יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

יש השואלים: לשם מה בכלל חשוב להדגיש כי את התורה ציווה לנו משה - והרי הקב”ה הוא ורק הוא נותן התורה ומצווה המצוות, ומשה רבינו אינו אלא שליח. ובכלל, מדוע חשוב ונוגע ונחוץ לדעת כי השליח הוא משה? מדוע זה משנה? מסתבר שזה חלק ממהות האמונה עד שזה חלק מי”ג עיקרי האמונה שהתקבלו בכל תפוצות ישראל

עומדים אנו בסמוך ליום ז’ באדר, יום ההולדת ויום ההילולא של משה רבינו. בימים אלו בו’ אדר ראשון, חל גם היארצייט של חתנא דבי נשיאה, חתנו של הרבי הריי”צ וגיסו של הרבי מלך המשיח, הרה”ח ר’ שמרי’ גורארי’, הרש”ג.

נפתח אפוא הפעם בסיפור שסיפר המרא דאתרא של כפר חב”ד, הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע”ה, ששמע בעצמו מהחסיד ר’ פינחס אלטהויז שהיה מעורב בזה, סיפור שקשור עם הרש”ג ועם הרבי, משה רבינו שבדור.

כידוע, הרש”ג התמנה על ידי הרבי הריי”צ להיות ה’מנהל–פועל’ הכללי של ישיבות “תומכי תמימים” ובמסגרת תפקידו זה, דאג גם לגשמיות של הישיבות. בשל כך היה נוסע ממקום למקום ונפגש עם יהודים בעלי יכולת על מנת שירימו תרומה נכבדה לישיבה.

בשנת תשי”ט נסע הרש”ג עם החסיד ר’ פינחס (פינייע) אלטהויז, לברזיל, לבקר אצל אחד הגבירים שם שהיה תורם למוסדות תורה בסכומים גבוהים. לפני שנסעו, אמר לו הרבי, שכשנוסעים לבקש כסף מיהודי, אין זו רק נסיעה בשביל כסף, אלא צריך לעורר אותו על ענייני יהדות. כשהגיעו אליו ונכנסו סוף סוף ללשכתו, התחיל הרש”ג לדבר עמו על חשיבות שמירת המצוות, ואף הציע לו להניח תפילין. הגביר התרגז על כך שמנסים לחדור לחייו האישיים, ואמר שזה עניינו הפרטי ואין זה עסק שלהם. אבל הרש”ג לא ויתר והמשיך לנסות להסביר לו שכל יהודי שייך ומשפיע על כלל ישראל, והנהגתו הפרטית יש לה השלכות על עם ישראל כולו. הלה התרגז עוד יותר והאווירה בחדר התחילה להיות לא נעימה. ר’ פינייע, שראה לאן הרוח נושבת, ניסה “להרגיע” את הרש”ג ולהסביר לו שיפסיק לנדנד לגביר בענין זה, אבל הרש”ג לא אבה לשמוע. ואכן, בסופו של דבר, גם כסף לא קיבלו ממנו. לאחר שיצאו, שאל ר’ פינייע את הרש”ג למה התעקש כל כך, והרי ראה בעצמו לאן זה מוביל, בפרט שלשם כך הם נסעו נסיעה ארוכה. השיב הרש”ג: “בחור, בחור, איך בין מחובר” (= אני מחובר לרבי. כלומר: אם הרבי אמר לדבר עמו על כך, זה בדיוק מה שאעשה!). 

הייתה לו לרש”ג התקשרות וביטול אל הרבי כמו חסיד צעיר, למרות שהיה מבוגר מהרבי במספר שנים. הרש”ג היה נוהג לחזור מאמר דא”ח כל שבת בעלות המנחה בזאל הקטן של 770, עם מניין זקנים שישבו עמו לסעודה שלישית, וזאת על פי הוראתו של הרבי הריי”צ. שכן בשנות חייו האחרונות של הרבי הריי”צ בעלמא דין, היה הדיבור קשה לו, ולכן ציווה שהרבי שליט”א יתוועד בשבת מברכים וביומי דפגרא, ואילו הרש”ג יחזור מאמרי דא”ח. אחרי שהרבי שליט”א קיבל את הנשיאות והתחיל לומר מאמרי חסידות, רצה הרש”ג להפסיק את מנהגו לחזור דא”ח, אולם הרבי לא הסכים לכך בשום אופן, באומרו: שנינו קיבלנו את הציווי. אם אתה מפסיק, גם אני צריך להפסיק.

לאחר שהרבי קיבל את הנשיאות, קיבל הרש”ג על עצמו את מרותו של הרבי והיה מקושר ובטל לגמרי אל “דער רבי דער שוואגער” כמו חסיד צעיר. והיה בקי בתורתו המופלאה של הרבי. גם בשנים האחרונות, במשפט הספרים של “דידן נצח”, התייצב לימין הרבי ועמד על כך בכל תוקף עוז, למרות שסבל על כך רבות מבני משפחתו, והייתה זו מבחינתו מסירות נפש ממש.

