המעלה של יום הולדת

אחד החידושים העיקריים של חסידות חב”ד הוא “עבודה בכח עצמו”. כלומר, לא לסמוך על מתנות שמקבלים מלמעלה, מהקב”ה, מהרבי או מהרב והמשפיע שלו • כל זמן שאין אדם עובד ומתייגע כדי להגיע להישגים בכח עצמו, עדיין אין כאן מאומה. אף שיש כאן הרבה מאד, אבל כל זה הוא ממה שנתנו לו ולא משל עצמו • התוועדות יום הולדת

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: רבינו הזקן הלך פעם יחד עם חבריו ה”חבריא קדישא” תלמידי הרב המגיד ממעזריטש. בדרכם ראו הצדיקים אחד מחסידי הרב הקדוש ר’ חייקל מאמדורא שעמד והתפלל תפילת שמונה עשרה. היה ניכר בו באותו חסיד - הצדיקים הללו ידעו היטב להכיר - כי הוא מתפלל באמת, מכל הלב, בבחינת “נפשי יצאה בדברו”, והנשמה האלוקית מאירה בו בשעת התפילה בכל יופיה העצמותי. אמרו ה”חבריא קדישא” לרבינו הזקן: מה תאמר על זה, הלא תראה כיצד מתפלל אותו חסיד. ויען רבינו הזקן: אכן, הוא מתפלל היטב. אבל לאמיתו של דבר לא הוא מתפלל, אלא רבו, הרב הקדוש ר’ חייקל מאמדורא, הוא המתפלל בו.

כפי שיטתם של צדיקי פולין, כפתגמו המפורסם של הרה”ק ר’ שלמה מקארלין: “צדיק באמונתו יחיה”, אל תקרי “יִחְיה” אלא “יְחַיה” - הצדיק בעבודתו מכניס חיות ומחיה את תלמידיו וחסידיו. ועל התלמידים רק להתאמץ ולהתחזק בהתקשרותם אל הצדיק, ואז יוכלו לקבל את מה שנותן בהם הצדיק.

וסיים רבינו הזקן, בהתאם לשיטתו, שיטת חב”ד: לחסידים שלי לא אתן זאת בשום אופן. הם לא יוכלו רק לסמוך על מה שייתנו להם במתנה. הם יצטרכו להתייגע ולעמול קשה בעבודת השם בכח עצמם, ואולי יהיה להם אך מעט, אבל מה שיהיה להם אכן יהיה שלהם.

המעלה של יום הולדת

בכ”ה באדר חל יום הולדתה של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא נ”ע. זהו גם “יום ההולדת” של “מבצע יום הולדת”, כ”ה באדר תשמ”ח, אותו הקדיש הרבי “להרוצים בכך - לזכותה ולעילוי נשמתה” של הרבנית.

עובדה זאת יחד עם העובדה שאנו נמצאים בעיצומם של ימי ההכנה ליום הבהיר י”א בניסן, יום הולדת מלכנו משיחנו - מביאה אותנו למקום של התבוננות בתוכנו של יום הולדת, ובפרט כפי שזה משתקף ב”דור השביעי”.

לכאורה תמוה מדוע שמחים ביום הולדת? מה כל כך שמח כאשר נולד התינוק ויצא לאויר העולם? לכאורה היה לו הרבה יותר טוב לפני הלידה, הן בגשמיות והן ברוחניות: אז מזונו היה מוכן לו כל העת שכן הוא “אוכל ממה שאמו אוכלת”. באותו זמן הוא גם יותר מוגן מכל פגע מאשר לאחר לידתו. גם מבחינה רוחנית, הרי לא חסר לו מאומה, שהרי “נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה”. ואילו לאחר הלידה, “בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל מה שלמד”.

אם כן, מדוע כולם שמחים וחוגגים ביום ההולדת, עד שיש שאלה הלכתית, האם כדאי ונכון לומר “שהחיינו” על פרי חדש בהתוועדות של יום ההולדת כדי לברך ולהודות לה’ על לידתו ועצם מציאותו.

הסיפור שבו פתחנו שופך אור גם על ענין זה: נכון אמנם שלפני לידתו היה לעובר הרבה יותר, אבל הוא לא היה עדיין מציאות עצמאית; ובלשון רש”י: “לאו נפש הוא”. היה לו אמנם כל טוב בגשמיות וברוחניות, אבל כל מה שהיה לו, לא היה שלו. אפילו עצם מציאותו לא הייתה שלו אלא מה שקיבל מאחרים, מה שאמו אוכלת ומה שלימדו המלאך את כל התורה. אלו היו מתנות בלבד שקיבל מאחרים בעוד שהוא מצד עצמו לא היה לו מאומה.

