בעבר, נסיעה לרבי מדי שנה בשנה, הייתה מופרכת. הדבר היה כה נדיר, עד שכאשר מישהו הצ

בעבר, נסיעה לרבי מדי שנה בשנה, הייתה מופרכת. הדבר היה כה נדיר, עד שכאשר מישהו הצליח כבר אי פעם לנסוע – לא אמרו “תחנון” באותו יום בבית הכנסת בו התפלל; ולא משום שאמירת תחנון לא הייתה חשובה בעיניהם ח”ו, אלא מפני גודל השמחה שמישהו זוכה סוף סוף לנסוע לרבי. העובדה שמישהו נוסע לרבי גרמה לשמחה הרבה יותר גדולה מחתן או ברית-מילה.

ה’סיפתח’ של ר’ מענדל

כבר נכתב כאן לא פעם, ובכל זאת, כשמגיע הזמן שהדברים מקבלים אקטואליה יותר מתמיד, כדאי וחשוב לחזור על כך שוב, בתוספת אי אלו פרטים.

כשהגיע המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, בהוראת ובשליחות כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, לישיבת ‘תומכי תמימים’ המרכזית בכפר חב”ד, לשמש בה כמשפיע, הרי שלאחר כל סיפורי מסירות הנפש שהתפרסמו אודותיו לפני כן – נהרו רבים להתוועדות הראשונה עמו בישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד. כולם רצו לראות ולשמוע “אן אמת’ר חסידי’שער איד”; את מי שזכה ו”ישב” זמן רב במאסר עבור הפצת היהדות והחסידות והצלת יהודים רבים (ב”יציאת לבוב” המפורסמת בשנת תש”ו). מי שבגבורה עילאית נטל על-עצמו את כל האשמה, והצוררים לא הצליחו להוציא מפיו מאומה על אף כל העינויים והייסורים שגרמו לו. מי שהמשפיע הרה”ח ר’ ניסן נעמנוב אמר על אודותיו שהוא “גאון במידות”. מי שזכה להתאבק בעפר רגליהם של כמה וכמה מהחסידים המפורסמים של הדורות הקודמים, וידע לספר כה רבות אודות דרכי החסידות. מי שבמשך כל השנים היה מקושר בלב ונפש לרבותינו נשיאינו, וכעת הגיע בשליחות הרבי להיות המשפיע של ‘תומכי תמימים’ בארץ-הקודש. כולם התאספו להתוועדות ב’זאל’ של תומכי-תמימים, והמתינו למוצא פיו של ר’ מענדל.

היה זה, כמדומני, בשבת מברכים חודש אלול, ור’ מענדל פתח והתחיל לספר אודות הסדר שהיה בחודש אלול כאשר הוא למד בתומכי-תמימים בחרקוב, בנעוועל, ועוד.

הקהל ציפה לשמוע תיאורים אודות עבודת התשובה של חודש אלול, אודות חשבון הנפש, חשבון צדק, על מה שנעשה ומה שלא נעשה, ואיך היה צריך להיות כל השנה, על עבודת התפילה, על “אתכפיא” וכו’, כפי שהיו רגילים לשמוע מזקני החסידים בעבר. ואולם הנושא שעליו דיבר ר’ מענדל כל הזמן (ולא רק באותה התוועדות), היה אחד ויחיד: רבי! להתקשר לרבי, להיות שייך לגמרי לרבי, לחשוב כל הזמן על הרבי, לכתוב לרבי, שהכל יהיה חדור עם רבי, שהרי “הנשיא הוא הכל”, הכל ממש. וגם, ובהדגשה רבה, לנסוע לרבי גם בגשמיות כפשוטו.

כשהגיע חודש אלול, סיפר ר’ מענדל, החלו הבחורים, כמו גם האברכים והבעלי בתים, ‘לסגור את הגמרא’ קמעא ו’לעשות חושבים’ כיצד יוכלו להשיג את הכסף הדרוש לנסיעה לרבי – תחילה לרוסטוב, ואחר-כך לפטרבורג-לנינגרד. לכולם היה ברור שחייבים לנסוע, השאלה הייתה אך ורק איך עושים זאת. האברכים והבחורים אספו כספים ‘מן הגורן ומן היקב’, ובקושי רב הצליחו להשיג את הסכום המינימלי, כמעט מאה רובל, שהיה דרוש לנסיעה לרבי במצב הדחוק ששרר אז ברוסיה, ונסעו.