חסידים מספרים בשמו, כי מה שגרם לו לקבל על עצמו את הרבי שליט”א בכל עניין, הייתה שאלה אחת כבדת משקל בה התלבט, והפנה את השאלה אל הרבי. הרבי ענה לו שעוד מעט ייסע אל האוהל של הרבי הריי”צ, וישאל את “השווער” מה לעשות בנדון זה. ואכן, כשהרבי חזר מהאוהל, אמר שיש לנהוג כך וכך. כששמע זאת הרש”ג, אמר: “אני מכיר את גיסי ויודע שהוא איש אמת. אני יודע בעצמי שאינני יכול לקבל תשובות בגלוי מהרבי הריי”צ באוהל. אם הוא יכול לקבל שם תשובות, אזי הוא הרבי!”

בתפילות, ישב הרש”ג עם שולחן מיוחד, סמוך למקומו של הרבי. בהתוועדויות היה יושב בקצה השולחן מימין הרבי. בכל פעם שהרבי אמר מאמר חסידות, גם כשהיה זה מאמר כעין שיחה ושאר הנוכחים לא עמדו, הרש”ג היה מתרומם ממושבו, עומד בביטול ומקשיב בדריכות. בהקפות של שמחת תורה היה הרבי רוקד רק עמו בהקפה הראשונה והשביעית.

זכורני כי בשנות תש”מ–מ”א, בתקופת היותי ב”קבוצה” ולאחר מכן, זכיתי יחד עם עוד כמה חברים מתלמידי התמימים, לשמש אותו כשהיה מאושפז בבית רפואה ולעזור גם בבית וב–770. לאחר שמחת תורה באנו אליו אל בית הרפואה, והוא שאל בחשש עם מי רקד הרבי השנה כאשר מקומו נפקד. כששמע שהרבי רקד לבדו עם ספר התורה, ולא עם אף אחד אחר, צהבו פניו.

משה רבינו הוא חלק מהמהות

הקשר של יהודי עם הקב”ה והאמונה שלו בבורא, צריכים לעבור דרך משה רבינו, כפי שכתוב “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”, “תורה ציווה לנו משה” וכן “זכרו תורת משה עבדי”. גם אחרי ז’ אדר, נשמתו של משה רבינו נצחית בעולם הזה הגשמי כפי שהיא נמצאת בגופו של הנשיא שבכל דור ודור (לקו”ש חכ”ו ע’ 7). כפי שאומרת הגמרא על הפסוק “וזרח השמש ובא השמש” - “עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה, זרחה שמשו של צדיק אחר”. כי העולם אינו יכול להיות קיים אפילו רגע ללא “צדיק יסוד עולם” שנמצא בגוף גשמי בעולם.

אלא שיש שואלים: לשם מה בכלל חשוב להדגיש כי את התורה ציווה לנו משה - וכי משה הוא שציווה את התורה? והרי הקב”ה הוא ורק הוא נותן התורה ומצווה המצוות, ומשה רבינו אינו אלא שליח. מדוע חשוב ונוגע ונחוץ לדעת כי השליח הוא משה? מה גם שהקב”ה היה יכול לעשות שהתורה לא תגיע אלינו דרך אדם מסוים.

לכן חשוב להדגיש, שעל פי שלוש עשרה העיקרים שקובע הרמב”ם, שהם היסודות והעיקרים של אמונת ישראל - האמונה במשה רבינו כבשר ודם מקבל התורה, כמו גם האמונה במלך המשיח כבשר ודם, נשמה בגוף גשמי דווקא, היא מעיקרי האמונה. ואין פירושם של הדברים שעניינים אלו הם הדברים החשובים ביותר; אלא עיקרי האמונה הם העיקרים והיסודות של כל אמונתנו. כך למשל לגבי העיקר הראשון, האמונה במציאות ה’. מובן ופשוט שזהו היסוד ובלעדיו אין משמעות לשום דבר. אם יבוא מישהו ויאמר שהוא מסכים לקבל את כל התורה והמצוות, מלבד העובדה שישנו אלוקים בורא לעולם - הרי מובן שאין לזה שום משמעות.

כך בדיוק צריך להתייחס לאמונה בעובדה ש”הא–ל מנבא את בני האדם”, לאמונה במשה רבינו, לאמונה בנשיא הדור שבכל דור ודור (ובדורנו: הרבי שליט”א מלך המשיח), יחד עם ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן. וכן האמונה בתחיית המתים - אשר אלה הם חלק עיקרי מעיקרי האמונה. בלי זה כביכול נשמט הבסיס לכל התורה ואין משמעות לקיומה. כאן ראוי להדגיש כי י”ג עיקרי האמונה של הרמב”ם אכן התקבלו ללא עוררין בכל תפוצות ישראל, ללא יוצא מן הכלל.

