ברורים ופשוטים ככל שיהיו הדברים, תמיד נצליח לסבך את המצב * ספרי הדקדוק והויכוח י

ברורים ופשוטים ככל שיהיו הדברים, תמיד נצליח לסבך את המצב * ספרי הדקדוק והויכוח יישלפו במרץ: האות הראשונה בפסוק ד’ – הצרויה היא אם סגולה? הנופתע בחילוץ טייפ מהארכיון שיוכיח זייכר-זכר או זכר-זייכר? ומה בדבר ניקוד השבא מילותיים אחריה – האם ינוח או ינוע? היופיע מעליו הכוכב אם לאו? * והאם תידרש “וועדת הניגונים” להכניס לשיקוליה גם את הפלונטר שנרקם במיוחד עבורה? * ואין ספק כי למדנינו המופלגים כבר ימצאו לשיטתי’ שזו “בדיוק אותה המחלוקת” כמו תשמ”ז, תשנ”ז ותשס”ז

ועד שעשן הדיון לא יכהה גלגל חמה, ימשיכו שני הצדדים (כמו גם השלישי והרביעי) לא לזכור ולהזכיר דבר אחד – את נפלאותיו, העומדות מבויישות בצד, ומחכות ל”חנון ורחום” שלמען ה’ ירים אותם על נס גבוה, ויתן טרף ליראיו הצמאים לדבר הוי’ זה הקץ

מה לא אמרו עליו, על הבעל-דבר: שהוא אומן במלאכתו, שהוא שועל ערום ובעל תחבולות, שמבעד למסכה הוא לוחש לו היום “עשה כך…”. כל שבח וקילוס  נתלו בו, בעובד החרוץ שהקב”ה נתחרט שבראו.

אולם, כאשר הוא מגיע לאנ”שינו – עוזב היצר את כל אומנויות שבעולם, ודי לו בקב חרובין של היסח הדעת והסטת תשומת-הלב מהעניין העיקרי. לאמונים עלי חכמה בינה ודעת, די שיפציע כוכב מעל שבא-נע, די שמילה אחת ביומן פרטי ובלתי מוגה תאפשר שני פירושים הפכיים, כדי שיכלו ימיהם ובעיקר לילותיהם בויכוחים קולניים, עד שגבאי המניין הראשון יתלוש מהקיר את דף הלוח של יום האתמול – ובבת אחת תהפוך השעה המאוחרת בליל אמש לשעת בוקר מוקדמת של יום חדש.

ולא חדשה היא בקרבנו: אך יצוא יצא הרבי במבצע חדש – וכבר הוצפה המזכירות במכתבי השאלות מארבע כנפות: האם להוציא לשם כך “בלאנק” מיוחד שיודפס לשם מצת מבצע, או שאפשר להשתמש בניירת הישנה? ומה דין הפרסום בתקשורת – עליו להתמקד בתוכניות הבוקר או בעיתוני הערב? ושאלת השאלות: האם המבצע הטרי צריך להיעשות גם ע”י בחורים על חשבון הסדרים, ואם כן כמה אחוזים מכל ישיבה…

והעיד הרבי יותר מפעם אחת, כי יש החותמים מכתביהם אליו ב”איום” כי עד שלא יקבלו מענה מפורש לא ירימו ידם ורגלם אפילו במעשה זוטא; ואחרים מודיעים על כך שערכו אסיפה, בה נקבעה השעה לאסיפה הבאה, ובה יוחלט על מועד האסיפה השלישית, ובה “תכל’ס” ייבחר צוות ההיגוי של האסיפות, היו”ר המזכיר והגזבר…

וככל שיהא הנושא חשוב, עיקרי וחיוני יותר – כך יופנו מאגרי המרץ לויכוח צדדי, שולי וחסר משמעות להחריד.

אין להתפלא אפוא, כי במקום שהפסוק בפרק החדש של הרבי “זכר עשה לנפלאותיו”, יעורר תקווה כי ברוחו תבוא שנה של פרסום הנפלאות (כמבואר ב’דבר מלכות’ וישב תשנ”ב) – האסוציאציה הראשונית הייתה כמובן הפוכה לגמרי:

אלו נקודים יעלו עליו, ומה יאמרו בעלי-דקדוק על אותיותיו וטעמיו הרמוזים והמצורפים בהם. ובעצם אין לשאול “האם”, אלא “כיצד” נמצא את עצמנו שקועים עד חוטם בויכוח עקר: זייכר עשה לנפלאותיו – או זכר.

