חלום שחלמתי

היה זה יום שישי ערב שבת קודש פרשת ראה, כ”ט במנחם-אב תקע”ב, כאשר הגיע רץ בהול לליאדי, לבית רבינו הזקן, והודיע לו כי נפוליון עזב זה עתה את ארשא וצבאותיו שועטים כעת לעבר ליאדי – עיר מגוריו של הרבי. מאז פרוץ המלחמה, סירב הרבי לעזוב את ליאדי, מקום מגוריו, אולם כאשר חיילותיו של נפוליון עברו את נהר ברזינא, ובתוך יום אחד התקדמו כשלושים פרסאות, הבין הרבי כי כלתה הרעה, וכי יש לעזוב את העיר ואת החצר במהירות האפשרית * חלק ראשון הפורש את יריעת הימים הנוראים ההם

– מאתיים שנה לעזיבתו של אדמו”ר הזקן מליאדי ובריחתו מנפוליון –

א

עננים שחורים התקשרו בשמי רוסיה. נפוליון, המצביא הצרפתי המהולל שנחל עד כה נצחונות מזהירים בכל מלחמותיו, העמיד את כוחותיו בכוננות עליונה ונערך לקראת מתקפת מחץ על צבא רוסיה האדיר. עד לפני כמה חודשים היה נראה כי המצביא המהולל יסתפק בנצחונותיו בכיבוש פולין, אך נפוליון לטש עיניים גם לשטחה העצום של רוסיה והכריז מלחמה נגד הצבא הרוסי. נראה היה כי המלחמה היא בלתי-נמנעת.

כ”ק אדמו”ר הזקן, שהתגורר באותה עת בעיר ליאדי, חרד מאוד מהאפשרות שנפוליון ינצח במלחמה – “חי ה’ וחי נפשי כך הראוני במוסף ביום א’ דראש השנה: באם ינצח ב”פ [= בונפרטה, שם משפחתו של נפוליון] – יורם קרן ישראל ויורבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתנתקו לבן של ישראל מאביהם שבשמים, ובאם שינצח א’ [אלכסנדר – מלך רוסיה] יושפל קרן ישראל ויורבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתקשרו ויתחברו לבן של ישראל לאביהן שבשמים”, כתב אל אחד מחסידיו הדגולים והנאמנים ר’ משה מייזליש.

רבינו הזקן לא הסתפק בדיבורים בלבד, כי אם עשה מעשה: הוא ביקש מחסידו זה, ר’ משה מייזליש, שיחדור לתוך קווי האויב וירגל עבורו כדי שהרבי יהיה מעודכן בזמן אמת על כל המתרחש בצבא הצרפתי. את הידיעות שקיבל, העביר הרבי היישר אל מפקדי הצבא הרוסי הבכירים עמם עמד בקשר מתמיד.

בי”ב תמוז תקע”ב פרצה המלחמה הגדולה בין צרפת בראשות הקיסר נפוליון לבין חיילות רוסיה בראשות הצאר. נפוליון בראש ה”גרנד ארמה” (“הצבא הגדול”) שמנה כשבע מאות אלף חיילים, מעל מחציתם צרפתים, החל לחצות את נהר הנמאן ופניו לכיוון מוסקבה. בראש הכוח המרכזי שמנה כרבע מיליון חיילים, עמד נפוליון בכבודו ובעצמו, כאשר מולו עמדו כארבע מאות אלף חיילים רוסים, שרובם היו מופתעים ולא נכונים למלחמה. נפוליון הורה לצבאו להסתער אל תוך שטחה של האימפריה הרוסית. 

נוכח ההפתעה, כמעט ולא נתקלו חייליו בהתנגדות משמעותית, ועד מהרה הגיע לעומק השטח הרוסי. ההתנגדות הרוסית שהתעוררה פה ושם, הייתה נקודתית בלבד. ברקלאי, המפקד העליון הרוסי, סירב להשיב מלחמה שערה כיוון שחשש מתבוסה בקרב פנים אל פנים. פעמים מספר ניסה ברקלאי לייצב קו הגנה, אך כל פעם הוקדם על ידי הצרפתים בטרם סיים את ההכנות הנדרשות ונאלץ לסגת עוד ועוד. הפיקוד הרוסי הבין כי האפשרות למערכה מכרעת בתנאים מטיבים נוכח עוצמתה ומהירותה של ההתקדמות הצרפתית, הינה אפסית.

כבר בימים הראשונים כבשו הצרפתים את וילנא. במקום זה נפרצה הדרך לפני ר’ משה לחדור אל מעוזי הצבא הצרפתי ולדווח על כל תוכניותיהם. היה זה זמן קצר לאחר שהקימו את מטה המלחמה הכללי באחד ממבצרי העיר; באותה העת  גונבה שמועה לאוזני ר’ משה מייזליש, כי במטה הכללי הצרפתי מחפשים מתורגמן שבקי היטב הן בשפה הרוסית והן בשפה הצרפתית. רק מעט אנשים משכילים, שידעו שתי שפות על בוריין היו באותם ימים, ור’ משה היה מאותם בודדים שידע שפות רוסית, צרפתית, גרמנית ופולנית. הוא אף היה ידוע בפקחותו הרבה. הוא הגיש אפוא את מועמדתו, הרשים את מפקדי הצבא, ועד מהרה קיבל משרה באחת המחלקות הסודיות ביותר במטה הכללי. ר’ משה התחבב במהירות על הקצינים הגבוהים שנתנו בו אימון רב. כך ניצל את ההזדמנות לחדור ללב גוב הארי – אל מטה המלחמה הכללי הצרפתי, שם עמד על כל תכניותיהם של הצרפתים, ומשם העביר כל העת דיווחים מדוייקים לרבינו הזקן על כל תנועה מתוכננת של הצבא הצרפתי.

