו על ידי הרבי למדבר שממה והקימו במקום קהילה פורחת ומשגשגת. ויהי הדבר לפלא: מדוע לא החשיב אותם הרבי כשלוחים? נקודות למחשבה בעקבות כינוס השלוחים

בהתוועדות ח”י אלול תשל”ד, הודיע הרבי מלך המשיח במפתיע, כי יחלק דולרים לצדקה לכל הקהל, באמצעות ה’טנקיסטים’ (בחורים ואברכים שנסעו במהלך הקיץ עם טנקי המצוות ברחובות ניו יורק וזיכו את העוברים ושבים במבצעי הקודש של הרבי).

כאשר ניגשו האחראים על ארגון הטנקים וביקשו לקבל חבילת דולרים לחלוקה, שאל אותם הרבי אם הם ‘טנקיסטים’? כלומר האם הם בעצמם נסעו על הטנקים.

זכורני, שבאותם ימים היה הדבר לפלא: הם הרי עבדו במסירות במשך כמה חודשים לארגן את יציאת הטנקים, ובזכותם יצאו הטנקים בכל יום מצויידים בכל–טוב, גשמי ורוחני. מדוע שלא יזכו להמנות על ה’טנקיסטים’?

בשאלתו, הבהיר הרבי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, מהו ‘טנקיסט’: חסיד שנוסע בעצמו בטנק והולך לזכות יהודים במבצעי הקודש.

ארבע–עשרה שנה אחר–כך, במהלך כינוס השלוחים העולמי תשמ”ח, הודיע הרבי כי תיערך חלוקה מיוחדת של קונטרסים, לשלוחים בלבד. במהלך החלוקה היו כאלה שניגשו לקבל, והרבי סירב לתת להם את הקונטרס, תוך שהוא שואל אותם: האם אתם שלוחים?

מי שהיה כאן, יודע, שאלה שניגשו לא היו סתם חסידים בעלי–עסק שחשקה נפשם בקונטרס מהרבי. מדובר בחסידים שמכהנים כרבנים מורי הוראה בקהילות גדולות, חסידים שלפני עשרות שנים נשלחו על ידי הרבי למדבר שממה והקימו במקום קהילה פורחת ומשגשגת, שהם עומדים בראשה. ויהי הדבר לפלא: מדוע לא החשיב אותם הרבי כשלוחים?

כמובן, שלאחרי שהרבי לא העניק את הקונטרסים לאותם חסידים, אנשי המל”ח וחברי המזכירות של הרבי לא נגשו לקבל קונטרס, וזאת למרות מסירותם הרבה לאנ”ש והשלוחים, 24 שעות ביממה, כולל ארגון הכינוס עצמו!

מהו שליח?

בשיחת שבת פרשת שלח תשמ”ג (התוועדויות ח”ג ע’ 1649) אומר הרבי כי שליח הוא אחד ששולחים אותו למקום שחוץ מד’ אמותיו, וכך מגדיר זאת הרבי: “וכמובן בפשטות שכל זמן שהוא נמצא בד’ אמות שלו, הרי מכיוון שזוהי רשותו, לא שייך לומר על זה ענין של שליחות והפצה כו’. ובפרט על–פי הלכה שרשותו של אדם נחשבת כידו, ובנוגע ל”ידו” בודאי שלא שייך לומר ענין של שליחות והפצה כו’.

“וכמו כן מובן, שגם לאחרי שיוצא מד’ אמותיו וכובש מקום נוסף שיהיה שייך לרשותו - הרי לאחר שמקום זה נעשה רשותו, אזי שולחים אותו למקום רחוק יותר, וכן הלאה, דמכיוון שמקום זה נעשה חלק מרשותו, שוב לא שייך ענין של הפצה ביחס למקום זה, ולכן צריך להיות ענין ההפצה למקום רחוק יותר”.

בשיחה זו מגדיר הרבי בצורה ברורה מהי שליחות ומיהו שליח: שליחות אמיתית היא כאשר הולכים תמיד מחיל אל חיל, לא מסתפקים במוסדות והפעילות הקיימת, אלא הולכים וכובשים שטחים נוספים. אם השליח הצליח להפוך את שכונתו לשכונה חב”דית, עליו להתחיל לעבוד עם שכונות אחרות, ולהפיץ גם שם את מעיינות תורת החסידות.