ובין צירה לסגול, יעמוד התם וישאל: ואיה הם נפלאותיו?…

• • •

לימדנו רבינו: בתורה ה-כ-ל חשוב. מגופי תורה וחמורות שבחמורות – ועד לקלות שבקלות ופרפראות, נקודות ומנהגי ישראל. השאלה אם לומר פעמיים “כל ישראל” ו”רבי חנניא” בשבתות שהוכפלו בהם פרקי אבות – אף היא “חקירה” רצינית בבית מדרשו של הרבי. לוח היום-יום מלא בדקדוקי-עשירות כמו: ביעלה ויבוא אומרים “זכרנו ה”א בו – בי”ת דגושה, ופקדנו בו – בי”ת רפה”.

ואף הדיון האמור על קריאת תיבת “זכר” בצירה או בסגול – או בשניהם – אינו חלילה מיסודם של מבלי עולם, אלא תורה שלימה הנידונה באריכות בהערת קדשו של רבינו, עד שהכריע ברוחב דעתו ופסק למעשה כי בפרשת עמלק לעולם קוראים זכר כפול, אלא שבפרשת תצא וזכור יוקדם זכר בצירה, ובפרשת בשלח ופורים יוקדם זכר בסגול.

אלא שהכל הולך אחר החיתום – והשורה בה חתם רבינו את הערתו-הכרעתו אומרת הכל, ובלשונו הזהב:

“והעיקר, כפתגמו של בעל ה’תורת-חסד’, “זכר (בצירה), זכר (בסגול) – אַבּי גוּט אָבּמעקן! [= העיקר שיימחה היטב].

ללמדך שהעיקר הוא אכן – למחות בפועל חזור ומחֹה את עמלק הגשמי ואת זה שבלב, על שלל הופעותיו. והכופל זייכר-זכר ואינו מוחה – לא יצא ידי חובתו.

[ולהבדיל בין קודש לקודש:

אינני מסוגל לשכוח את אותה שבת נח בבית-חיינו, סמוך ונשמע לאחד שקרא שניים מקרא ואחד תרגום. הבחורצ’יק (בטח איזה צדיק נסתר) שהקפיד להשלים פרשיותיו עם הציבור, ככל הנראה לא נתברך, כלשונו של ר’ ראובן דונין, בעודף שכל. אפילו לקרוא “עברי” כהלכתו הייתה משימה כבדה עבורו. אך “לאחר המבול” כבר נתבלבלו עליו היוצרות לגמרי, ובפסוק “וידבר אלוקים אל נח . . צא מן התבה . . כל החיה . . הוצא אתך”, ריצדו מול עיניו כמכושפים הכתיב “הוצא” והקרי “הַיְצֵא”. וברצונו לצאת מידי כל ספק, לא זז משם עד שאמר:

הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא הַיְצֵא הַוְצֵא… וחוזר חלילה. ועד היום אינני יודע כיצד נסתיימה הפרשיה, והאם הוּיְצָה ידי חובתו].

• • •

ומעשה היה ב”ועידת ז’נבה”, ועידה בינלאומית שעסקה בענייני… לא יודע, וזכתה להתייחסות בשולי השוליים של אחת ההתוועדויות הגדולות של הרבי, אשר הועברה בשידור לרחבי תבל.

ובהתוועדות שלאחריה, הביע הרבי את פליאתו הרבה המהולה בעגמת-נפש, על כך שתיכף לסיום השידור, הגיעה השאלה הראשונה על תוכן ההתוועדות: לא על המאמר, לא על ההדרן, לא על הרש”י, אלא – “רצו להבין פשט בועידת ז’נבה”…

• • •

אין י”א ניסן, בלי המאמר הידוע של י”א ניסן – ביום עשתי יום נשיא לבני אשר.

המאמר אשר מביא את המשל הידוע על המלך שנכנס למדינה, והיו עמו שרים ומושלים וחברי בית המחוקקים. בני המדינה בחרו איש איש להתחבר לאחד מבעלי השררה, אך היה שם פיקח אחד שבחר רק במלך, באומרו “כולם מתחלפים והמלך אינו מתחלף”. כך אומות העולם, מהם עובדים לחמה ומהם עובדים ללבנה, וישראל אינם עובדים אלא לקב”ה, ועל כך נאמר הפסוק “חלקי הוי’ אמרה נפשי”.

נפתח בציון עובדה בלתי ידועה: מי עמד מול הפיקח הבודד? מי היו אלו שבניגוד אליו בחרו להיות עוזרי ח”כים? בוודאי תגידו: ההיפך מפיקח – הם טיפשים, שוטים, רפי-שכל, שלימזלים.