ר’ משה מייזליש לא היה המרגל היחיד שהתכניות היו פרושות בפניו. באחת המחלקות הסודיות של המטה הכללי ששכנה בעיר דסויא, עבד גם ר’ משה, בנו של רבינו הזקן, שאף הוא דיבר צרפתית רהוטה. גם הוא עבד כמתרגם וידע מראש על כל תזוזה של הצבא הצרפתי. המחנה הצבאי בו עבד, היה המטה המרכזי שבו תוכננה המלחמה “מערכת התיירים ובית פקידות המפות של מדינות רוסיה לכל פרטי הדרכים והנתיבות בין עיר לעיר ובין כפר לכפר, והיערות והנחלים, ומשם היו שולחים מפות קטנות לכל מחנה אשר עליהם ללכת כפי פקודת המטה הכללי”. 

ר’ משה פקח אוזניים ועיניים, קלט את כל הפרטים. הוא אף עזר לקציני הצבא לתרגם מכתבים מכפריים רוסים שהיו מרגלים תמורת שוחד לטובת הצבא הצרפתי ומגלים את נתיבות הצבא הרוסיה וכוחו. הוא כמובן מיהר לשגר שליחים נאמנים שהעבירו את הדיווחים לרבינו הזקן.

ימי הקיץ האירופים היו סואנים. פרשיו של נפוליון שעטו קדימה, כובשים עיר אחר עיר. הם כבשו את ויטבסק ואת ארשא לצד ערים רבות נוספות. 

ב

היה זה יום שישי ערב שבת קודש פרשת ראה, כ”ט במנחם-אב תקע”ב, כאשר הגיע רץ בהול לליאדי, לבית רבינו הזקן, והודיע לו כי נפוליון עזב זה עתה את ארשא וצבאותיו שועטים כעת לעבר ליאדי – עיר מגוריו של הרבי.

מאז פרוץ המלחמה, סירב הרבי לעזוב את ליאדי, מקום מגוריו. הרבי ידע כי אם יעזוב את עירו וחצרו, תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם כאשר חיילותיו של נפוליון עברו את נהר ברזינא, ובתוך יום אחד התקדמו כשלושים פרסאות, הבין הרבי כי כלתה הרעה, וכי יש לעזוב את העיר ואת החצר במהירות האפשרית.

הרבי נטל עמו את כל בני המשפחה שהתגוררו עמו, מלבד בנו הצעיר ר’ משה, ששהה באותם ימים כמרגל בצבא הצרפתי, וכן אחיו רבי יהודה לייב שהיה בביתו בעיר יאנוביץ. לצדו של הרבי נלוו כעשרה מגדולי החסידים.

על אף החפזון והבהילות, הורה רבינו הזקן לבני העיר לקחת לעצמם את כל בית הבית, את המטות, השולחנות והספסלים, מבלי להשאיר מאום בדירתו. אפילו את הבגדים הישנים והסנדלים הבלואים שלא נלקחו, הורה הרבי לבני העיר לקחתם לעצמם. אפילו את ספרי התורה ביקש לפנות מבית הכנסת שלו, העיקר שלא יישאר מאום.

אם לא די בכך, הרי שהרבי הורה לעקור מהרצפה את הסטנדר שלו. אפילו את הטיח עליו השעין את ידו וחלק מהרצפה עליו עמד – הורה לעקור, מבלי להשאיר שריד ופליט.

אותה שעה הורה הרבי ליידע אותו בניגון המארש בו עברו חיילי צרפת את הגבול הרוסי. כשניגנו לפניו את הניגון, אמר שהוא אכן ניגון של נצחון. לאחר מכן שקע בדבקות עצומה, ולאחר זמן ממושך הרים את ראשו ואמר: “סוף כל סוף יהיה דידן נצח”.

על אף השבת שעמדה בפתח, לא התמהמה רבינו הזקן, ובאופן מפתיע הורה לבני ביתו ולחשובי חסידיו, להתכונן לעזיבה מיידית את העיר ליאדי. ואכן, בתוך שעות אחדות הועמסו כל חפצי הבית על-גבי שתי עגלות, והרבי ובני משפחתו עלו על העגלות והתחילו במסע ארוך, רצוף התלאות שארך חודשים אחדים. טרם צאתם שמעו החסידים את רבינו הזקן מתברך לאמר: “ירחם השם יתברך ונבוא בגבול פלך פולטובה קודם ראש-השנה”. ויהי לפלא.

ג

העיר ליאדי נעזבה בבת אחת. העיר שהייתה מקור החסידות החב”דית המפתחת, נותרה מאחור, והכתר עזבה במהירות רבה, את הבית, את החצר הגדולה, את בית המדרש.

אל העיר ליאדי הגיע אדמו”ר הזקן לאחר מאסרו הקשה בעיר פטרבורג, בעקבות הפצת החסידות בקנה מידה רחב. עם שחרורו, הורו לו שלטונות הצאר לקבוע את ביתו בעיר פטרבורג, עיר הבירה. הם רצו לפקח בשבע עיניים על כל מעשיו של הרבי ולתהות אחר פועלו. הייתה זו גזירה קשה בעבור החסידים; אלו רצו להתגורר בסמוך לרבי, אך כעת היה נתון הדבר בספק רב. 