שליח שהקים קהילה חב”דית, ובמקום להמשיך בפעילות בשכונות אחרות, מחליט להתמקד בקהילה החב”דית שהקים, לפתח אותה ולפאר את מוסדותיה - הוא יכול להיות רב חשוב, ראש קהילה, עסקן וכו’, אבל לא ‘שליח’.

בכך ניתן להסביר עובדה מעניינת נוספת שאירעה אף היא בשנת תשמ”ח: באותה שנה חילק הרבי מענקים לשלוחים, אך הדגיש שמענקים אלו מיועדים אך ורק לשלוחים, ולא למנהלי מוסדות. גם לגבי השלוחים שקיבלו את המענקים, קבע הרבי שהמענקים מיועדים לחובות על הפעילות של השנים האחרונות, ולא למחיקת חובות ישנים (ראה מדור מאוצר המלך בגליון הקודם). שוב אנו רואים כאן קביעה, ששליח הוא זה שהולך מחיל אל חיל, ומוסיף עוד פעילות ועוד מוסד. ברגע שהוא מחליט להתמקד במוסדות הקיימים, הוא הופך להיות מנהל מוסד. הוא כבר לא שליח.

מחנך או שליח?

אם אכן כנים הדברים, הרי אברכים שנוסעים למקום בו קיימת קהילה חסידית מגובשת עם מוסדות פעילים, ומגיעים למקום על מנת לשמש כרב, מחנך, ר”מ או משפיע - האם הם נחשבים ל’שלוחים’. ייתכן שעבודתם שם נחוצה ומועילה, אבל מה ההבדל בינם לבין אברך שמוצעת לו משרה דומה בקראון–הייטס או כפר–חב”ד? שניהם עוסקים בתפקיד שלא יסולא בפז, מלאכת הקודש וזכותם גדולה מאוד, אבל האם הם נחשבים לשלוחים!

לא הריחוק מהקהילות החב”דיות המרכזיות קובע את השם ‘שליח’, אלא מצב המקום ואופן הפעילות בהפצת היהדות ומעיינות החסידות. העובדה שאותו אברך גר הרחק ממשפחתו, אינה מעניקה לו אוטומטית את התואר הנעלה ‘שליח’… מה גם שבשנים האחרונות, כאשר שלוחים רבים הקימו אמפרייה של ממש, הרי ילדיהם סמוכים ממש על שולחן אביהם השליח, ולעיתים קרובות תנאי המגורים בערי השדה אטרקטיבים הרבה יותר מתנאי המגורים בקראון הייטס.

הבחנה זו אינה עומדת בסתירה לביטוי שחוזר ונשנה בשיחותיו של הרבי, שכל יהודי בדורנו הוא שליח בכל מקום שהוא נמצא, ומוטלת עליו החובה להפיץ את הוראות הרבי בסביבתו - כי ברור שיש ‘שליח’ בשם התואר והמעלה, ויש ‘שליח’ בשם המושאל. גם התואר ‘צדיק’ מובא בחז”ל, וגם להלכה, כלפי כל יהודי שזכויותיו מרובים על עוונותיו, ויחד עם זאת אנו יודעים ששם התואר האמיתי של צדיק מתאים רק ליהודי כזה שמיגר לחלוטין את יצרו הרע. כך גם לגבי התואר ‘שליח’: בשם המושאל, כל יהודי שעוסק בהפצת המעיינות נקרא ‘שליח’, אבל כדי להקרא ‘שליח’ בשם התואר והמעלה, צריך לעסוק באמיתית עניין השליחות, בפיתוח והרחבת הפעילות להפצת המעיינות, בלי רגע אחד של מנוחה.

התחייבות השליח כלפי הרבי

במענה נדיר שלפנינו מתבטא הרבי על המחוייבות של העובדים בתפקידים מוגדרים במוסדות חבדיי”ם ומקבלים משכורת על עבודתם, כלפי הרבי ופעולותיו, שאינו כלולה במסגרת עבודתו המוגדרת בחוזה.