ובכן, הסקר המובא במדרש מפלח בדיוק את המגזר ממנו הגיעה דעת הרוב: “והיו שם גדולי המדינה באמצע“…

אמור מעתה: הפיקח מצד אחד – וכל הגדולים מצד שני!

ונחזור למאמר עצמו: הרבי מבאר באריכות את מהות בחירתו של הפיקח, הן כפשוטה, בבחירת ישראל לעבוד את ה’ ולא את הכוכבים והמזלות, והן במשמעות העמוקה יותר, בתחום הקדושה גופא – התנועה הנפשית בה יהודי מכריז לפני בוראו שאינו חפץ בגן-העדן והעולם הבא, ולו גם אם אלה “שלך” ומגלים אותך, אלא רק את “אותך בעצמך”.

ובשני המקרים, הקושי והפיקחות המיוחדת של הבחירה, טמונה בכותרת – ויתור. הפיקח מוותר על ריבוי ההשפעה מה’לעומת-זה’, או, מוותר על הגילויים העצומים, ומעדיף השפעה מצומצמת הכרוכה בביטול ואף באיבוד המציאות העצמית, כדי להיות “איתך בעצמך”.

וכך, עומדים “גדולי המדינה”, ומוכנים בחפץ לב שהקב”ה יהיה “אלקא דאלקיא”. אין להם בעיה שהקב”ה יהיה הגדול מכולם, כזה שמולך על מלכים ומושל על כל האלוקים (או בנימה אקטואלית יותר: לומר שהליובאוויטשער הוא “רבי של אדמו”רים”…). אבל – לא אלוקים שלי. כזה שאני צריך להתבטל אליו ישירות, ולציית אליו גם אם המחיר הוא לראות מהמערב את שורת המזרח יוצאת לרכבי השרד, ועמה עדת משוררים “אשרי מי שעמלו בתורה”…

• • •

אך הרבי מעמיק יותר, ובעצם מתרץ שאלה סמויה:

סקר הבחירות הזה, עושה רושם, מוטה מדי מבחינה סטטיסטית, שהרי, כיצד יתכן שההתפלגות בשאלה “במי בוחרים”, היא תמיד חד-משמעית בשני פרמטרים:

ראשית, הבוחרים בדוכסים ובשרים תמיד יבחרו ויסגדו רק להם ולא למלך, ואילו הבוחר במלך לא יהין לתת ולו שבריר של כבוד לכל הפמליא מסביב ויבחר רק במלך?

שנית, איך יתכן שפילוח הקולות מעלה תמונה כל כך גזעית-וגנטית – הגויים בוחרים תמיד בממוצעים, והיהודים תמיד בוחרים במלך? הלוא דבר הוא.

מבאר הרבי (בסעיף יו”ד וי”א של המאמר):

הדבר השורשי והיסודי באמת העומד בבסיס ההתלבטות הזו על כל גווניה ורבדיה הוא: במה בוחרים: בטפל, או בעיקר.

וכאן הגנטיקה אכן משחקת תפקיד חשוב:

הגויים, שורשם מ”חיצוניות הרצון”. במילים פשוטות: בריאתם ומציאותם היא לא בעלת חשיבות עצמית ובלתי תלויה, אלא פועל-יוצא ממילוי או אי-מילוי תפקידם. הם נבראו וחיים בשביל משהו; כדי שמהתירס שהם מגדלים, הילד שלכם יאכל קורנפלקס עם ברכה לפני שהוא הולך ל’חדר’.

אך ביחד עם זה הקב”ה סידר אצלם מנגנון, המנטרל להם את התחושה שהם רק “בשביל משהו”. הם כלל לא חיים בהרגשה שהם “חיצוניות הרצון”, שהם לא יותר מאשר עגלה המסיעה את הסוחר ליריד. הם חושבים שהמשבצת אותה הם ממלאים – שאינה אלא ממוצע וטפל ושימוש לעיקר – היא היא בעצם התכלית. ולכן הם לא מסוגלים מנטאלית להשתחרר מהסגידה לממוצעים, ומהבהלה לשפע גשמי כאן ועכשיו.

ואילו אצל היהודים, להבדיל, העסק עובד בדיוק הפוך:

שורשם של בני ישראל הוא מ”פנימיות הרצון”, בריאתם ומציאותם היא בעלת חשיבות עצמית, ולא בשביל שום דבר אחר. המטרה היא בהם עצמם. וכל התורה והמצוות – באים רק לגלות את אותה מעלה עצמית הקיימת בהם.

ומי שמגיע מה”פנימיות” – אצלו יש רק פנימיות, “מער ניט אַז דיך אליין” [= אך ורק אותך בעצמך], ושום חשיבות לדבר אחר, ולו הנעלה ביותר. ברגע שמתפתח אצלו יחס דו-ערכי של “פנימיות וגם” עוד משהו – הרי בכך עשה פסיעה קטנה שמציבה אותו בפסגת המדרון, שתחתיתו “לאחר ריבוי השתלשלות וכו’”, עבודת כוכבים ומזלות כפשוטה, רחמנא ליצלן.

[ולא מדובר ברעיונות מופשטים: ברגע ששיקולי הלכה טהורה הנשמעת מפי “מאן מלכי רבנן” נשיא ונביא דורנו, מזדהמים בחישובי-משנה של דאגה ל”עולם הישיבות” וכהאי גוונא – אזי מוכנים להיכנס ללא היסוס לקואליציה ולקבל אחריות על “משרד הדתות” לשון רבים, ולמעשה להיות אחראי לתקצוב מגוון פעילויות שההגדרה “אביזרייהו דעבודה זרה” היא העדינה שבהם].

הוא אשר אמרנו: אכן, “הללו את ה’ כל גויים”, אבל רק בתור קומה שמעל הקומה שמעליהם. לנגד עיניהם עומדים רק שיקולי רווח והפסד מיידיים, וכיצד ארוחת הצהריים לא תזוז ממקומה אף לא חמש דקות. וחס וחלילה אם יפרידו בין השניצל לקטשופ. ובשביל שניצל פריך חובה לאמץ דוכס פרטי. הידד לטפל!

ולהבדיל, עם ישראל, שאישורו ושבחו הוא בכך שהוא בוחר בקב”ה והקב”ה בוחר בו – אין אצלו שום הסחות דעת. יש הקב”ה, הוא ואין בלתו. ובדרך לקיטון של המלך, לא מתעכבים בפרוזדור עם שכיות החמדה המרהיבים ביותר, גם אלו המלאים מזיו כבודו האינסופי. ניגשים ישר למלך.

ובדרך למרפסת של עץ בה עודד הרבי את ה”יחי”, לא “נתקעים” בשום גילוי קודם. למעשה, הרבי לא בנה שום “פרוזדור” – כבר מההתוועדות הראשונה הכריז מה המטרה של הדור השביעי ודרכי יישומה. היו”דים, והכ”פים והלמ”דים והמ”מים והנונ”ים – אינם מסדרון, אלא טרקלין ענק שבמרכזו “מבצע משיח” ומלך המשיח מנחם שמו. אך גם באולם נטול מסדרונות צדדיים, התנאי הוא לעמוד עם הפנים אל הקודש, ולא חלילה אחוריהם אל היכל ה’, בפלפול ועיון מתמיד ב”גן עדן שלך”, וד”ל].

• • •

ובמקום לרוץ ולפתוח “מנחת שי” כדי לפתור את בעיות הניקוד השוליות – הבה ונגיש לרבי שי ומנחה לקראת יום הולדתו הבא עלינו לטובה, בו תיפתח שנת ופרק קי”א – אשר בו באים ומתאחדים בפסוק אחד עניין הגאולה, מבצעי המצוות, ופרסום שמו של משיח – “פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קדוש ונורא שמו”:

111 יהודים שיניחו תפילין; 111 נשים שהתחילו להדליק נש”ק; 111 ילדים שיירשמו בספר התורה לילדי ישראל; 111 שיעורי תניא חדשים; 111 שיעורים חדשים בענייני גאולה ומשיח; 111 יהודים שישמעו על הנפלאות והניסים שהרבי עשה ועושה בזמננו; 111 יהודים שיכתבו לרבי; 111 יהודים שילמדו את “קונטרס בית רבינו שבבבל”; 111 יהודים שיישבו בהתוועדות בה יוזכרו כל עניינים אלו ביחד, ויוכיחו כי לית תמן פירוד וקיצוץ כלל.

והבחירה “אנא נסיב מלכא”, אשר יסודה ושרשה בהתקשרות העצמית של “חלקי הוי’ אמרה נפשי” – “ראשית חכמה יראת הוי’”, תחדור ותימשך, כמבואר במאמר, גם באופן של פיקחות ושכל – “שכל טוב לכל עושיהם”, ואז יהא זה דבר של קיימא – “תהלתו עומדת לעד”,

ולתהלתו שנאמרה עד עתה בקהל חסידים, יצטרפו גם “בסוד [=חבורת] ישרים ועדה” מכל החוגים והעדות והקהילות שבטי י-ה, והיא השירה אשר תהא לבני ישראל לעֵד ולָעַד: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!