כל פרק בתניא הוא חדשני, מהפכני ואף דרמטי. בכל פרק ניתן למצוא חידושים שמשנים את ת

כל פרק בתניא הוא חדשני, מהפכני ואף דרמטי. בכל פרק ניתן למצוא חידושים שמשנים את תפיסת העולם שלנו, חידושים שמחוללים שינויים בחיים שלנו. אך יש פרקים שלא רק שמשנים את תפיסת העולם היהודית שלנו – כזו היא אגרת כ’ באגרת הקודש שבתניא, אותה אנו לומדים בימים אלה במסגרת השיעורים היומיים בלימוד החת”ת

מאת הרב נדב כהן

לאחרונה הייתה לי שיחה עם חבר שהביע את אכזבתו מכך שרבים מהחסידים אינם רוחניים כפי שהיה מצפה מאנשים שלומדים חסידות; הם מתעסקים בגשמיות ואינם מנותקים מספיק מהעולם. עניתי לו שבחסידות חב”ד לומדים שלא מספיק להיות רוחני, צריך להיות עצמותי, וכאשר אתה עצמותי, אתה למעלה מגשמיות אבל גם למעלה מרוחניות, ואז כבר אין יתרון בין הרוחניות על הגשמיות; אדרבא, את העצם תופסים דווקא בגשמיות. עניין זה מוסבר בהרחבה בתניא שלומדים בימים אלו.

כל פרק בתניא הוא חדשני, מהפכני ואף דרמטי. בכל פרק ניתן למצוא חידושים שמשנים את תפיסת העולם שלנו, חידושים שמחוללים שינויים בחיים שלנו. אך יש פרקים שלא רק שמשנים את תפיסת העולם היהודית שלנו, הם אף משנים את תפיסת העולם החסידית שלנו. פרקים שיש בהם חידוש לא רק לגבי האופן בו תפסנו את העולם לפני כן, אלא חידוש אפילו לגבי האופן בו הבנו את החסידות עד עתה.

כזה הוא סימן כ’ באגרת הקודש. כאשר לוקחים בחשבון שסימן זה נכתב בימיו האחרונים של אדמו”ר הזקן לפני הסתלקותו, הרי ידוע עד כמה יש לדקדק בדברי הרבי ובפרט אלה מהשנה האחרונה, אגרת זו והחידוש שבתוכה מקבלים משמעות עצומה כפולה ומכופלת.

• • •

לפני שנסביר מה החידוש, יש להסביר חידוש אחר שמופיע בתניא בפרקים הראשונים.

בדיון הידוע מה נעלה יותר מעשה או רגש, מכריע אדמו”ר הזקן כבר בפרק ד’ כי המעשה נעלה יותר. החיבור בין יהודי לקב”ה שנעשה על ידי מעשה גבהה וגדלה מעלתו לאין קץ על החיבור על ידי הכוונה (רגש אהבה ויראה). הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמצוות הן מהתורה המאוחדת לחלוטין עם הקב”ה (אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד), והכוונות הן ביטוי של הנשמה שאמנם מושרשת בעולמות העליונים, אך כרגע היא מלובשת בגוף ואינה מאוחדת כמו התורה ומצוותיה.

בהמשך בפרק ל”ה חוזר לדיון זה אך מכיוון שונה (הנקודה עולה גם בפרק כ”ב, אך אין כאן המקום). הפעם הנקודה היא שבקיום מעשי של מצוות יש יותר ביטול מאשר בהרגשת אהבה לה’. הרגשה של אהבה (ובעניין זה גם של יראה) מבטאת את המציאות של האדם, את האני שלו, אני אוהב את השם, ובלשון החסידות “יש מי שאוהב”. כאשר אדם מקיים מצווה, הוא לא מבטא את עצמו הוא מתבטל למְצַווה המִצְווה, ובכך מתאחד איתו הרבה יותר; שהרי מצד הקב”ה “אין עוד מלבדו”, אין מציאות מלבד מציאות הבורא, ומי שלא ‘מיישר איתו קו’ בתפיסה הזו אלא תופס שיש עוד מציאות חוץ ממנו (המציאות שלו), לא יכול להתחבר איתו. זהו חידוש נפלא עד כמה יש ליהודי כוח; יהודי הוא יותר חזק מהאין סוף, במילה אחת “אני”, הוא מגרש את הקב”ה מקרבו…

מכל זה יוצא שיש מעלה במעשה גשמי על כוונה רוחנית, אך המעלה היא לא מצד הגשמיות עצמה, אלא מצד שהקב”ה ברא את המערכת בצורה כזו שיש מעלה למעשה גשמי יותר מהכוונה הרוחנית.

מכאן ניתן להבין מדוע המצוות הן דווקא עם חפצים גשמיים, ומדוע חסידות מדגישה שהמעשה הוא העיקר, ודווקא התעסקות עם הגשמיות מביאה את הגאולה, ומדוע חסידים עוסקים ב’מבצעים’ ובעזרה גשמית גם על חשבון הזמן של לימוד תורה.

• • •

בסימן כ’ שאנו לומדים בימים אלה, יש חידוש אף גדול מהחידוש הזה. לא רק שהעיסוק בגשמיות הוא נעלה כי בכך נביא את הגאולה, לא רק שהעיסוק בגשמיות הוא רצון ה’, אלא שהגשמיות עצמה היא אלוקות! הגשמיות עצמה מתהוות בכוח עצמותו ומהותו יתברך. את העצמות ‘לוקחים’ דווקא במצווה גשמית.

העולם הגשמי לא היה יכול להיווצר רק על ידי צמצומים באור אין סוף, צמצום ועוד צמצום לא היה הופך רוחניות לגשמיות, הוא רק היה ‘מעַבֶה’ את הרוחניות. לברוא עולם גשמי, עולם שמרגיש שאין משהו קודם אליו, עולם שלא מרגיש את בוראו זה רק בכוח עצמותו ומהותו שאין שום דבר הקודם אליו. כוח העצמות נמצא בתוך הגשמיות דווקא. אפשר לכוון כוונות רוחניות, להיות אדם רוחני, ‘לתפוס מלאכים’ – הכל טוב ויפה. אפשר גם להגיע לדרגה רוחנית גבוהה, אך זו עדיין ‘דרגה’ רוחנית, אין זה ‘העצם’, זה לא הקב”ה בעצמו. כדי לתפוס את הקב”ה בעצמו צריך את הגשמיות (ולא רק בגלל שכך עלה ברצונו). בגשמיות יש אלוקות, בגשמיות יש את העצמות.

כעת אפשר להבין הרבה יותר טוב ובאופן הרבה יותר עמוק את העובדה שרוב המצוות הן בחפצים גשמיים – כמו ארבעת המינים בלולב ואתרוג הדסה וערבה דווקא, והסוכה היא בארבע דפנות גשמיות בדווקא, ומצוות החג הן בבשר וביין.

כעת גם אפשר להבין באופן עמוק יותר את ה’מבצעים’ שמטרתם לזכות יהודים במצוות. בשונה מארגוני קירוב שונים שמחפשים בעיקר להסביר את היהדות כדי להביא את האדם לקיום מצווה, הרבי מה”מ ביקש מהחסידים שיצאו לרחובות ויזכו יהודים במצוות. כי כל מצווה גשמית היא עצמות אלוקית, גם אם היהודי לא קיים את אותה מצווה שוב (מובן שאין לנו התנגדות שהוא גם יחזור בתשובה וימשיך לקיים מצוות מעצמו…), הוא עדיין ‘המשיך’ אלוקות באותה מצווה.

חידוש זה גם מתבטא בעולם ההלכה, שם לא קובע כל כך הרגש והכוונה, אלא אבן הבוחן הוא, האם קיימת בפועל את המצווה או לא. כי המעשה הוא העיקר. אם יש לאדם אפשרות ללכת למניין גדול ומרגש בחג סוכות אך אין במניין זה ארבעת המינים, או ללכת למקום אחר שבו אין מניין אך יש בו אפשרות לקיים את מצוות נטילת לולב, הוא צריך לבחור במקום השני. אם יש לנו אפשרות לזכות עוד יהודי בנטילת לולב, או להתפלל ולהיות רוחניים בבית הכנסת, הבחירה היא במבצע לולב.

הכותב הנו מחבר הספר “מודעות יהודית – רעיונות מרכזיים בספר התניא”

להערות והארות: tanyavideoart@gmail.com