המענה הוא על רעיון לפרוייקט חבד”י מסויים שהגה אחד השלוחים, אבל מכיוון שאין מי שיארגן את הפרוייקט וישלם לאברכים על עבודתם - הם אינם עוסקים בזה.

כתב הרבי:

איני יודע - כי המדובר בעקשנות היפך הטבע לגמרי דכל אלה שהיו מחויבים ע”פ שו”ע (ואפילו ע”פ שכל הבהמי דנה”ב דבנ”י [= דנפש הבהמית דבני ישראל] להתעסק בעניני חב”ד - לבד נוסף על המוסד החב”די ממנו מתפרנס בגשמיות.

אשר בנוגע בפועל - בשום אופן לא לעשות מה שהוא, וכך נוהגים עשיריות בשנים.

הרבי מצפה מכל שליח או עסקן, שבנוסף לעבודתו המוגדרת עליה הוא מקבל משכורת מהמוסד החב”די - יהי’ מסור גם לשאר פעולותיו של הרבי ויעסוק בהם בהתנדבות.

שליח במקום קרוב ובמקום רחוק

בהתוועדות חג הגאולה י”ט כסלו תשי”ט, הורה הרבי לכל השלוחים לומר לחיים, כולל השלוחים שבערי השדה בארצות הברית ומונטריאל. ואמר:

“שידעו שנוסעים הם למדינה פלונית ולמקום פלוני כדי להביא את המשיח עבור כל בני ישראל בכל מקום שהם, כך שמוכרחים כביכול להגיע לעבודתם ושליחותם בה”חוצה” דוקא, להביא את ה”מעיינות”, ועל ידם - להביא את משיח צדקנו בכל מקום שהוא”.

ובהמשך אמר:

“הן אמת שגם אלו שנוסעים ל”נוארק” [שבניו ג’רסי] נמצאים ב”חוצה”, ו”מאנטריאל” שרחוקה יותר בכך וכך קילומטרים היא גם כן “חוצה”, אבל תכלית הכוונה היא שיסעו למקום רחוק עד שאין יודעים מגדולת המלך, ושם פועלים פריצת דרך להביא לשם את המעיינות במילואם ובשלימותם עם כמה וכמה מאנ”ש.

ולכן מה שהזכירו את כולם יחד - אין משמעות הדברים שכולם בשוה, וכמו ענין ה”ציבור” שיש בו מכל הסוגים.

אמנם, אלו שנוסעים למקום כזה שאפילו העולם אומר ומרגיש שזהו “חוצה” - הנה זהו המכוון ב”המשך” תרס”ו  הנ”ל ובכל מקום שמבארים עניינים אלו [במשל מבנו יחידו של המלך שכדי שיבוא למעמד ומצב של שלימות שולח אותו המלך דוקא למדינה רחוקה שאין יודעין בה גדולת המלך כו’], ובמקום כזה משלימים הכוונה.

.. ועניין זה - ביאת משיח - פועלים דווקא על ידי אלו שנוסעים למדינות הרחוקות ובשמחה וטוב לבב”.

שליח מתעדכן מהמשלח

כל ההגדרות הנ”ל לגבי אופן עבודת השליחות, חלים גם על תוכן השליחות: שליח צריך להיות ידו של המשלח, להביא את דבר המשלח לעירו ולמדינתו. בשנה הראשונה לשליחותו, עבד השליח בהתאם להוראות ששמע מהרבי טרם צאתו לעבודת השליחות, אולם בכל שנה ושנה הגיע לרבי לשמוע הוראות ועדכונים לעבודת השליחות.

ברור לכל שליח, שאם ברצונו להמשיך להקרא בשם התואר והמעלה ‘שליח’, עליו להתעדכן בהוראותיו החדשות של הרבי, ולפעול בהתאם. לדוגמא, חסיד שנשלח בשנות היו”דים, ומשום מה לא עידכן את פעילותו בעשרת המבצעים עליהם הכריז הרבי בשלהי שנות הכ”פים ותחילת שנות הלמ”דים - הוא מאבד את התואר ‘שליח’. ברור גם שאם אותו חסיד יחליט לפעול רק בחלק ממבצעי הקודש שלדעתו מתאימים למקום שליחותו, ויתעלם משאר מבצעי הקודש של הרבי - הוא מאבד אוטומטית את התואר ‘שליח’.