בהשגחה פרטית, באותה עת שהה בעיר הבירה פטרבורג הנסיך ליובאמירסקי. נזדמן והוא פגש את אחד החסידים שסיפר לו בהתפעלות רבה על הרבי. הוא סיפר על כך שרבבות אנשים מכבדים את הרבי, והפליג בשבחים על אודות הרבי. תיאורי החסיד על אודות אישיותו של הרבי, לצד עיניו הנוצצות, שבו את לבו של הנסיך, והוא ביקש לפגוש את הרבי באופן אישי. ואכן, הפגישה שהתקיימה העצימה את התפעלותו של הנסיך מאישיותו הכובשת של הרבי.

בין הדברים, נודע לליובאמירסקי על גזירת השלטונות נגד הרבי ועל צערם העמוק של אלפי החסידים בעקבות כך. נענע הנסיך ואמר לרבי, שאם יסכים להתיישב באחת העיירות שתחת חסותו, הוא ישתדל בקרב רבי השלטון שיסיכמו לכך. הרבי הסכים לתנאי. הנסיך אף הוא השתדל והפעיל את קשריו, והשלטונות אכן ניאותו לבקשתו.

אדמו”ר הזקן עקר אפוא מעירו ליאזנא לטובת מקום הממלכה החדש. היה זה בעיצומו של חודש מנחם אב תקס”א, יום שישי ערב שבת קודש ‘נחמו’, הגיע אדמו”ר הזקן לראשונה לעיר ליאדי להתגורר בה, ועמו יחד כחמשת אלפים חסידים! בליאדי הקים מחדש את חצרו ואת ממלכתו. 

מאז בואו לעיר, התווספו לעדת החסידים הטריה יחסית, עשרות אלפי חסידים. הנסיך שראה בכך ברכה רבה, הורה לפועליו לבנות בית גדול ורחב ידיים עבור אדמו”ר הזקן וחסידיו. מאז שבת הרבי וחסידיו בליאדי, פרחה חסידות חב”ד. היו אלו ימים של מנוחה בהגיעו אל הנחלה. בתקופה זו הרבי הרחיב והעמיק את עבודתו בעסקנות הכלל לטובת כלל יהודי רוסיה הלבנה ואוקראינה. גם ה’מתנגדים’ הניחו לו ופסקו כמעט מלהילחם נגדו, וכך יכול היה להרחיב את השפעתו ולהפיץ את תורת חסידות חב”ד בקהילות רבות ברחבי רוסיה הלבנה. 

עד מהרה הפכה ליאדי לבירתה של חסידות חב”ד בהנהגת אדמו”ר הזקן. אלפי חסידים נהרו במשך השנה לליאדי, בזמנים המיוחדים שהוקצו לכך, כדי ליהנות מהאור הגדול, לשאול עצה ולבקש ברכה והכוונה בדרך העולה בית ה’. 

על אודות ימי האור הגדולים של ליאדי, ניתן ללמוד רבות מתיאורו של החסיד הנודע רבי דוד צבי חן (הרד״צ) לצעירי החסידים, כשסיפר להם על יום חג הגאולה, י”ט כסלו הראשון. הוא תיאר באוזניהם כי כבר קודם לכן היו סימנים מצד אדמו”ר הזקן שבי”ט כסלו הראשון “יהיו חדשות” וסביר כי הרבי יורה לערוך סעודת הודאה ואף בעצמו יהיה נוכח בסעודה.

“בתחילת חודש כסלו אספנו, אנו האברכים מהומיל, בוברויסק והעיירות הסמוכות, סכום כסף עבור עגלה – סיפר הרד”צ. “כמו כן קנינו תריסר נעלי צמר (“וואליקעס”) ויצאנו רגלית לדרך הארוכה כשמפעם לפעם נחים על המגררה של עזריאל. בדרך כלל, בעיקר בערים רוגצ׳וב, ביחוב ושקלוב, נוספו חסידים ששכרו עוד שתי עגלות.

“כשמונה מנינים של חסידים הגענו לליאדי ביום חמישי פרשת וישלח. השבת פרשת וישלח היתה אחת מהשבתות השמחות ביותר שהיו לחסידים, ולא בכדי; שלש פעמים אמר אדמו”ר הזקן מאמרי חסידות במשך אותה שבת: את המאמר הראשון אמר בבית המדרש הקטן שבחצר ביום שישי, לאחר בין תפילת מנחה לקבלת שבת – הלא הוא המאמר ״וישלח יעקב״ שנדפס ב״תורה אור״. המאמר השני אמר רבינו הזקן בבית המדרש הקטן שבחצר בשבת לפנות בוקר. היה זה כשעתיים לפני שהאיר השחר. הרבי החל את המאמר בפסוק “ויאמר יהושע וגו’ בעבר הנהר”. את המאמר השלישי אמר בבית המדרש הקטן שבחצר, בשבת לאחר תפילת מנחה. מאמר זה החל בפסוק “ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו”.

“על שלשת המאמרים חזרנו, ה״יושבים״ והאורחים, פעמים רבות. כל אחד מחוזרי המאמרים נזהר לחזור בדיוק על דברי הרבי”, סיפר הרד”צ בערגה.

“כבר בימי ראשון ושני החלו לזרום לליאדי אנשים מקרוב ומרחוק, מבאייעוו, טטרסק, חוטימסק, חסלביץ׳, אמצ׳יסלוב, קלימוביץ׳, פאהאר, פוצ׳עפ, דוברובנה, ארשא, קרופקי, טולצ׳ין, בוריסוב, באבינוביץ׳, דוברומיסלא, ליובאוויטש, רודניא, ליאזנא, ומערים ועיירות רבים בפלך ויטבסק ופולוצק”. 