אחד החידושים העיקריים של חסידות חב”ד (כמבואר בארוכה ב”חינוך קטן” - הקדמת שער היחוד והאמונה) - “עבודה בכח עצמו”: לא לסמוך על “מתנות” שמקבלים מלמעלה, מהקב”ה (“עבודת מתנה”), או מהרבי (“צדיק באמונתו יחיה”), או מהרב שלו, המשפיע שלו וכדומה. כל זמן שאין הוא עובד ועמל ומתייגע ומגיע למה שמגיע בכח עצמו, עדיין אין כאן מאומה. כי אף שיש כאן הרבה מאד, אבל כל זה הוא ממה שנתנו לו ולא משל עצמו.

ביום ההולדת האדם מתחיל להיות “נפש” עצמאית; הוא מתחיל לחיות מצד עצמו ולא בגלל שמישהו נתן בו חיות מבחוץ. זו החיות שלו עצמו עליה הוא עמל ויגע והצליח להגיע בכח עצמו. אולי זה מעט ואולי זה מלא חסרונות, אבל זה שלו, “אייגענע”.

וכאשר זהו היסוד והבסיס, העבודה בכח עצמו, אז אפשר להכניס בזה גם הרבה “מתנות” שמקבלים מלמעלה.

שיהיה שלך

האם חגיגת יום הולדת, יום שבו הפך האדם ל”מציאות” אינה סותרת את התביעה והדרישה של חסידות לבטל את המציאות העצמית? להניח את עצמו הצידה לגמרי ולזכור שהעיקר הוא לא ה”אני” שלי?

אפשר לומר זאת על דרך משל - הסיבה לכך שהתגלותו של הבעל שם טוב ותורת החסידות הכללית קדמה להתגלותו של רבינו הזקן ותורת חסידות חב”ד - משום שההתחלה וראשית הכל הוא הביטול ושלילת המציאות העצמית כפי שלימד הבעש”ט, דרך חיזוק האמונה הטהורה.

לאחר מכן הגיעה תורת החסידות של רבינו הזקן, תורת חסידות חב”ד, שמלמדת את האדם להבין בשכלו הוא, להתבונן בדעתו ולא להסתפק רק באמונה, אלא גם בידיעה עצמית. אין פירושו של דבר שחסידות חב”ד מדגישה את ה”אייגענע מציאות” - ההיפך הוא הנכון. אין כמו חסידות חב”ד מי שמדגיש את הביטול והנחת עצמותו ושלא לבנות מאומה על השכל והרגש העצמיים, אלא שהביטול עצמו עלול להיות באדם כמו דבר שחוץ ממנו, שמישהו (הקב”ה, הרבי וכו’ כנ”ל) העניק לו במתנה. ואז נמצא שכל הביטול שלו לא חדר בתוך מציאותו כלל, ומצד עצמו הוא נשאר מציאות יש כמקודם. כל מה שיש לו זה כלל לא שלו, זוהי “יציאה” ממה שהוא בעצמו. וברגע בו יחזור להיות מה שהוא עצמו, יתברר לפתע שהוא אחרי הכל מציאות יש, ואפילו “יש ודבר נפרד בפני עצמו”.

ולכן אחד היסודות העיקריים של חסידות חב”ד הוא שלא להסתפק ב”מתנות”, ולו יהיו אלו המתנות הנפלאות ביותר שבכח עצמך לא היית מסוגל בשום אופן להגיע אליהם. יש לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי להחדיר את הביטול והנחת עצמותו בפנימיות.

כדי לשלול מצב שבו האמונה נשארת “מלמעלה” ואינה חודרת דיה לפנימיות האדם - תובעת חב”ד את הפנימיות; כלומר, להפנים בכח עצמו את כל מה שמאמינים ויודעים, כדי שהדברים יחדרו היטב היטב לתוכו פנימה ויפעלו את פעולתם. אולי בגלל שדורשים ממך לעמול ולהתייגע תקבל בתחילה פחות, אבל מה שתקבל ותקלוט יהיה אכן שלך.

זהו אפוא החידוש המיוחד של יום הולדת - עבודה בכח עצמו, לעמוד על הרגלים של עצמך. לא לסמוך על ה”מתנות” שמקבלים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בכח עצמו כדי שהדברים האמיתיים והנפלאים אכן ייכנסו בתוכך, בתוך המצב הנמוך בו אתה נמצא, ויפעלו בך את פעולתם.