וכפי שאומר הרבי בשיחה לכינוס השלוחים, שבת פרשת תולדות תשד”מ (התוועדויות ח”א ע’ 125. מוגה):

“דרושה זהירות שהשליח לא ישנה משליחותו (בהתאם לרצון המשלח), כי כאשר משנה משליחותו - בטלה מציאותו בתור שליח (ער ווערט אויס שליח), ופשיטא ביטול מציאותו בתור מציאות המשלח”!

מכיוון שהפעם האחרונה בה זכינו לשמוע מהרבי אודות תפקידם של השלוחים היה בכינוס השלוחים תשנ”ב - מובן, שכל השלוחים, ללא יוצא מן הכלל, חייבים לעדכן את שליחותם בהתאם לאותה שיחה יסודית, שהוקדשה כולה להגדרת עבודת השליחות העכשווית.

ומאחר שבאותה שיחה קבע הרבי שעיקר עבודת השליחות הוא “להכין עצמו וסביבתו לקבלת פני משיח”, ושכל פרטי עבודת השליחות צריכים להיות חדורים בנקודה זו - הרי יכול להיות שליח שנמצא במקום מרוחק, ופועל במסירות נפש להפצת התורה והחסידות, אך כל עוד לא הגיעה לשם בשורת הגאולה של הרבי, ולא נקבעו שיעורי תורה בענייני גאולה ומשיח - חסר אצלו בכל עניין השליחות, ובטלה מציאותו בתור שליח!

שליחות במוסד לא חב”די

אם נחזור שוב לאותה חלוקת קונטרסים בשנת תשמ”ח, נגלה נתון מעניין נוסף: למרות שהרבי הגביל את החלוקה אך ורק לשלוחים - העניק הרבי קונטרסים גם לחסידים ועסקנים שלא הוכרו על ידי המימסד החב”די כשלוחים. באופן רשמי הם כיהנו כרבני בית כנסת של קהילה לא חב”דית, אך בפועל ניהלו פעילות חב”דית לכל דבר.

היו שהתפלאו, כיוון שהיה מונח אצלם ששליחות תתכן אך ורק במסגרת המוסדות החב”דיים, וחסיד העובד במסגרת אחרת - גם אם הוא עוסק בהפצת המעיינות, ופעילותו שווה לכל שליח אחר, אינו נחשב שליח כל עוד אינו עובד במסגרת חב”דית.

אך מי שלמד את דעתו של הרבי בנידון, הבין שלא רק “מעשה–רב” יש כאן, אלא משנה ברורה ומסודרת. כאשר שלח הרבי בשנות תשל”ו–ח שלוחים לארץ הקודש, כתב להם הרבי, בשנת תשל”ט, מכתב כללי - מהו סדר העדיפויות לתפקידים שימלאו, וזה לשונו הקדוש (לקו”ש חכ”ד ע’ 193 ואילך):

“א. כל המתאימים לזה, עכ”פ באם ישתדלו בזה ביגיעה המתאימה, בטח כבר עשו לקבל סמיכה יורה יורה ידין ידין, ועכ”פ יעשו וימשיכו בזה ועד לגמר טוב בזריזות מהיום והלאה.

ב. בהמשך להאמור, המתאימים ואלה שברצונם להשתדל בזה, ישתדלו בנוגע לרבנות ודיינות כו’, אשר לזה קדימה לגבי הבא לקמן.

ג. לאחרי זה, הקדימה להשתדלות במוסדות חב”ד באה”ק ת”ו הקיימים וביסוד חדשים במקומות המתאימים וזקוקים לזה כנ”ל.

ד. הסתדרות בשטח החינוך על טהרת הקודש במוסדות המתאימים, מוסדות סתם אף שאינם מחב”ד.

ה. הסתדרות כהנ”ל במוסדות שאינם של חינוך ובלבד שהם על טהרת הקודש”.