להאמין שחי בגוף גשמי

על השאלה מדוע דברים אלו נחשבים עיקרים באמונה, מבאר הרבי על פי המבואר בתניא (פרקים ל”ו–ל”ז) שתכלית בריאת הכל היא “נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”. תכלית זו תהיה בשלימות בימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים. זה נעשה באמצעות קיום התורה והמצוות על ידי ישראל. ולפי זה, כיוון שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, מבאר הרבי מדוע כל זה נחשב מעיקרי האמונה:

בוודאי יכול הקב”ה להעביר לנו את כל המסרים שהוא רוצה באיזה אופן שהוא רוצה. אבל בגלל שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, רוצה הקב”ה שהכל ייעשה דווקא על ידי התחתונים, על ידי אדם גשמי, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי. לכן ענין עיקרי באמונה, היא העובדה שהקב”ה שוכן ומתלבש כביכול בבני אדם ומנבא את בני האדם. כי אילו היינו אומרים שהקב”ה אינו יכול לשכון ולהתלבש באדם גשמי, פירושו של דבר שלא יכולה להיות דירה לו יתברך בתחתונים. לכן מעיקרי האמונה שהדברים יכולים וצריכים לעבור דווקא על ידי נביאים, בני אדם גשמיים, דירה בתחתונים.

ובעוד ששאר הנביאים “יוצאים מעצמם” בשעת הנבואה, “עשתונותיהם מטרפות” והם נמצאים אז במצב של שינה או עילפון - הרי משה רבינו עומד על עמדו בשעת הנבואה, “כלי” ומשכן מוחלט לה’. הוא נמצא כל הזמן כמות שהוא בתכלית הביטול לה’, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ובו שוכן ומתלבש הקב”ה. ועל ידו נפעל גם בכל עם ישראל, שהתחתונים ייעשו דירה לו יתברך בתכלית השלימות.

כך, ועוד יותר, בקשר למשיח אשר הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי. ענין זה הוא מעיקרי האמונה - משום שזוהי התכלית של כל עם ישראל ושל כל התורה והמצוות, לכבוש את העולם כולו שיהיה דירה לו יתברך בתחתונים. אילולא זה אין משמעות ואין תכלית ח”ו לכל התורה והמצוות. וכפי המשל הידוע מהחייל היוצא למלחמה, שאף אם הוא עושה הכול כפי שמורים לו בקבלת עול מוחלטת, אבל הוא אינו יודע כלל על המשימה אותה עליו למלא ועל היעד אותו הוא מבקש לכבוש, הרי גם אם יעשה כל מה שאומרים לו בשלימות, חסרה נקודה עיקרית ביותר בעצם היותו חייל. מסיבה זו עצמה, דירה בתחתונים דווקא, ישנה הדגשה מיוחדת בתוך אמונה זו בביאת המשיח, שמשיח חייב להיות בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

וכך כותב אדמו”ר הריי”צ ב”הקריאה והקדושה”: “רבים מעמנו בני ישראל, שלדעתם מאמינים הם, ואף הולכים לבית הכנסת להתפלל, סוברים כי גאולת ישראל תבוא על ידי אידיאל עולמי כל שהוא ולא על ידי גואל יחיד. כלומר, מאמינים הם במשיחיות, אבל לא באדם שיהיה משיחן של ישראל.

”. . התורה, הנביאים וחז”ל מרבים לדבר אודות משיח כגואל יחיד, כפי שהיה משה רבינו. על מלך המשיח מדברים הם, ולא על המשיחיות. וכך אומרים אנו בכל יום בעיקרי האמונה ‘אני מאמין … בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו’. המילים ‘שיתמהמה’ ו’לו’ מתייחסות לאדם חי, ולא לרעיון מת.
“משיח יהיה גואל יהודי, אדם שיהי’ מנהיג גדול, ויבוא מזרעו של דוד המלך. לדברי הגמרא בריאתו עלתה במחשבת הבורא קודם שנברא העולם, כי הוא מהווה תכלית כוונת ריבונו של עולם בבריאה”. עד כאן לשונו.

ובאמת אצל משיח מודגשת העובדה שהוא חייב להיות בגוף גשמי הרבה יותר מכפי שזה אצל משה רבינו. שכן משה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכוח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך, ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם. נמצא שאצלו מודגש עוד הרבה יותר שהדברים חייבים להתחיל דווקא מתוך הגוף הגשמי.

ומכיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, אצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם. אצל משיח לא די להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו, אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך” בבחינת “ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” - “זה מלך המשיח וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.