שפשוף בכפתורי השרד

רבינו הזקן התחיל את ה”הולדת” של חסיד, כלומר: החדרת האמונה והביטול בפנימיותו על ידי עבודה בכח עצמו, אבל עדיין לא חגגו והדגישו את ימי ההולדת בגלוי ובפרסום. היה זה עניין ליחידי סגולה בלבד. הגילוי והפרסום מענין של יום הולדת התחיל אצל אדמו”ר הריי”צ נ”ע, שגילה כמה ממנהגי יום הולדת, ובפרט ובמיוחד אצל הרבי שליט”א בדור השביעי. ה”שטורעם” הגדול בזה באופן של “מבצע”, התחיל במיוחד בתחילת התקופה החדשה בנשיאות, בכ”ה אדר תשמ”ח.

שכן עיקר ההמשכה “למטה בארץ” היא, כידוע ומפורסם, על ידי ספירת המלכות, הלא הוא הרבי מלך המשיח. הוא “ממשיך את השכינה” לא רק בתחתון ביותר, אלא גם באופן שזה פורץ ובוקע מתוך המציאות של התחתון עצמו: “והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין. שנמצאים אנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא. והעבודה - לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא” (המאמר של קבלת הנשיאות, ד”ה באתי לגני תשי”א סוף סעיף ג’).

אם בשנים הקודמות היה צורך עדיין ב”צחצוח הכפתורים האחרונים” של “מדי השרד” כדי להיות מוכנים לגמרי לגאולה האמיתית והשלמה - הרי עתה, בתקופה מיוחדת זו, שמתחילה מיום כ”ב בשבט תשמ”ח, כבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים לגמרי. ועד שצחצוח יתר עלול אפילו לקלקל (שיחת ב’ ניסן תשמ”ח). משום שכבר הגענו למצב בו האלקות חודרת ומגיעה גם לרמות הנמוכות ביותר ולמדרגות התחתונות ביותר.

ענין זה של יום הולדת, שהמציאות העצמית תהיה שייכת לאלקות, הגיעה בתקופה זו למקומות ולדרגות התחתונים ביותר. למעמד ומצב של אחרי ז”ך אדר ואחרי ג’ תמוז. למצב שנדמה כאילו ח”ו צריך לעבוד “לבד”, כאשר לא רואים ולא מבינים ולא מרגישים כאילו את הרבי, עבודה בכח עצמו לגמרי.

ולמרות כל המצב התחתון, עד כדי איבוד כל העשתונות לכאורה, ממשיכים כל עניניו של הרבי מלך המשיח שליט”א ללא שום שינוי ח”ו כלל וכלל: ממשיכים לנסוע לרבי, ואפילו יותר מלפני ג’ תמוז. השלוחים ממשיכים לצאת ולפעול ולהפוך את העולם בהצלחה מופלגה, אחרי שכולם ניבאו לנו התמוטטות מוחלטת. תלמידי התמימים מהווים דוגמה וסמל של התקשרות לרבי ושל הפצת המעיינות והפצת בשורת הגאולה מבלי התחשב עם כל מאומה. ומתוך כל זה עולה מכל פינה הקריאה “הרבי חי וקיים”.

זו ההוכחה החזקה ביותר שהענין של “יום הולדת” - העבודה בכח עצמו ומצד עצמו של התחתון ביותר - הגיעה אל השיא שלה.

משכו וקחו לכם

השבת נקרא בתורה את פרשת החודש. עבר זמן רב מאז שמעו ישראל את בשורת הגאולה מפי משה רבינו, ועדיין הם לא ראו את הגאולה, ובאותם ימים קשים נדרש מהם לעבוד “בכח עצמו”: לקחת את האליל של מצרים ולקשור אותו בכרעי המיטה; “משכו וקחו לכם” - משלכם דווקא - ולהכריז לכל באי עולם כי עומדים אנו לשחוט את האליל שכולם סוגדים לו. אין אנו מתחשבים כלל וכלל מה יאמרו ומה יגידו ומה יעשו האחרים. אותנו לא מעניין שום דבר מלבד מילוי הציווי שקיבלנו ממשה רבינו והחדרתו בכח עצמו בתוך ההעלם של העולם.