במכתב זה קבע הרבי ברורות את סדר העדיפויות בעבודת השליחות: עדיפות ראשונה לרבנות ודיינות. זאת, למרות שכדי להיות רב או דיין בארץ הקודש, יש צורך להיות במסגרת הרבנות הרשמית, שאינה קשורה כלל לליובאוויטש. עדיפות שניה נותן הרבי לעבודה במוסדות חב”ד, אך מי שמתקשה בכך, נותן לו הרבי אפשרות נוספת, בעדיפות שלישית: עבודה במסגרת חינוכית, גם במוסדות שאינם של חב”ד! בעדיפות רביעית נמצאים מוסדות קודש שאינם שייכים לחינוך, וגם שם לא מגביל הרבי לעבודה במוסדות חב”דיים.

כאן רואים בבירור את הגישה של הרבי לכל עבודת השליחות: הרבי לא רואה במפעל השליחות אמצעי להגדיל ולהעצים את שם תנועת חב”ד הרשמית, אלא אמצעי להפצת מעיינות תורת החסידות על מנת לזרז את התגלות המשיח.

ולכן: מחד, יכול להיות חסיד שעובד במסגרת חב”דית, אך מכיוון שאינו פועל 24 שעות להפצת המעיינות - אינו נחשב בעיני הרבי לשליח. ולאידך, יכול להיות חסיד שאינו עובד במסגרת חב”דית, אך מכיוון שהוא פועל בכל רגע להפצת המעיינות - מחשיבו הרבי כשליח, ומעניק לו את הקונטרס המיוחד לשלוחים.

הפיתרון לאברכים שמחפשים שליחות

הסתכלות זו, המבוססת על דבריו של הרבי, עשוייה להקל על אברכים רבים המעוניינים להיות שלוחים של הרבי. יש אברכים רבים שלאחר נישואיהם מתחילים לחפש שליחות, ומתקשים למצוא מסגרת חב”דית רשמית לעבודת השליחות. אם הם ילמדו את דעתו של הרבי על עבודת השליחות, ויגלו שהתואר שליח מוענק לכל מי שעוסק במסירות בהפצת המעיינות, גם שלא במסגרת חב”דית רשמית - תעמוד לפניהם קשת רחבה מאוד של תפקידים שבהם ועל ידם הם יכולים למלא את רצונו של הרבי ולהיות שלוחים לכל דבר ועניין.

- החל ממשרות רבנות ודיינות, בפרט בארץ הקודש, שם לרב העיר יש סמכויות גדולות מאוד, וביכולתו להפיץ את מעיינות החסידות ב”ברייטקייט” הרבה יותר גדולה מאשר אם יהיה מנהל בית חב”ד במקום (וכאמור, זו העדיפות הראשונה בעיני הרבי, הקודמת לעבודה במוסדות חב”ד!), וכלה בכל משרה על טהרת הקודש שמאפשרת להפיץ את מעיינות תורת החסידות.

בשיחת ש”פ בשלח תשי”ד, דיבר הרבי על תפקידה של “אגודת חב”ד”, בהפצת תורת החסידות ודרכי החסידות וקירוב כל בני ישראל לחסידות:

“גם כאשר בעיר שלימה נמצא חסיד אחד בלבד - תובעים ממנו לפעול שתהי’ זו עיר חסידית (“א חסידישע שטאט”).

ואין נפקא מינה מה הם הסיבות שבגללן נמצא בעיר זו. גם אם הגיע לעיר זו באמצעות ארגון “הייאס”, או ה”דזוינט”, שהם שלחוהו לשם - מוטלת עליו האחריות לפעול שתהי’ זו עיר חסידית, שכן זוהי הסיבה האמיתית שבגללה נשלח לשם”.

יש לציין, שאצל אדמו”ר הריי”צ הסדר היה שהוא בעצמו בחר את השלוחים וקבע את מקומם, ומזמן לזמן החליף את מקום שליחותם, וגם במכתבים שכתב לשלוחים, היה כותב להם את התואר ‘שליח’. ואילו אצל הרבי מה”מ יש סדר אחר בעבודת השליחות: הרבי קבע שהאברכים יציעו את עצמם לעבודת השליחות ויחפשו בעצמם את המקום, ורק מתי מספר זכו שהרבי בעצמו בחר בהם כשלוחים. בפתק הידוע מכינוס השלוחים תשמ”ח, כותב הרבי מפורש שהוא לא יקבע מיהו שליח. גם בנוסח המכתבים שהרבי כותב לשלוחים, התואר הרגיל הוא - “עוסק בצ”צ”, ולא התואר שליח! תואר זה, כותב הרבי גם לעסקנים מחוגים אחרים.