ביום שלישי, חג הגאולה י״ט כסלו, התפלל הקהל בבית הכנסת הגדול שבחצר, בבית הכנסת הקטן שבחצר וכן מילא את כל בתי המדרש שבעיר. כל המקומות הללו היו מלאים בחסידים.

תושבי ליאדי הכריזו שבמשך כל השבוע, עד לאחר שבת הבאה, יפורנסו כל האורחים ללא תשלום. כך אכן היה, תושבי ליאדי היהודים הוכיחו מידה נאותה של הכנסת אורחים מופלגת, תוך גילויי חיבה של אהבת רעים ואהבת חסידים. מספרים, כי אפילו תושבי ליאדי שאינם-יהודים, לקחו חלק מה בהכנסת אורחים זו. עשרות מתושבי ליאדי הלא-יהודים פינו את בתיהם בעבור האורחים שלא נמצא בעבורם מקום לינה בבתים יהודיים.

אפילו מנהל חוותו של הנסיך ליובאמירסקי, יאן טשעמערינסקי, הראה מידה רבה של הכנסת אורחים. הוא הודיע לקהילה כי מחוותו של הנסיך יישלח להם בכל יום שבעים וחמשה פודים (פוד = כשש-עשרה ק”ג) של קמח שיפון עבור אפיית לחם, שלש בהמות ומספר עגלים לשחיטה כשרה. אם לא די בכך, הרי שהוסיף מספר מגררות נושאות חציר ושיבולת שועל עבור הסוסים שהביאו את החסידים מכל הערים והעיירות.

לאחר זמן מנחה גדולה התאסף הקהל העצום שהגיע בבית המדרש הגדול שבחצר, לשם אמור היה להגיע הרבי לומר מאמר חסידות. לצד בית המדרש הגדול הקימו אוהל קיץ רחב ידיים, ושניהם היו מלאים מפה אל פה. באמצע בית המדרש עמדה בימה גדולה ועליה – שולחן רחב לידו אמור היה הרבי לשבת.

בשעה היעודה נראתה קבוצת אברכים בעלי כתפים רחבות. במשך רגעים ספורים פלסו דרך רחבה למעבר עבור הרבי, בניו ואחיו. כשדמותו ההדורה של הרבי נראתה בפתח הכניסה, נפל על החסידים מורא ופחד של הדרת כבוד פנימי. 

הס הושלך בחלל בית הכנסת, ופתאום נשמע קולו של הרבי בנגנו את התנועה הידועה על המלים “צאינה וראינה”.

הרבי נכנס בלווית אחיו מהרי”ל שעמד מימינו, וכ”ק אחיו רבי מרדכי שעמד משמאלו. בשורה השניה הלכו אחיו רבי משה  עם שני נכבדים נוספים, ואחריהם הלכו בניו רבי דובער, רבי חיים אברהם, רבי משה ולבסוף הנכד ה”צמח צדק”. היה זה שיא הדרת המלכות שידעה ליאדי באותה תקופה. 

בהגיעם למדרגות הבימה, החל הרבי לשיר את ה’תנועה’ הידועה עם המלים “א-לי אתה ואודך אלקי וארוממך״. הרבי התיישב ליד השולחן שעל הבימה וכל מלוויו התיישבו סביב. לאחר דקת דומיה, פתח אדמו”ר הזקן בניגונו הידוע וההתלהבות הפנימית גדלה מרגע לרגע. השקט מטיל אימה פנימית שרר על כולם. רק בתום הניגון החל הרבי לומר מאמר חסידות שהתחיל במילות הפסוק “פדה בשלום נפשי”.

משסיים הרבי אמירת המאמר, התחיל החסיד רבי נפתלי סנדר – בעל מנגן חסידי – לנגן ניגון שמח, בעוד החסיד רבי שמואל אליהו “הצרוד” הכריז שכל הקהל ישתתף בשירה בסדר מסודר.

ד

את כל הממלכה הגדולה הזאת, את ה”חצר” את בית המדרש הגדול ובית המדרש הקטן, את חדר היחידות וביתו של הרבי, בניו ואחיו – הכול נאלץ הרבי להותיר מאחוריו ביצאו בחפזה מהעיר ליאדי ביום חמישי בלילה, מחשש לבואם של חיילי צבא צרפת, שהסתערו בעוז על שטחיה העצומים של רוסיה.

אל רבינו הזקן הצטרפו עוד מאות חסידים שנסעו בכשישים עגלות נוספות. אל שיירת העגלות הגדולה הצטרפה אבטחה מצד הצבא הרוסי שהכיר בערכו של רבינו הזקן. החיילים הרוסים אבטחו את השיירה מפני הלא-צפוי.

הרבי עדכן מיד את הגנרלים הרוסים הבכירים עמם עמד בקשר כל העת, על בריחתו החפוזה. אלו, בהכרת הטוב, יעצו לו לנסוע דרך העיר באייעוו. הם קיוו שדרך זו תהא נוחה למעבר מהיר. אולם, רבינו הזקן לא שעה להצעתם והורה לנסוע אל העיר קראסנא, תוך שהוא מזרז את בני ביתו לנסוע מהר ככל האפשר ולעבור את נהר הדנייפר.