דוקא הנהגה זו היא שהביאה את הגאולה ממצרים, והיא גם המביאה את התגלות הגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

אחד החידושים העיקריים של חסידות חב”ד הוא “עבודה בכח עצמו”. כלומר, לא לסמוך על מתנות שמקבלים מלמעלה, מהקב”ה, מהרבי או מהרב והמשפיע שלו • כל זמן שאין אדם עובד ומתייגע כדי להגיע להישגים בכח עצמו, עדיין אין כאן מאומה. אף שיש כאן הרבה מאד, אבל כל זה הוא ממה שנתנו לו ולא משל עצמו • התוועדות יום הולדת
מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג,
משפיע בישיבת תומכי תמימים ראשון לציון
בכוח עצמו ובסייעתא דשמיא
מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: רבינו הזקן הלך פעם יחד עם חבריו ה”חבריא קדישא” תלמידי הרב המגיד ממעזריטש. בדרכם ראו הצדיקים אחד מחסידי הרב הקדוש ר’ חייקל מאמדורא שעמד והתפלל תפילת שמונה עשרה. היה ניכר בו באותו חסיד - הצדיקים הללו ידעו היטב להכיר - כי הוא מתפלל באמת, מכל הלב, בבחינת “נפשי יצאה בדברו”, והנשמה האלוקית מאירה בו בשעת התפילה בכל יופיה העצמותי. אמרו ה”חבריא קדישא” לרבינו הזקן: מה תאמר על זה, הלא תראה כיצד מתפלל אותו חסיד. ויען רבינו הזקן: אכן, הוא מתפלל היטב. אבל לאמיתו של דבר לא הוא מתפלל, אלא רבו, הרב הקדוש ר’ חייקל מאמדורא, הוא המתפלל בו.
כפי שיטתם של צדיקי פולין, כפתגמו המפורסם של הרה”ק ר’ שלמה מקארלין: “צדיק באמונתו יחיה”, אל תקרי “יִחְיה” אלא “יְחַיה” - הצדיק בעבודתו מכניס חיות ומחיה את תלמידיו וחסידיו. ועל התלמידים רק להתאמץ ולהתחזק בהתקשרותם אל הצדיק, ואז יוכלו לקבל את מה שנותן בהם הצדיק.
וסיים רבינו הזקן, בהתאם לשיטתו, שיטת חב”ד: לחסידים שלי לא אתן זאת בשום אופן. הם לא יוכלו רק לסמוך על מה שייתנו להם במתנה. הם יצטרכו להתייגע ולעמול קשה בעבודת השם בכח עצמם, ואולי יהיה להם אך מעט, אבל מה שיהיה להם אכן יהיה שלהם.
המעלה של יום הולדת
בכ”ה באדר חל יום הולדתה של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא נ”ע. זהו גם “יום ההולדת” של “מבצע יום הולדת”, כ”ה באדר תשמ”ח, אותו הקדיש הרבי “להרוצים בכך - לזכותה ולעילוי נשמתה” של הרבנית.
עובדה זאת יחד עם העובדה שאנו נמצאים בעיצומם של ימי ההכנה ליום הבהיר י”א בניסן, יום הולדת מלכנו משיחנו - מביאה אותנו למקום של התבוננות בתוכנו של יום הולדת, ובפרט כפי שזה משתקף ב”דור השביעי”.
לכאורה תמוה מדוע שמחים ביום הולדת? מה כל כך שמח כאשר נולד התינוק ויצא לאויר העולם? לכאורה היה לו הרבה יותר טוב לפני הלידה, הן בגשמיות והן ברוחניות: אז מזונו היה מוכן לו כל העת שכן הוא “אוכל ממה שאמו אוכלת”. באותו זמן הוא גם יותר מוגן מכל פגע מאשר לאחר לידתו. גם מבחינה רוחנית, הרי לא חסר לו מאומה, שהרי “נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה”. ואילו לאחר הלידה, “בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל מה שלמד”.
אם כן, מדוע כולם שמחים וחוגגים ביום ההולדת, עד שיש שאלה הלכתית, האם כדאי ונכון לומר “שהחיינו” על פרי חדש בהתוועדות של יום ההולדת כדי לברך ולהודות לה’ על לידתו ועצם מציאותו.