 

שליח באותה שעה…

הבנה זו מאפשרת לכל חסיד לקיים את הוראת הרבי שכל יהודי בדורנו צריך להיות שליח להפצת מעיינות תורת החסידות. אם הוא עוסק בעבודת הקודש, גם אם לא במסגרת חב”דית, ומנצל את משרתו וגם את זמנו הפנוי להפצת המעיינות - הרי הוא שליח במלוא מובן המילה. ואם הוא בעל–עסק, שמנצל את הפסקת הצהריים שלו לפעילות בהפצת מעיינות החסידות, הרי הוא ‘שליח’ לפחות באותה שעה.

לכן, במקום להתמקד על אופי המסגרת, יש להתמקד באופי הפעילות והתוכן שיוצקים בה. וכאשר אופי הפעילות הוא הפצת מעיינות החסידות, והתוכן היצוק בה הם כל שיחותיו והוראותיו של הרבי מלך המשיח, כולל ובעיקר הוראותיו הכי אחרונות בכינוס השלוחים תשנ”ב - הרי זו שליחות לכל דבר ועניין.

כאן אולי המקום להעיר ולהסתייג מכל אותם ביטויים שמעולם לא שמענו מהרבי, לא בכתב ולא בעל–פה, כמו ‘שליח ראשי’, או חלוקה בין מקום ומסגרת השליחות, וכיו”ב [כמובן, אין הכוונה כאן לסמכות המנהלית של שליח ראשון או מנהל המוסדות במדינה או בעיר]. הרבי מעולם לא חילק בין שליח לשליח, והחלוקה היחידה שמצינו בשיחותיו של הרבי מתייחסת לשלוחים הנמצאים במקומות מרוחקים ביותר, ששם נמצא המשלח בתוקף יותר. וכן אודות חמשת הדרגות בביטולו של השליח למשלח (שיחת שבת פרשת תולדות תנש”א - התוועדויות ע’ 133. מוגה): “כידוע הדרגות השונות שישנם בשליחות, ובכללות מלמטה למעלה: א) מעשה השליח מתייחס אל המשלח, אך לא כח העשי’ של השליח ושאר כחותיו. ב) כח העשי’ שלו בטל להמשלח, אבל לא שאר הכחות. ג) כל מציאותו - כל כחותיו, חפצו ורצונו שכלו ומדותיו - הרי הם בטלים לגמרי להמשלח, עד ד) שהוא “כמותו דהמשלח, ויתירה מזה ה) ממש”. זה מה שקובע את מעמדו של השליח, וכלשונו של הרבי (בשיחה שם) - השלוחים הכי עליונים ושלוחים תחתונים יותר.

ידוע פתגם רבותינו נשיאינו שתורת החסידות אינה ירושת יחידים או מפלגה מסויימת, אלא היא נחלת כל ישראל. משום כך, חובה על כל אחד להפיץ את מעיינות תורת החסידות - הן מתוך המסגרות החב”דיות, והן מתוך מסגרות אחרות. אדרבה, לפעמים קל יותר להביא את הדברים במסגרת לא חבדי”ת, שאז זה לא מרתיע אנשים מלהשתתף בזה, כיוון שזה לא מחייב אותו להחליף את סגנון חייו וכו’.

על אחת כמה וכמה כאשר זכינו והרבי הטיל עלינו את השליחות של הפצת בשורת הגאולה: הרי הבשורה אינה רק לחסידי חב”ד, שהרי משיח מגיע לגאול את עם ישראל כולו וכל העולם כולו, ולכן על כל אחד מוטלת השליחות במסגרת שבה הוא נמצא ועובד - להפיץ את נבואתו של הרבי ובשורת הגאולה, עדי נזכה להתגלותו של הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש.