משני משלים של השפעה של רב לתלמידו, ניתן לשרטט וללמוד את מצב הגלות הנוכחי, כאשר ה

משני משלים של השפעה של רב לתלמידו, ניתן לשרטט וללמוד את מצב הגלות הנוכחי, כאשר הקב”ה כביכול העלים את עצמו מאתנו, ומבקש לעורר בנו געגועים אליו, אל הדרגות הנעלות והמרוממות יותר  ימי ‘בין המצרים’, ייהפכו לששון ולשמחה

אודות יום הגלות והחורבן, תשעה באב מובא המשל בחסידות (לקו”ש ח”ב ע’ 360 ואילך), מרב המלמד את תלמידו, כשלפתע נופלת במוחו של הרב הברקה של רעיון חדש ונפלא. הרב עוזב לרגע את התלמיד כדי להתרכז ולקבל אותו רעיון נפלא, כדי שיוכל ללמד זאת לאחר-מכן לתלמיד. דווקא מחמת אהבתו הגדולה והעצומה של הרב לתלמידו, הוא צריך לעזוב לרגע לגמרי את התלמיד ולהתרכז כולו בקליטת וקבלת אותו רעיון נפלא -  כדי שיוכל בהמשך להעביר אותו אל התלמיד.

התלמיד מרגיש אמנם גלות וחורבן. נדמה לו כאילו הרב עזב אותו. אך האמת היא, שהעובדה שהרב עזב את התלמיד אינה אלא בחיצוניות, אך בפנימיות כל זה הוא לטובת התלמיד, כדי שהרב יוכל להעביר לו את הרעיון הנפלא.

זהו הביאור בחסידות על מה שהיה בזמן החורבן: בחיצוניות היה זה אמנם חורבן וגלות, אך בפנימיות, באותו זמן הקב”ה עלה והתרומם כביכול למעלה כדי להגיע לגילוי אלוקי נעלה ונשגב מאוד, הרבה יותר מכפי שהיה בבית המקדש. לשם כך עוזבים כאילו את ה”תלמיד” לרגע קטן, אבל זאת אך ורק כדי לתת לו בסופו של דבר את הדבר הנפלא ביותר, את הגילוי האלוקי הנפלא שיהיה בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.

אם נדייק בהסבר נפלא זה אודות הגלות והחורבן, נשים לב שאמנם התכלית הסופית של עזיבת התלמיד אינה אלא כדי לתת לו דבר נעלה הרבה יותר. אבל בינתיים, כל זמן שהדבר הנפלא עדיין לא ניתן לתלמיד, אכן ישנה כאן עזיבה של התלמיד. כי באותם רגעים בהם הרב מתרכז בקליטת הרעיון הנפלא, התלמיד נשאר כאילו מאחור ללא נתינה והשפעה אליו כלל. אין זאת אלא שלבסוף הוא יראה וירגיש שכל זה לא היה אלא לטובתו ולמענו.

ולכן, רק לאחר שהגענו לגאולה, רק כאשר התלמיד כבר מקבל את האור החדש והנפלא, אזי הוא יכול לציין את הרגע בו הרב כאילו עזב אותו כרגע ההתחלה, ה”זריעה” (“הזורעים בדמעה”), שהביאה לגילוי הנפלא (“ברינה יקצורו”). אך כל זמן שעדיין לא קלט וקיבל את הרעיון הנפלא, הרי אצלו עדיין חורבן וגלות. הרב כרגע כאילו עזב אותו. ואף כי מאמין ויודע הוא שאין זאת אלא לטובתו, אבל בינתיים אין זה אצלו יום סגולה ויום גאולה, אלא להיפך - יום מר ונמהר, יום בו הרב הסתלק ממנו ועזב אותו, גם אם הוא משוכנע שסוף-כל-סוף גם זה יהיה אך ורק לטובתו.

לעורר געגועים

בחסידות מובא משל נוסף אשר לכאורה הוא דומה, אבל בהתבוננות מעטה מתברר כי הוא שונה לגמרי. וכך מבואר שם:

משל מרב המשפיע שכל לתלמידו. מדובר ברב שהוא נעלה מן התלמיד שלא בערך, והתלמיד אינו מסוגל כלל וכלל לעמוד על דעת רבו. כדי שהתלמיד יוכל להבין ולקלוט משהו, צריך הרב לסלק ולהעלים לגמרי את מה שהוא מבין וכיצד הוא מסתכל על העניין, ורק אחר כך להתחיל לגלות שכל קטן ומצומצם שאותו יש ביכולתו של התלמיד לקבל. ורק אז, על ידי ריבוי צמצומים, יוכל התלמיד סוף סוף לתפוס ולקלוט משהו מחכמת הרב.

כל זה הוא רק בתחילת הלימוד, אבל בהמשך הדרך, אחרי שהתלמיד למד והתקדם והגיע לכל מה שהוא יכול להגיע במדרגתו שלו, מגיע הזמן בו הרב רוצה להביא את תלמידו למדרגה כזו שהתלמיד מצד עצמו אינו מסוגל כלל וכלל אפילו לחלום להגיע אליה; מצב שבו “חושי התלמיד נעשים כחושי הרב”. לשם כך צריך הרב להתחיל לגלות לו דברים שהם בתחילה למעלה מיכולת הקבלה שלו, וזאת על מנת כדי שיתחיל לגלות את העניין כפי שהוא אצל הרב.

מה קורה בשלב זה? באותו רגע שהתחיל הרב לגלות את העניין כפי שהוא אצל הרב, נעשה אצל התלמיד חושך והעלם. התלמיד מרגיש לפתע את עוצם שפלותו ופחיתותו ואת הפער העצום בינו לבין דרגת הרב שנמצא למעלה, ואילו הוא נמצא למטה. אבל דווקא הרגשת הריחוק שמרגיש התלמיד באותה שעה, מהווה את התחלת שלב עלייתו.

אין מדובר כאן על שבירה שרק בשלב הבא אחריה יבוא התיקון, אלא על שבירה כזו שהיא חלק אחד ממש עם התיקון. כמו כשגוזרים בד כדי לתפור ממנו בגד, אין פירושו של דבר שקורעים את הבד ורק לאחר מכן יבוא התיקון, אלא מלאכת הגזירה היא חלק בלתי נפרד ממלאכת התפירה. כך גם ביחס שבין הרב לתלמיד, הריחוק וההעלם זה עצמו חלק מתחילת העליה.

כאשר הרב לימד את התלמיד רק דברים שהתלמיד מסוגל לקלוט, היה זה מצב שבו נדמה כאילו התלמיד והרב במדרגה אחת. לא ניכרה כלל מעלת הרב על התלמיד, וממילא לא היה שייך איזו אפשרות שהתלמיד ייצא ממדרגתו ויתרומם לדרגת הרב, שכן לא היה חסר לו שום דבר במדרגתו שלו. אדרבא, הוא מרגיש עונג מכך שהרב מסביר ומגלה לו דברים, והוא מבין ומתעלה. כיוון שהוא לא מרגיש חסרון כלשהו, אין שום סיכוי שאי פעם ינסה להגיע למשהו יותר נעלה.

אולם, כאשר הרב רוצה לתת לתלמידו את ההשפעה מפנימיותו ועצמיותו של הרב – אזי נדרשת לפני כן סוג של ‘פרידה’ שתפריד בין הרב לתלמיד על מנת לתת לתלמיד את ההרגשה שהרב נעלה ממנו בדרגות רבות. אמנם בהתחלה זה יפעל ‘שבירה’ מוראלית אצל התלמיד בכך שיבין שכמה שלמד והחכים, עדיין הוא אינו מבין ויודע מאומה - אבל דווקא בכך תתחיל ההתרוממות שלו למדרגה נעלית הרבה יותר שלא בערך, שכן רק אז הוא מתחיל לקלוט שיש איזו דרגה פנימית שקודם כלל לא ידע על קיומה, וממילא לא הייתה חסרה לו. עכשיו, משהגיע לכלל הכרה בגודל מעלת פנימיותו של הרב, אז מתחילה אצלו ההשתוקקות לקבל גם את הפנימיות. הוא מתחיל אפוא לעמול ולהתייגע באופן אחר לגמרי עד שהעמל וההשקעה יביאו אותו לכך שיוכל לקבל בפנימיותו גם את הפנימיות של הרב.

ההבדל בין המשלים הוא פשוט: במשל הראשון המובא בתחילת מאמרנו זה, הרב עוזב לרגע את התלמיד על מנת שיקבל לאחר מכן הרבה יותר מכך. סוג של ירידה לצורך עליה. ואילו במשל הנוכחי, הרב לא עוזב את תלמידו אף לא לרגע למרות שבשלב הראשון נדמה לו שלא קיבל מאומה מהרב, אבל לאמיתו של דבר, דווקא ברגע זה עצמו שהוא לא מבין, וכואב וחסר לו - בזה עצמו נותנים לך עכשיו את כל הפנימיות הנעלית ביותר.

זה מה שקרה במתן תורה: הקב”ה נתן לישראל את הדבר הנפלא ביותר, את הכוח האלוקי למלא את תכלית הכוונה “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים” - להכניס בתוך העולם את פנימיותו ועצמותו של הקב”ה בכבודו ובעצמו. אלא שבשלב הראשון של הגילוי, הייתה בחינת “פרחה נשמתם”, שכן לא היו מסוגלים להכיל אור אלוקי כה נעלה ונפלא. מתן-תורה היה מצב שכל-כולו עליה ולא היה בו ערך של ירידה וגלות.

הכוח שיש בהעלם

אנו נמצאים בתקופה שבה איננו רואים בעיני בשר את הרבי מה”מ. אך גם אם אנו לא מבינים ולא מרגישים, וזועקים מעומק לבנו ונפשנו “עד מתי?!” ורוצים אנו כבר לראות ולהרגיש ולקבל בפנימיות ובגלוי את הגילוי האלוקי - אבל עלינו לדעת ולהרגיש שלא עזבו אותנו ח”ו (אפילו לא בשביל מטרה של גילוי נעלה יותר שיבוא אחר-כך), אלא שכבר עכשיו מגלים לנו את אורו הנפלא של משיח צדקנו. ויתרה מזו: לא רק את אורו של משיח אלא את עצמותו של משיח.

ומשום כך נראה לנו בתחילה שזהו מצב של חושך והעלם, אבל לאמתו של דבר, מצב זה הוא כדי לתת לנו דרגה נעלית באין-ערוך כלל – עצמותו של המלך המשיח.

ולכן גם ברגע שלפני גילוי משיח, זהו זמן זכאי, זמן גאולה וסגולה, ולא ח”ו זמן לבכי ומספד.

וכך אומר לנו הרבי (שיחת ג’ תמוז ה’תשמ”ח), שג’ תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב - משום שיום זה בא לגלות את פנימיותם של ימים אלו. כי יום זה, שלכאורה היה נראה גלות ובאמת הייתה בו התחלת הגאולה, נותן כח לגלות את פנימיותם של כל ימי “בין המצרים” - שבפנימיותם גם הם לא באו אלא כדי להביא להתקשרות עמוקה יותר עם הקב”ה מאשר היה לפני החורבן, שתתגלה במלוא שלימותה בגאולה האמיתית והשלימה.

או אז ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. ולכן מורה הרבי מלך המשיח לעשות דווקא אז סיומי מסכת ולהרבות בשמחה של מצווה באופן המותר, כדי לבטל את ענייני הפך השמחה שיש בימים אלו, ולהפוך אותם לששון ולשמחה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.