השיירה הגדולה יצאה מליאדי במהירות והסוסים דהרו בדרך המלך. עוד הסוסים שועטים קדימה, כולם מכוונים פניהם אל הגלות הלא-צפויה, נעצרה לפתע השיירה הגדולה. מסתבר שהעגלה הראשונה בה ישב הרבי, נעצרה, ואחריה כולם. עד מהרה נודע כי הרבי ביקש מהחיילים הרוסים שיעמידו לרשותו עגלה מהירה רתומה לשני סוסים אבירים, וכן שני עגלונים מנוסים של הצבא הרוסי. החיילים הרוסים שקיבלו פקודה לציית לכל מילה של הרבי, התפלאו על כך. הם ידעו כי כל שעה היא קריטית, וכי יש להזדרז, אבל כיוון שהראבין ביקש, צייתו ללא אומר.

הרבי יחד עם שניים מאנשיו עלו על המרכבה המהירה והסבו פניהם במהירות בדרכם חזרה לליאדי, לא לפני שהרבי הורה לבני ביתו ולמקורביו להמשיך במסע במהירות לכיוון העיר קראסנא.

ענן אבק אפף את מרכבתו של רבינו הזקן שנסעה במהירות על דרך העפר המובילה לליאדי. העגלונים המנוסים עשו את מלאכתם נאמנה והאיצו בסוסים האבירים שדהרו במהירות מסחררת. כעבור שעה קלה הגיע רבינו הזקן אל ביתו במרכז החצר החב”דית. הוא דילג במהירות את מדרגות המרכבה יחד עם שני מקורביו, נכנס במהירות אל ביתו, והורה למקורביו לבדוק היטב בכל פינה ולדאוג שלא יישאר במקום אפילו כלי אחד מכלי ביתו. לאחר חיפוש מהיר אך מדוקדק, נתגלו על בעליית הבית שני נעלי בית בלויים שלו, מעגלה וכברה. לא היה בהם שימוש זה זמן רב, אך אף על פי כן, על פי הוראת אדמו”ר הזקן, נטלו את המציאות עמם; רק אז עלה על מרכבתו, בירך לשלום את תושבי העיר ושוב יצא לדרכו במהירות.

“ותיכף בנסעם מהעירה פרצה דליקה בבית אדמו”ר הזקן”, כותב הרבי מה”מ ברשימות קדשו, סתם ולא ביאר כיצד פרצה האש. ויהי לפלא – – –  

רבינו הזקן שלא “שבר” את מכסה קופסת הטבק, אלא רק פירק את החוט המחבר, הורה כעת להעלות הכול באש ולא להותיר דבר מכל אשר לו. ברי היה כי עניינים שמיימיים בגו. לימים גילה הרבי מה”מ את הסוד: “אפילו כאשר מדובר אודות נעלי-בית .. נעשו גם הם כלי לאלקות, ולא רצה רבינו הזקן שיגיעו וישארו אצל מנגד לאלקות, כיון שעל ידי זה יכול להיות תוספת-כח בענינים של ‘לעומת זה’”.

רק יצא רבינו הזקן מהעיר לכיוון נהר הדנייפר, הגיע חיל החלוץ של הצבא הצרפתי מעברה השני של העיר. שעה קלה אחריהם הגיע גם נפוליון בכבודו ובעצמו כשהוא מוקף בשריו הבכירים, כולם רכובים על גבי סוסים אבירים. נפוליון לא נראה היה מאושר מהכיבוש הנוסף, פניו היו מוטרדות במידה. אחד המפקדים שאל את תושבי העיר למעונו של “הרב הכולל בורוכוביץ”. כשהראו לו על הרחוב של הרבי, הפנה את סוסו הצחור לעבר מעונו. כבר מרחוק הבחין בעשן כבד מיתמר אל על. משהתקרב ראה את לשונות האש מלחכים ברעבתנות את השרידים האחרונים של בית הרבי. האש בערה במלוא עוזה, קשה היה להתקרב ללהבות הלוהטות. 

נראה היה בעליל כי יש לו, למצביא המהולל, עניין רב בחפציו של הרבי היהודי, שכן מיד הורה לחייליו לכבות במהירות את השריפה הגדולה ולנסות להציל חפץ כלשהו מחפצי הרבי. החיילים ניסו להתקרב אל שלהבות האש, אך לשווא. אלו כילו עד תום את הבית ותכולתו. כשהצליחו בכל זאת לכבות את הלהבות, כבר לא נותר מאום. בכעסו הורה לחייליו להצית את בית הכנסת של הרבי.

למרות אכזבתו, לא היסס נפוליון ומיהר לשלוח כרוזים בכל הסביבה ולפרסם הצהרה, כי כל איש או אישה שיביא לפניו חפץ או כלי שהיה שייך ל’ראבין’ היהודי, אפילו מטבע שקיבל מידו – יבוא על שכרו טבין וטקילין. יום ועוד יום חלף, ואיש לא הגיע. המצביא המהולל ביקש שיראו לו לכל הפחות היכן הניח הרבי את ידיו הקדושות, אך גם במקום הזה לא נותר מאום. הכול מפויח וחרוך עד היסוד. ניכר היה כי כוח טומאה זה מחפש בכוח משהו מחפצי הרבי הקדוש, כדי ‘להתלבש’ בו ולהזיקו.

הרבי מה”מ ברשימותיו מספר עוד בשם כ”ק אדמו”ר הריי”צ: “פעם אחר[ת] סיפר כק”ש: סוף סוף נודע על ידי חקירה שאצל יהודי אחד נשארה חבית או עריבה מבית אדמו”ר הזקן. אבל עד שבאו שליחי נאפ[וליון] לקחתה, אירע שהסיקה אשת האיש את התנור בעצי העריבה. קרוב לודאי”

ה

בין כה וכה הספיק רבינו הזקן להצטרף לשיירה שהתנהלה, בדרך הטבע, לאט יותר, ולחצות יחד עם משפחתו והחסידים את מעברי הדנייפר, משם המשיכו יחד אל מעמקי רוסיה, הרחק ככל האפשר מן החזית.

למרות שרבינו הקפיד שלא לנסוע ביום שישי אחר חצות היום – כפי הידוע בסיפור מאסרו, כאשר ציר העגלה התפרק והסוס מת – הרי שהמצב הנוכחי היה משום “פיקוח נפש” מוחלט. עם דמדומי חמה, רגעים אחדים לפני כניסת שבת קודש, הגיעו כולם לכפר לא-גדול סמוך לעיר קראסנא. את השבת עשה רבינו הזקן יחד עם חסידיו בכפר. 

הדחיפות והבהילות עמדו באוויר כל העת, והמתח אפף את כולם. איש לא שיער את גודל הסכנה, רק ידעו כי הרבי מזרז לנסוע כל העת, כמו נפשו של הרבי תלויה בדבר. מיד במוצאי שבת, עם צאת שלושה כוכבים, עשה הרבי הבדלה ושוב עלו כולם על העגלות והמרכבות, ויצאו שוב לדרך שארכה כל הלילה, עד שהגיעו בבוקרו של יום ראשון, ב’ באלול, אל העיר קראסנא.

בעיר קראסנא נפגש רבינו הזקן ומשפחתו עם הגנרלים הרוסים הבכירים, אליענב ונעבראווסקע. הללו השרו אווירה חיובית ושידרו אופטימיות באשר להמשך הקרבות בימים הבאים. הם בטחו בכוחם הגדול: כשבעים אלף חיילים רוסים תחת פיקודו של המרשל קניאז חנו סמוך לעיר סמולנסק, והם הביעו את סברתם כי קרוב לודאי שמרשל קניאז וחייליו יצליח לעצור את האויב הצרפתי ולמגרו כליל.

ביקש הצדיק לישב בשלוה בעיר קראסנא, אך הצבא הצרפתי שהתקדם במהירות לא הניח לרבי אפילו שבוע תמים של מנוחה. הצרפתים כבר ידעו על צבאו הגדול של המרשל הרוסי הממתין להם, ובעזרת כפריים מקומיים שהובילו אותם בדרכים חלופיות, עקפו את חילותיו של המרשל ועם צבא בן ארבעים אלף חיילים הצליחו להפתיע את הגנרלים הרוסיים בעיר קראסנא שפיקדו על צבא קטן יחסית, שמנה כשמונת-אלפים חיילים בלבד.

השעה הייתה קרובה לחצות יום שישי, ו’ באלול, ערב שבת קודש פרשת שופטים. הצרפתים עמדו בכל רגע לכבוש את העיר והמצב היה בכי רע. בקרב שיירתו של רבינו הזקן שררה מהומה רבה. הנשים נכנסו לפאניקה ויללו בבכי תמרורים. העצה היחידה שנראתה באופק, הייתה בריחה דרך היער העבות שהקיף את העיר באחד מצדדיו, אך רבינו הזקן שלל זאת מכל וכל, כיון שדרך היער לא יכלו לעבור עם העגלות. הרבי גם לא הסכים בשום אופן להשאיר את העגלות בעיר עצמה.

יללותיהן של הנשים התעצמו מרגע לרגע, ואחריהן החרו והחזיקו הילדים הרבים, עד שלא הייתה ברירה, והרבי בכבודו ובעצמו ניגש אליהן וגער בהם, וביקש מהם שיחדלו מבכייתם. 

עודם מדברים ומטכסים עצמה, והגנרלים הרוסים הגיעו. הם ידעו היטב על אודות הסכנה האישית המרחפת מעל ראשו של רבינו הזקן מצבאו של נפוליון, כאשר נפוליון עצמו שם עינו על הרבי במטרה ללכדו ולתפסו. הם עשו אפוא כל שביכולתם כדי להצילו מן התופת. הגנרל נעבראווסקע ניגש אל רבינו הזקן ואמר לו: “הישיש החסיד, הוי ברח לך אל סמולנסק חיש מהר, כי השונא לחילו כחול הים, וקרוב לשלש מאות קאנאנען [=תותחים]”.

רבינו הזקן שמע לעצת הגנרל ומיהר לצאת מן העיר. הדבר לא היה פשוט, שכן מצד אחד היה יער עבות ואי אפשר היה לעבור בו, מהצד האחר נראו מרחוק הפרשים הראשונים מצבא נפוליון, ומצד נוסף עמדו אלפי חיילים רוסים במחנה מסודר, וקשה היה לעבור דרכם – בפרט שיירה כה גדולה של אזרחים. הגנרלים עשו כל שביכלתם ושגרו שתי פלוגות חיילים כדי ללוות את שיירת הרבי ולפנות בעבורם שביל מיוחד בדרך המובילה אל סמולנסק. החיילים מיהרו לבצע את הפקודה, וסללו את הדרך עבור הרבי, משפחתו וחסידיו בינות לאלפי החיילים שהביטו בהשתאות באזרחים שמקבלים כבוד כה רב מידי מפקדיהם הבכירים. “ואנחנו עברנו בתוכם ולא היה להם רק ח”י קאנאנען  [=תותחים]”, מתאר אדמו”ר האמצעי את פערי היחס המשמעותיים בין החיל הצרפתי לזה הרוסי.

מיד לאחר שנעלמו מהאופק, ניתן האות ומערכה אדירה ניטשה בשדה הקרב במלוא עוזה. אלפי פרשים, חיילים, נושאי כידונים, חיל רגלים ותותחנים הסתערו במערכה כבדה פנים אל פנים. שמע הקולות, הצעקות, צהלות הסוסים ושאגות הקרב הגיעו עד לאוזני הנוסעים בשיירתו של רבינו הזקן, מרחק שלוש שעות נסיעה.

רק עם רדת החשיכה הגיעו הכול סמוך לסמולנסק, כאן כבר מצאו ביער דרך סלולה. השיירה נכנסה לעבי היער ושם שהו כל הלילה. את תפילת קבלת שבת התפלל הרבי הזקן עם שיירתו בינות לעצי היער. צמרות העצים נעו הנה והנה משל מצטרפים הם לתפילה, “אז ירננו כל עצי היער” קיבל ביטוי מוחשי באותו ליל שבת, כמו נדים העצים בשמחה על בואו של הצדיק תחת פארם. על אותו לילה מיוחד התבטא כ”ק אדמו”ר האמצעי “היינו שם כל הלילה של שבת-קודש, ופרטי הניסים אי-אפשר לבאר”.

עקב המצב הורה הרבי להמשיך ולנסוע גם ביום השבת גופא באמרו שזהו היתר גמור, ומצווה להציל את עצמם מיד המזיקים. 

כל אותה העת התקדמו לעבר העיר סמולנסק, ורק לפנות בוקר יום השבת נכנסה השיירה לעיר. למרבה הפלא, בעיר עצמה עדיין לא ידעו על המערכה עקובת-הדם הנטושה בשעות אלה ממש במרחק קילומטרים אחדים מהם. צבאו של המרשל קניאז המהולל חנה בבטחה מחוץ לעיר.

מקורביו של רבינו הזקן מיהרו למפקדתו של המרשל, ודיווחו לו על ההתרחשויות האחרונות. זה מיהר לרכז את צבאו ולהיערך להתקפה, אולם האויב הצרפתי היה זריז ממנו – וכבר בשעות הצהריים של שבת, שעה שהחיל הרוסי החל רק להתחפר בעמדותיו, השחיר האופק ממראה רבבות חיילותיו של נפוליון ששעטו לכיוון סמולנסק. שוב נתקעה שיירתו של רבינו הזקן בעיר הנצורה. מחד – צבאותיו של נפוליון, ומאידך – הצבא הרוסי שחוסם באלפיו את כל נתיבי הנסיגה מהעיר.

רק לאחר מאמצים רבים הצליחו לפלס דרך עבור השיירה שיצאה בדרך המובילה למוסקווה. ביום ראשון ר”ח אלול, הגיע רבינו הזקן לעיר ווייאזמע, אך גם שם השיגו אותם צבאות האויב, והם נאלצו לעזוב את העיר ביום רביעי, ד’ באלול ולנדוד לעיר מאז’אייסק. רבינו הזקן, הבין ברוחו הכבירה את תחבולות האויב ואופן פעולתו. לא פלא שידע לאן ימשיכו החיילים הצרפתיים, ולפי זה הדריך את השיירה בדרכים צדדיות ונסתרות שלא ידועות לאויב.

הקרב הגדול על סמולנסק הסתיים אמנם בנסיגה רוסית, אך ללא הכרעה מכרעת של הצבא הצרפתי.

ביום שישי, ערב שבת קודש שופטים, ו’ באלול, שוב נאלצו לברוח הלאה. 

ו

גם בעת החיפזון, הבהילות והמהירות, היה אדמו”ר הזקן “מצביא מסודר”, כפי שהעיד אדמו”ר הריי”צ עליו, כאשר נהג כל השנים בממלכתו. הדרך כולה התנהלה על פי הוראות ברורות מהרבי, תוך מחשבה מעמיקה. שיירת העגלות של הרבי הייתה ארוכה, כשישים במספר, ובהם בני משפחתו של הרבי וחסידים רבים. 

לאורך כל הנסיעה ישב הרבי בעגלה השלישית, כשנכדו, רבי מנחם-נחום, בנו של אדמו”ר האמצעי, יושב בעגלה הראשונה יחד עם שני חיילי הצבא הרוסי שהכירו את הדרכים והנתיבות. בכל פעם שהיו מגיעים לפרשת דרכים, היו עוצרים את השיירה ופונים אל הרבי לשאלו באיזו דרך לנסוע.

בדרך כלל היה רבינו הזקן יורד מהעגלה, נעמד על פרשת הדרכים כשהוא שעון על מקלו בדביקות, ואחר כך היה מרים את ראשו ומורה באיזו דרך לנסוע. “היה חילוק אם היה נשען וידו השמאלית למטה או להיפך, ולפעמים היה מורה הדרך פון וואגען” (מהמרכבה בישבו בה), דייק אדמו”ר הריי”צ בהנהגת רבינו הזקן.

באותו היום, יום שישי ו’ אלול, באחת מפרשת הדרכים, הסיח רבי מנחם נחום את דעתו מהעניין ושכח לשאול את רבינו הזקן, והמשיך בדרך כפי ראות עיניו. כעבור שעה ארכה שאל פתאום רבינו הזקן “איפה אנחנו?” רק אז הבחין רבי מנחם נחום בטעותו המרה. הוא בא בבכי אל הרבי וסיפר לו כי טעו בדרכם ולא הלכו בכיוון הרצוי. פניו של הרבי התרצנו ביתר שאת, וקמטים חרושים מילאו את מצחו הרם. נאנח הרבי אנחה עמוקה והפטיר: “אושר הוא כשהנכד הולך בדרכי זקנו, ולהיפך הוא שהסבא מוכרח ללכת בדרך שנכדו מוביל”. 

לחזור לאותה פרשת דרכים כבר אי אפשר היה, שכן מאחור נשמעו רעמי התותחים של האויב שהפגיזו ללא הרף.

כברק הכתה בראשם של החסידים המחשבה כי לכך התכוון רבינו הזקן במילותיו הסתומות טרם צאתו מליאדי, כי הוא מתברך שיבואו בגבול פולטובה לפני ראש השנה – עקב הטעות לא התממשה ברכתו של רבינו הזקן – – –

לימים סיפר החסיד הישיש הרה”ג הרה”ח הרב זלמן לייב אסטולין ע”ה, כי שמע מפי חסידים עניין נפלא, שאמנם טעות זו על אם הדרך עלתה לרבי בייסורים רבים, אך הייתה בזה כוונה מיוחדת מלמעלה, שכן במלחמת העולם השניה הבחינו חסידים, שכל אותו ציר דרך שהלכו בו אדמו”ר הזקן ואנשיו, היה מקום בו נכשלו הגרמנים ימ”ש, ובמקומות בהם חנה, היו הפסדים לצבא הרוסי. כשר’ זלמן ע”ה היה מספר זאת, היה מדייק ומציין את שמות המקומות ושמות הקרובות האמורים.

* * *

באותה עת שיגר אדמו”ר הזקן אגרת קודש ליהודי רוסיה, ללא הבדל מעמד או מפלגה, בה קרא לכולם לעמוד לעזרת הממשלה הרוסית הן בממונם, הן בעבודתם ובכל אפשרות. את האגרת סיים הרבי “ואתם – אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להנצחונות הזמניות של השונא, כי הנצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיה”.

[מקורות: אגרות קודש הריי”צ חלק ג’ עמוד שיג ואילך; ‘רשימות’ ד’ עמוד 24; אוצר סיפורי חב”ד עמוד 133 ואילך; לקוטי סיפורים (פערלוב) עמוד עז ואילך; כתבי הרח”א ביחובסקי עמוד קיט]

חלום שחלמתי

לאורך כל מסלול הבריחה, היו עם הרבי גם בני ביתו, בניו ומשפחותיהם. הדרכים היו ארוכות ומעייפות, ורבים מהחסידים שהיו בשיירה, ביכרו לעשות את הדרך לצד בנו של הרבי, רבי דובער. לאורך הנסיעה הרבה לספר סיפורים שונים.

באחד הימים סיפר כי פעם התענה תענית חלום. כשנודע הדבר לאביו אדמו”ר הזקן, “הענישו” בכך שלא הניח לו פעמיים להכנס בעת אמירת חסידות, דבר שהיה בגדר עונש כבד עבור בן הרבי.

לאחר מכן שאלו אביו אדמו”ר הזקן: ומה חלמת?

השיב רבי דובער: בחלומי, והנה נהר מים גדול, ועל פני רוחב הנהר, מצד לצד, מונחת קורת עץ רחבה, עליה עבר הרב המגיד. כשעבר המגיד, התנענעה קורת העץ. ואחר כך עברת אתה – כשהכוונה על אביו הרבי הזקן – וכשעברת, הקורה נותרה יציבה”.

נענה אדמו”ר הזקן ואמר: “ומה בכך? הרבי (המגיד) עשה צדיקים, ואני עשיתי גם בעלי תשובה רבים“…

(תורת שלום – ספר השיחות עמוד 86)

למה הורה אדמו”ר הזקן לא להותיר כלום בביתו?

כ”ק מו”ח אדמו”ר סיפר אודות רבינו הזקן, שכאשר ברח מליאדי מפני נפוליון וחילו [בעת המלחמה בין רוסיא לצרפת, כידוע שרבינו הזקן התנגד ביותר לנפוליון וכל עניניו], הנה לאחרי שנסעו כשתי פרסאות, חזר במרוצה לליאדי, וימהר אל בית דירתו, ויצו לבדוק היטב פן נשאר מכלי ביתו מאומה, וימצאו זוג נעלי-בית (“פּאַנטאָפל”), ויצו לקחתם עמהם. ואך יצא רבינו הזקן את פני העיר, בא הרץ הראשון של חיל נפוליון אל העיר מהעבר השני, וכעבור שעה קלה בא נפוליון בעצמו, וימהרו לביתו של רבינו הזקן למצוא משהו מחפציו.

והענין בזה:

איתא בגמרא שאצל צדיקים חשוב וחביב אפילו “פכים קטנים”. והיינו לפי שעבודתו של צדיק היא באופן ש”בכל דרכיך דעהו”, שכל עניניו הם כלי לאלקות.

ולכן, אפילו כאשר מדובר אודות נעלי-בית, שזהו עניין של לבוש בלבד, ולא לבוש על הראש או הלב או הידים, אלא לבוש על החלק היותר תחתון שבאדם, שברגל גופא הרי זה העקב שברגל – הרי כיון שע”י העבודה ד”בכל דרכיך דעהו” נעשו גם הם כלי לאלקות, לא רצה רבינו הזקן שיגיעו וישארו אצל מנגד לאלקות, כיון שעל ידי זה יכול להיות תוספת-כח בענינים של לעומת זה.

ומזה מובן עד כמה צריכים להזהר גם בענינים של דקות, כי, כאשר ישנו ענין בלתי-רצוי בדקות, הרי זה יכול לירד ולבוא גם בגסות.

(שיחת פורים תשי”ח)