מתוכם – המשיך ר’ מענדל וסיפר – היו גם כאלה, שלמרות כל המאמצים הצליחו להשיג רק חלק מן ההוצאות, המספיק לחצי הדרך בלבד – עד מוסקבה. אך גם הללו החליטו לנסוע ויהי מה. בהגיעם למוסקבה, כאשר הכסף תם ונשארו תקועים באמצע הדרך, היו הולכים, כמובן, לבית-הכנסת חב”ד מארינא רושצא, שם פגש בהם הרה”ח המפורסם הרב ר’ יעקב-זכריה הלוי ז’וראוויטשער (מאסקאליק) הי”ד.

ר’ יעקב היה מכונה אצל חסידים “האמא של התמימים”, משום שהיה מסור בלב ונפש ודואג לספק את כל צרכי תלמידי הישיבה במיוחד, מלבד מסירותו האימהית לכל יהודי, כמפורסם. מספרים, שפגשו אותו פעם בשעת בוקר מוקדמת מסתובב באזור שהוטל עליו עוצר והיה אסור ללכת בו. מי שנתפס מסתובב שם בשעת העוצר, היה צפוי לעונש קשה כמי שעובר על החוק. שאלוהו: ר’ יעקב, מדוע אתה מסתובב במקום כזה בשעה כזו, לשם-מה אתה מסתכן כל-כך? ויען ר’ יעקב: ישנו כאן יהודי אחד, שאינו שומר תורה ומצוות לעת-עתה, אבל היארצייט של אביו חל היום. באתי לעוררו משנתו, כדי שיספיק ללכת לבית הכנסת לפני עבודתו, להתפלל ולומר קדיש על אביו ע”ה.

כשראה ר’ יעקב את התמימים עומדים לפניו בפנים נפולות, ידע והבין מיד את אשר לפניו. הוא היה פונה אל הבחור בחיבה גלויה: “אהה, נוסע אתה לרבי? כמה כסף חסר לך?” ומיד היה מסתובב בין אנ”ש ולא היה פונה לעסקיו עד שהשיג את הסכום הדרוש כדי שאותו בחור יוכל להגיע אל הרבי לפטרבורג.

כך היה תמיד אצל חסידים, סיפר ר’ מענדל, יהודים הוציאו בשמחה את פרוטתם האחרונה, וחסכו לחם מפיהם ומפי עולליהם, כדי שיוכלו לנסוע לרבי. הנסיעה עצמה הייתה אורכת ימים ושבועות, כאשר גם הבעלי בתים היו נאלצים לשבות בכל אותו משך זמן מעבודתם ולהיות רחוקים מביתם וממשפחתם. וזאת גם בזמן של דוחק ועוני בל יתואר, כאשר אנשים מתו מרעב כפשוטו, וגם בזמנים שהקוזקים וכנופיות דומות להם ‘השתעשעו’ בזריקת יהודים מבעד לחלון הרכבת הדוהרת החוצה.

ונחנו מה? – פונה ר’ מענדל לבחורים ולאברכים היושבים סביבו ושותים בצמא כל הגה היוצא מפיו: היום הנסיעה קלה בהרבה, המצב הכלכלי (יחסית למה שהיה אז) קל בהרבה, ההקרבה שבנסיעה פחותה ואין בה סכנת-נפשות – ואנחנו יושבים כאן?! מ’דארף פארן צום רבי’ן, מ’מוז פארן צום רבי’ן (= צריכים לנסוע לרבי. מוכרחים לנסוע לרבי).

כך היו חסידים אומרים, המשיך ר’ מענדל, על דברי הגמרא ‘רבי לא שנה – חייא מנין לו?’ – מי שלא היה אצל הרבי שנה – חיים (אמיתיים) מנין לו? אם רוצים חיים אמיתיים, לחיות כפי שיהודי צריך לחיות וכפי שחסיד צריך לחיות – צריך לנסוע לרבי!

חייבים להתכונן
לפני הנסיעה לרבי

בכפר-חב”ד של אז, ובארץ-הקודש בכלל, היו דיבורים אלו די חדשים. עד אז, היו רגילים לשמוע מחסידים תיאורים נפלאים על עבודת התפילה של חסידים מליובאוויטש, אודות חשבון-הנפש שלהם בקריאת-שמע-שעל-המיטה, לימוד החסידות בעיון ובהעמקה והליכה בדרכיה, מסירות-נפש על הידור מצווה, ואפילו אודות התקשרות פנימית לרבי. אבל דיבורים ברורים מסוג זה, לא היו רגילים כל-כך אפילו בין הבחורים וכל-שכן בין האברכים בארץ ישראל.

היו לכך גם סיבות אובייקטיביות. באותן שנים הייתה הנסיעה לרבי בארץ ישראל כרוכה בקשיים לא מעטים. התנאים הגשמיים היו לא קלים. הקשיים הרבים שהיו אז בפרנסה בכלל. העובדה שמחירו של כרטיס היה יותר משלושה משכורות חודשיות ממוצעות. רק מעטים יכלו להרשות לעצמם נסיעה לרבי. אך ביחד עם זה היו גם קשיים מסוג אחר. היה מעין חוסר מודעות בצורך ובהכרח לנסוע לרבי גם בגשמיות כפשוטו. ואדרבה, עיקר מה שדיברו אז חסידים בקשר לנסיעה לרבי היה אז, דווקא בגלל חשיבות הנסיעה – על ההכנות הרבות שזקוקים לעשות לפני שנוסעים, כדי לנסוע לרבי.

ידוע הסיפור על אותו חסיד שהתכונן כמה שנים לנסוע לרבי. וכאשר כבר נסע, שמע באמצע הדרך את הפתגם הידוע על הפסוק “ובזה הנערה (המקבל, החסיד) באה אל המלך – ששה חודשים בשמן המור (במרירות על ריחוקו מאלקות) וששה חודשים בבשמים” – בהתבוננות המביאה לידי “התבשמות” ותענוג על ה’. כששמע זאת אותו חסיד, נשאר עוד שנים-עשר חודש לפני שנסע, כדי להתכונן עוד ועוד. דובר בעיקר על הצורך להתכונן כראוי, ולא לנסוע סתם כך ללא שום הכנה.

הזכירו אז ללא הרף את האמרה המפורסמת “אם בגפו יבוא – בגפו יצא”, מי שמסתפק בנסיעה בלבד, והוא נוסע “בגפו”, בלי כלום, הרי גם כשיחזור לא יביא עמו מאומה, “בגפו יצא”. בהתוועדויות היו מדגישים “שלא תיסע כמו עז”, כאותם עיזים ששהו בחצרו של הרבי הרש”ב נ”ע, ובכל פעם שהרבי יצא או נכנס עמדו על רגליהן האחוריות והביטו אחרי הרבי עד צאתו או כניסתו פנימה, ואחרי כל זה נשארו עיזים – כשסיפרו זאת פעם לפני ר’ מענדל, נענה ואמר: שתהיה אפילו “עז” בלבד, ובלבד שתהיה אצל הרבי ועם הרבי!

לנסוע לרבי בכל שנה, היה כמעט מופרך לגמרי. הדבר היה כה נדיר, עד שכאשר מישהו הצליח כבר אי-פעם לנסוע – לא אמרו “תחנון” באותו יום בבית-הכנסת בו היה מתפלל. ולא משום שאמירת תחנון לא הייתה חשובה בעיניהם ח”ו, אלא מפני גודל השמחה שמישהו זוכה סוף סוף לנסוע לרבי.  שכן העובדה שמישהו נוסע לרבי, זו שמחה הרבה יותר גדולה מחתן או ברית-מילה.

והחל מאותה התוועדות ראשונה ובכל ההמשך, חולל ר’ מענדל מהפך בכל החשיבה החסידותית בקרב החסידים שהתגוררו בארץ ישראל. הוא הכריז ללא הרף: חייבים לנסוע לרבי גם בגשמיות כפשוטו. נכון אמנם שצריך לעשות הכנות כראוי. ואולם, הרי כמה שלא תעשה, לא תתחיל להגיע למדרגת החסידים הגדולים. אם כן, אם תחכה לכך, תוכל לחכות עד בוש ולא לנסוע אף פעם. ולכן, היה ר’ מענדל מדגיש, גם אם לא עשית עדיין את ההכנות כראוי, אל תחכה. לכל לראש, סע לרבי בגשמיות כפשוטו, תוך כדי עשיית ההכנות ככל יכולתך. ובבואך אל הרבי, בקש ברכה שתהיה “כלי” לקבל מה שהרבי נותן. עד “והוא יכלכלך”, שיעזור לך גם לעשות את ה”כלי”.

מוכרחים לנסוע!

לקראת חודש תשרי תשנ”ה (התשרי הראשון אחרי ג’ תמוז תשנ”ד), שאלתי את ר’ מענדל האם אפשר לפרסם בשמו שצריך לנסוע גם עכשיו. ור’ מענדל ממש הזדעק לעומתי: “וואס? מ’דארף פארן?! – מ’מוז פארן” (= מה? צריכים לנסוע?! מוכרחים לנסוע)!

ואכן, “מ’מוז פארן”. אחת ההוכחות הטובות ביותר שאכן הרבי מלך המשיח חי וקיים ושכל העניינים ממשיכים בלי שום שינוי כלל וכלל – היא העובדה שיותר ויותר נוסעים לרבי גם בפשטות.

וכאמור, נכון אמנם שצריכים לנסוע עם כל ההכנות שצריכים להיות אצל חסידים, עם ניצול הזמן אצל הרבי במילואו וכו’ – אבל סוף סוף מוכרחת גם הנסיעה בפשטות.

וכמובן ופשוט, נחוצה הנסיעה לרבי ל”בית משיח” בגימטרייא 770 (קונטרס בית רבינו שבבבל הערה 92) – לא רק של תלמידים ותלמידות, אלא גם ובמיוחד של מבוגרים, שבמשך השנה “חיים עם הרבי” (בפשטות, בדרך כלל) פחות מהתמימים, ואם כן, הם זקוקים לנסיעה זו הרבה יותר.

וכדברי הרבי באותו קונטרס (ס”ח): “וענין זה מודגש עוד יותר כשרואים במוחש שהולך וניתוסף ביתר שאת וביתר עוז במספר בני ישראל שבאים ל”בית רבינו”, “ברוב עם הדרת מלך” (כולל גם “מאן מלכי רבנן”, ובפרט נשיא (מלך) הדור)”.

כלומר, שכל מי שמגיע ל-770 מוסיף בכך ב”הדרת מלך” של “נשיא (מלך) הדור”!

נוסף על מה “שלהיותו מקומו הקבוע (בית) של נשיא הדור, “שהנשיא הוא הכל”, שכולל כל הדור, יש בו השראת (וגילוי) כללות השכינה (לא רק חלק ששורה (ומתגלה) על עשרה מישראל), מעין ודוגמת השראת השכינה בבית-המקדש, “שנסע מקדש וישב שם” … ויש לומר, שביתו של נשיא הדור שכולל את כל הדור, הוא על-דרך ובדוגמת “תלפיות”, “תל שכל פיות פונים בו”, כדרשת חז”ל בנוגע לבית-המקדש [נוסף לכך, שגם בפשטות מתקבצים ובאים ל”בית רבינו שבבבל” רבים מישראל, שלא בערך לגבי שאר הבתי כנסיות ובתי מדרשות. ולהעיר מראש השנה כד, ב: “כיון דנשיא הוא שכיחי רבים גבי’ה”].”

ואשרי חלקם וגדול זכותם של ראשי ואנשי ופעילי “הכנסת אורחים” ושל כל העוזרים והתומכים והמסייעים בגשמיות וברוחניות. כל מי שהיה בחודש השביעי בשנים שעברו ב-770, אין מילים בפיו להודות ולהלל ולשבח על הארגון הנפלא של כל ענייני “הכנסת אורחים” בגשמיות וברוחניות באופן היותר מוצלח: האכילה והשינה, שמירת הסדרים והמבצעים, ההתוועדויות והשיעורים. ולא פחות חשוב, הארגון הנפלא באופן הכי מוצלח של “בית מדרש לנשים” של השיעורים וההתוועדויות והמבצעים וכל האווירה המופלאה לנשים ובנות. באופן שכל אלו שהיו שם ספגו חסידות וחסידישקייט, שיחות של הרבי, התוועדויות ומבצעים במידה נפלאה וגדושה, שלא בערך כלל ממה שהיה ניתן לצפות, כך שגם מצד שיקולים של טעם ודעת, הרי בתשרי ב-770 מקבלים המון, ולפעמים מה שלא קיבלו בבית ובבית הספר וכו’ במשך כל השנה. זאת, כמובן, נוסף על העיקר – הימצאותו שם של הרבי מלך המשיח שליט”א, שידוע עד כמה הוא מייקר את הנסיעה והאורחים הבאים אליו לתשרי, כידוע ומפורסם, איך שהרבי השתתף בהוצאות הנסיעה של האורחים שבאו לחודש תשרי מרחבי תבל, והוא שמשפיע ומנהל ונותן לכל הבאים אליו את כל מה שהוא יכול לתת, וכפי שהוא יכול לתת, למעלה מכל מדידה והגבלה.

עצם ההחלטה, עוד לפני שהדברים יהיו שייכים לפועל, תביא לכך שכולנו ניסע לרבי, ונתראה עמו בפשטות, ב-770 הדבוק ומחובר לבית-המקדש השלישי, ונשמע “תורה חדשה (אשר) מאיתי תצא”, באופן של ראיה בעיני בשר ולעיני כל בשר – בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!