הסיפור שבו פתחנו שופך אור גם על ענין זה: נכון אמנם שלפני לידתו היה לעובר הרבה יותר, אבל הוא לא היה עדיין מציאות עצמאית; ובלשון רש”י: “לאו נפש הוא”. היה לו אמנם כל טוב בגשמיות וברוחניות, אבל כל מה שהיה לו, לא היה שלו. אפילו עצם מציאותו לא הייתה שלו אלא מה שקיבל מאחרים, מה שאמו אוכלת ומה שלימדו המלאך את כל התורה. אלו היו מתנות בלבד שקיבל מאחרים בעוד שהוא מצד עצמו לא היה לו מאומה.
אחד החידושים העיקריים של חסידות חב”ד (כמבואר בארוכה ב”חינוך קטן” - הקדמת שער היחוד והאמונה) - “עבודה בכח עצמו”: לא לסמוך על “מתנות” שמקבלים מלמעלה, מהקב”ה (“עבודת מתנה”), או מהרבי (“צדיק באמונתו יחיה”), או מהרב שלו, המשפיע שלו וכדומה. כל זמן שאין הוא עובד ועמל ומתייגע ומגיע למה שמגיע בכח עצמו, עדיין אין כאן מאומה. כי אף שיש כאן הרבה מאד, אבל כל זה הוא ממה שנתנו לו ולא משל עצמו.
ביום ההולדת האדם מתחיל להיות “נפש” עצמאית; הוא מתחיל לחיות מצד עצמו ולא בגלל שמישהו נתן בו חיות מבחוץ. זו החיות שלו עצמו עליה הוא עמל ויגע והצליח להגיע בכח עצמו. אולי זה מעט ואולי זה מלא חסרונות, אבל זה שלו, “אייגענע”.
וכאשר זהו היסוד והבסיס, העבודה בכח עצמו, אז אפשר להכניס בזה גם הרבה “מתנות” שמקבלים מלמעלה.
שיהיה שלך
האם חגיגת יום הולדת, יום שבו הפך האדם ל”מציאות” אינה סותרת את התביעה והדרישה של חסידות לבטל את המציאות העצמית? להניח את עצמו הצידה לגמרי ולזכור שהעיקר הוא לא ה”אני” שלי?
אפשר לומר זאת על דרך משל - הסיבה לכך שהתגלותו של הבעל שם טוב ותורת החסידות הכללית קדמה להתגלותו של רבינו הזקן ותורת חסידות חב”ד - משום שההתחלה וראשית הכל הוא הביטול ושלילת המציאות העצמית כפי שלימד הבעש”ט, דרך חיזוק האמונה הטהורה.
לאחר מכן הגיעה תורת החסידות של רבינו הזקן, תורת חסידות חב”ד, שמלמדת את האדם להבין בשכלו הוא, להתבונן בדעתו ולא להסתפק רק באמונה, אלא גם בידיעה עצמית. אין פירושו של דבר שחסידות חב”ד מדגישה את ה”אייגענע מציאות” - ההיפך הוא הנכון. אין כמו חסידות חב”ד מי שמדגיש את הביטול והנחת עצמותו ושלא לבנות מאומה על השכל והרגש העצמיים, אלא שהביטול עצמו עלול להיות באדם כמו דבר שחוץ ממנו, שמישהו (הקב”ה, הרבי וכו’ כנ”ל) העניק לו במתנה. ואז נמצא שכל הביטול שלו לא חדר בתוך מציאותו כלל, ומצד עצמו הוא נשאר מציאות יש כמקודם. כל מה שיש לו זה כלל לא שלו, זוהי “יציאה” ממה שהוא בעצמו. וברגע בו יחזור להיות מה שהוא עצמו, יתברר לפתע שהוא אחרי הכל מציאות יש, ואפילו “יש ודבר נפרד בפני עצמו”.
ולכן אחד היסודות העיקריים של חסידות חב”ד הוא שלא להסתפק ב”מתנות”, ולו יהיו אלו המתנות הנפלאות ביותר שבכח עצמך לא היית מסוגל בשום אופן להגיע אליהם. יש לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי להחדיר את הביטול והנחת עצמותו בפנימיות.
כדי לשלול מצב שבו האמונה נשארת “מלמעלה” ואינה חודרת דיה לפנימיות האדם - תובעת חב”ד את הפנימיות; כלומר, להפנים בכח עצמו את כל מה שמאמינים ויודעים, כדי שהדברים יחדרו היטב היטב לתוכו פנימה ויפעלו את פעולתם. אולי בגלל שדורשים ממך לעמול ולהתייגע תקבל בתחילה פחות, אבל מה שתקבל ותקלוט יהיה אכן שלך.
זהו אפוא החידוש המיוחד של יום הולדת - עבודה בכח עצמו, לעמוד על הרגלים של עצמך. לא לסמוך על ה”מתנות” שמקבלים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בכח עצמו כדי שהדברים האמיתיים והנפלאים אכן ייכנסו בתוכך, בתוך המצב הנמוך בו אתה נמצא, ויפעלו בך את פעולתם.
