בסעודת מצווה שהתקיימה לאחר הכנסת ספר התורה, דני קם לדבר. “מה אומר? אתם ראיתם את

בסעודת מצווה שהתקיימה לאחר הכנסת ספר התורה, דני קם לדבר. “מה אומר? אתם ראיתם את התינוק שלנו היום. אני מייחס את התאוששותו הניסית לברכותיו ועצותיו של הרבי, ולספר התורה שנכתב לזכותו. הרבי הינו ההוכחה שיש אלוקים בעולם!”

מאת צבי ג’ייקובס
הביא לדפוס: פ’ זרחי

תקי”ב. שנה זו זכרו תושבי מז’יבוז’ עוד שנים רבות, ולא בכדי.

היה זה ביום לא–בהיר אחד, כאשר אנשים רבים תושבי מז’יבוז’, כמו גם נשים וילדים חלו לפתע במחלות שונות ומשונות. המצב הלך והתדרדר במהירות רבה. רבים מתוכם אף הגיעו למצב גסיסה, רחמנא ליצלן. לא היה בית שלא היה בו חולה או שניים - ותהי הצעקה בכל מז’יבוז’.

במקרים מעין אלו, היו פרנסי העיר וקברניטיה נוסעים אל צדיקי הדור, לבקשם לעורר רחמים. אך הפעם, מה יהלוך מהם ללכת מרחק קצר אל ביתו של מחולל הפלאות הבעל שם טוב ולבקשו להעתיר ולעצור את המגיפה המשתוללת. שמו של הבעל שם טוב כבר נודע כמחולל פלאות, משדד מערכות טבע, עד שהיו מלחשים בהתפעמות כי בכוחו להחיות מתים…

הלכו אפוא פרנסי העיר אל הבעל שם טוב; הוא, חלק בלתי נפרד מיהודי העיר, בוודאי יעורר רחמים ויקרע רוע הגזירה. קל וחומר גזרו בעצמם - אם בשביל יהודים רחוקים אלפי פרסאות הוא מעתיר, על אחת כמה וכמה על אחיו המז’יבוז’אים.

הגיעו הפרנסים וביקשו את הצדיק להעתיר בעדם, בכו במר נפשם והתחננו מעומק לבם, אולם הצדיק ישב על כסאו, ופניו אפופות מחשבות. הוא אינו מזדרז להיענות לבקשה. עיניו תלויות בנקודה נעלמת רחוקה, אי שם, והוא בשרעפיו.

לאחר דקות ארוכות התנער, ובפנים מאפירות השיב כי קטרוג גדול מתחולל על מז’יבוז’ ויהודיה, ובגין כך נופלים רבים במחלה - אולם הוא, לכאבו הגדול, אינו יכול להושיעם…

הפרנסים כמו לא האמינו למשמע אוזניהם. הם שפשפו אוזניהם בתדהמה, הניעו ראשם אנה ואנה כמו מבקשים לבדוק אם בהקיץ הם שומעים את הדברים. הבעל שם טוב, הצדיק המופלא בן עירם, אינו יכול לעשות מאום?! האיש שמשבר מערכות טבע, אינו יכול להתפלל.

“רבינו, הושיעה נא!” זעקו בפניו. “הלא תראו בעצמכם את המצב בעיר, אשר אין בית שאין בו חולה. המצב הולך ומחמיר מיום ליום. עשו משהו, העתירו, דפקו על שערי רקיע!”

הרכין הבעל שם טוב את ראשו, ושוב שקע בהרהורים מפליגים. לאחר דקות ארוכות השיב בשנית כי אין בידו מה להושיע, וכי הדבר תלוי בבני העיר דווקא.

“בבני העיר?!” נדהמו הפרנסים.

נענע הצדיק ראשו בחיוב. “בכוחכם להציל את החולים, להחליש או אפילו לבטל את רוע הגזירה” הוסיף.

“בתפילת שמונה עשרה אנו מתפללים ‘ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך’. פירוש הפסוק הוא: שעבודת ישראל תמיד עושה רצון להחליש את הגזירות ולבטלן, ועבודת ישראל היא העומדת תמיד לפני ה’ יתברך לעשות רצון טוב מלפניו. העבודה היא אותיות התורה, ודבר זה יכול להתבטא בשניים: באמירת האותיות שבתורה וספר תהילים, ובכתיבת ספר תורה שבה ישתתפו הכול”.