שפשוף בכפתורי השרד
רבינו הזקן התחיל את ה”הולדת” של חסיד, כלומר: החדרת האמונה והביטול בפנימיותו על ידי עבודה בכח עצמו, אבל עדיין לא חגגו והדגישו את ימי ההולדת בגלוי ובפרסום. היה זה עניין ליחידי סגולה בלבד. הגילוי והפרסום מענין של יום הולדת התחיל אצל אדמו”ר הריי”צ נ”ע, שגילה כמה ממנהגי יום הולדת, ובפרט ובמיוחד אצל הרבי שליט”א בדור השביעי. ה”שטורעם” הגדול בזה באופן של “מבצע”, התחיל במיוחד בתחילת התקופה החדשה בנשיאות, בכ”ה אדר תשמ”ח.
שכן עיקר ההמשכה “למטה בארץ” היא, כידוע ומפורסם, על ידי ספירת המלכות, הלא הוא הרבי מלך המשיח. הוא “ממשיך את השכינה” לא רק בתחתון ביותר, אלא גם באופן שזה פורץ ובוקע מתוך המציאות של התחתון עצמו: “והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין. שנמצאים אנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא. והעבודה - לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא” (המאמר של קבלת הנשיאות, ד”ה באתי לגני תשי”א סוף סעיף ג’).
אם בשנים הקודמות היה צורך עדיין ב”צחצוח הכפתורים האחרונים” של “מדי השרד” כדי להיות מוכנים לגמרי לגאולה האמיתית והשלמה - הרי עתה, בתקופה מיוחדת זו, שמתחילה מיום כ”ב בשבט תשמ”ח, כבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים לגמרי. ועד שצחצוח יתר עלול אפילו לקלקל (שיחת ב’ ניסן תשמ”ח). משום שכבר הגענו למצב בו האלקות חודרת ומגיעה גם לרמות הנמוכות ביותר ולמדרגות התחתונות ביותר.
ענין זה של יום הולדת, שהמציאות העצמית תהיה שייכת לאלקות, הגיעה בתקופה זו למקומות ולדרגות התחתונים ביותר. למעמד ומצב של אחרי ז”ך אדר ואחרי ג’ תמוז. למצב שנדמה כאילו ח”ו צריך לעבוד “לבד”, כאשר לא רואים ולא מבינים ולא מרגישים כאילו את הרבי, עבודה בכח עצמו לגמרי.
ולמרות כל המצב התחתון, עד כדי איבוד כל העשתונות לכאורה, ממשיכים כל עניניו של הרבי מלך המשיח שליט”א ללא שום שינוי ח”ו כלל וכלל: ממשיכים לנסוע לרבי, ואפילו יותר מלפני ג’ תמוז. השלוחים ממשיכים לצאת ולפעול ולהפוך את העולם בהצלחה מופלגה, אחרי שכולם ניבאו לנו התמוטטות מוחלטת. תלמידי התמימים מהווים דוגמה וסמל של התקשרות לרבי ושל הפצת המעיינות והפצת בשורת הגאולה מבלי התחשב עם כל מאומה. ומתוך כל זה עולה מכל פינה הקריאה “הרבי חי וקיים”.
זו ההוכחה החזקה ביותר שהענין של “יום הולדת” - העבודה בכח עצמו ומצד עצמו של התחתון ביותר - הגיעה אל השיא שלה.
משכו וקחו לכם
השבת נקרא בתורה את פרשת החודש. עבר זמן רב מאז שמעו ישראל את בשורת הגאולה מפי משה רבינו, ועדיין הם לא ראו את הגאולה, ובאותם ימים קשים נדרש מהם לעבוד “בכח עצמו”: לקחת את האליל של מצרים ולקשור אותו בכרעי המיטה; “משכו וקחו לכם” - משלכם דווקא - ולהכריז לכל באי עולם כי עומדים אנו לשחוט את האליל שכולם סוגדים לו. אין אנו מתחשבים כלל וכלל מה יאמרו ומה יגידו ומה יעשו האחרים. אותנו לא מעניין שום דבר מלבד מילוי הציווי שקיבלנו ממשה רבינו והחדרתו בכח עצמו בתוך ההעלם של העולם.
דוקא הנהגה זו היא שהביאה את הגאולה ממצרים, והיא גם המביאה את התגלות הגאולה האמיתית והשלימה.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.