כבר באותו מעמד נמנו וסיכמו פרנסי קהילת מז’יבוז’ לכתוב ספר תורה, שכולם ישתתפו בכתיבתו. בו במקום קרא הצדיק אל סופרו הנודע רבי צבי, והורה לו להתחיל לכתוב שתי יריעות ראשונות. “ב–ר–א–ש–י–ת  ב–ר–א!”…

כמעט היו יכולים הפרנסים להבטיח בחייהם, כי כבר באותו יום החלו החולים להרפא באורח ניסי. אמנם תהליך הריפוי נמשך עוד ימים ארוכים, אבל השיפור החל להיראות כבר באותו יום ולא בבית אחד… לא ייפלא אפוא, שכאשר נשלם ספר התורה והובילוהו ברוב שמחה וכבוד לבית מדרשו של הבעל שם טוב, כינוהו הכול “ספר התורה המופתי”, שכן מאות ואלפי מופתים תלויים בו.

•

תשנ”ב.

סאלעק וחיה ביים ממוריסטאון, ניו ג’רזי, שכרו סופר סת”ם במטרה לכתוב ספר תורה לזכות רפואתן השלמה של שתי בנותיהם, שחלו קשות במחלת הזאבת.

ביום י”ג אלול תשנ”ב, ששה חודשים לאחר שהסופר החל לכתוב את ספר התורה - על פי התכנית הכתיבה אמורה לקחת שנה - לדני ביים, בנם של סאלעק וחיה, נולד בן זכר. אבא דני היה גאה ברך הנולד שהגיח לעולם במשקל תקין, בפנים מאירות ובשיער בלונדיני. דני הוא רופא מיילד שבמסגרת עבודתו רואה תינוקות רבים בעת לידתם; על פניו תינוקו היה נראה בריא ושלם. רעייתו פאם היתה זקוקה למעט התאוששות, וציפתה ליום המאושר שבו תביא את התינוק הביתה ותנוח מעבודתה כרופאת שיניים.

יומיים בלבד לאחר לידתו, אחת האחיות במשמרת הלכה למחלקת יילודים כדי להעבירו אל אמו, כשלפתע שמה לב שהוא בקושי נושם. היא מיהרה איתו למחלקת טיפול נמרץ, אולם הרופאים הבהולים לא מצאו מקור לבעיית הנשימה. לאחר יומיים של בדיקות מקיפות, האמינו שקושי הנשימה נובע מהפרעה מאטבולית מולדת שמשפיעה על הלב.

כעת הרופאים פנו לבדוק את פעילות המוח בבדיקת אלקטרו–אנצפלוגרם (EEG). הניורולוג בישר לאבא דני ולאמו שהמצב הניורולוגי איננו וורוד. הוא הסביר שככל הנראה הלב לא מספק מספיק דם רוויי חמצן למוחו של התינוק, והתוצאה המרה היא - מחסור חמצן במוח. הבדיקה מצביעה על פגיעה מוחית מסיבית, סיכם הרופא. “הוא לעולם לא ילך ולא ידבר” ניבא שחורות.

מאוחר יותר, הנאונאטולוג יעץ לדני ופאם לוותר על ניתוח ולתת לטבע לעשות את שלו. “אם נתקן את הלב, יש לו סיכוי לחיות, אבל הוא יצטרך לחיות את שאר חייו במוסד”.

באותו ערב, בטי, אחותו של דני, התקשרה לאחיה וביקשה לשוחח עם רעייתו. בטי עבדה למחייתה בחברת אל על.

“אני הולכת להשיג עבורך ברכה”, אמרה בטי לגיסתה.

“מה זה ברכה?” שאלה פאם. פאם אפילו לא הכירה את המושג “ברכה”…

בטי הסבירה לגיסתה את המושג ברכה, או “בלסינג” באנגלית.

“יש רב שעובד בטרמינל אל על בנמל תעופה קנדי, שמכיר ראביי שיכול להתפלל עבור התינוק שלך. שמו ראביי שניאורסאהן. לאחרונה בטי פגשה את הרב יקותיאל (קותי) ראפ (ע”ה), שליח הרבי בנמל תעופה קנדי.

הבקשה הועברה, ור’ קותי התקשר להודיע שהרבי ענה שהמח של התינוק יהיה בסדר, אבל עליהם לתקן את לבו (תוכן התשובה).

מצוידים במילות העידוד שכה היו זקוקים להן, העבירו ההורים את התינוק לבית הרפואה קולומביה פרסביטריאן במנהטן, בית רפואה בעל מוניטין ברפואת יילודים מתקדמת. שם התגלה על ידי רופאיו, שגזעי שני עורקים ראשיים היוצאים מלבו של התינוק, דבוקים ביחד. תופעה פיזיולוגית זו גורמת לכך, שהדמים ה”ישנים” וה”חדשים” מתערבבים, ומכאן נגרם מחסור חמור של חמצן למח. הרופאים ביצעו ניתוחים רבים ומסוכנים כדי לתקן את זה הפגם הנדיר, המכונה truncus arteriosus מתמשך, כדי שלב התינוק יפעול כמו שצריך.

בינתיים, דני ופאם לקחו על עצמם להיות ספונסרים בכתיבת ספר התורה, בשותפות עם הוריו של דני, לזכות חייו ובריאותו השלמה של בנם הפעוט. כעת הסופר החל לכוון בכתיבתו גם על בריאותו של בייבי ביים, בן דני ופאם.

לאחר שלושה שבועות של אשפוז בבית הרפואה החדש, כאשר הרופאים בוחנים את מצבו בכל עת, הרופא הנאונאטולוג פסק שבכל 22 שנות עבודתו עם יילודים, לעולם לא טיפל בתינוק במצב כה גרוע. “יש לכם תינוק חולה מאוד. אני מאוד מצטער, אבל לעולם לא תוכלו לקחת אותו הביתה”.

תגובתה של פאם היתה מהירה: היא בכתה בהצהירה שכל מה שהיא רוצה זה נס! נס לתינוקה הקטן!

אוחזים חזק בברכתו של הרבי, דני ופאם החליטו להעביר את התינוק לבית הרפואה לילדים בעיר פילדלפיה. שם, בבית רפואה צ’אפ CHOP כפי שהמקום מכונה, נמצא צוות רופאים בראשות ד”ר נורווד, מומחים בניתוחים מעין אלה.

יום הניתוח בלבו הקטנטן של תינוק ביים נקבע מראש. הניתוח העדין היה כרוך בחלוקת הגזע העורקי, נטילת רקמה מריאת התינוק, ויצירת קיר בין הגזעים המחולקים של שני העורקים. נוהל זה פותח רק ארבע שנים קודם לכן, והיו בעולם רק 25 רופאים מיומנים לבצע סוג זה של ניתוח לב.

הסכנה לתינוק ביים היתה כפולה - בגלל חולשתו הכללית ומשקלו הנמוך. למרות הסכנות, ההורים נתנו את האישור לביצועו.

יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, המשיך הסופר לטבול את נוצתו בדיו השחור.

בט”ו תמוז תשנ”ג, בתוך אוהל פתוח לרווחה על מדשאות בית הכנסת “אהבת ישראל” במוריסטאון, 250 האותיות המסיימות את ספר התורה של משפחת ביים, מולאו על ידי ידידיהם הרבים של המשפחה.

סאלעק ביים מילא את האות המסיימת את ספר התורה, והקהל פרץ בשירה אדירה. לאחר הגלילה והלבשת מעיל הקטיפה, הרקידו את התורה עד לקמפוס של הישיבה במוריסטאון, רביניקל קולג’ אוו אמריקה.

•

תינוק בריא ושמנמן בן עשרה חודשים מחובק בידי אביו המחייך, התכופף לנשק את ספר התורה. התינוק, אם טרם ניחשתם, הוא אברהם חיים (אלכס) ביים.

בסעודת מצווה שהתקיימה לאחר הכנסת ספר התורה, דני קם לדבר. “מה אומר? אתם ראיתם את התינוק שלנו היום. אני מייחס את התאוששותו הניסית לברכותיו ועצותיו של הרבי, ולספר התורה שנכתב לזכותו. הרבי הינו ההוכחה שיש אלוקים בעולם!”