מוגש לרגל יום ההילולא שחל השבוע - ב’ ניסן א במהירות רבה נפוצה השמועה על היעלמותו
במהירות רבה נפוצה השמועה על היעלמותו של ר’ בנימין מביתו. איש לא ידע בדיוק כיצד זה היה ומתי, אבל זאת ידעו כולם כי ר’ בנימין, אברך ירא שמים ונעים הליכות, נעלם מביתו כאילו נשאתו הרוח.
מוגש לרגל יום ההילולא שחל השבוע - ב’ ניסן
א
במהירות רבה נפוצה השמועה על היעלמותו של ר’ בנימין מביתו. איש לא ידע בדיוק כיצד זה היה ומתי, אבל זאת ידעו כולם כי ר’ בנימין, אברך ירא שמים ונעים הליכות, נעלם מביתו כאילו נשאתו הרוח.
בני העיר שחו ביניהם בהשתוממות על רעייתו של ר’ בנימין, פריידא, אשה צנועה וענוגה ועמה חמישה ילדים קטנים שהגדול שבהם כבן שמונה בלבד. הכל נדו בראשם ברחמים לאומללותה של פריידא.
“בוודאי יצא לצוד פרנסה בעולם הגדול”, ניחש אחד מבאי בית הכנסת.
“אין זה כי נחטף לעבודת הצבא, עוד טרם מלאו לו שלושים”, הציע יהודי שני רעיון אחר.
השלישי הקצין בהשערתו: “מי יודע, אולי שם קץ לחייו?!”…
“שש… ששש….” היסוהו הכל בטפיחה רוגזת.
פריידא, אשת חיל היתה, ולמרות המצב לא טמנה ידיה בצלחת. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי לנסות ולהתחקות אחר עקבות היעלמותו המסתורית של בעלה. היא הבריקה מברק לקרובי משפחתו, אולי יודעים הם היכן הוא נמצא; הריצה מכתבים לרבני קהילות גדולות, אולי ימצאוהו באחד מ’ההקדשים’ שהיו בכל קהילה יהודית. אולם כל התשובות שהגיעו בזה אחר זה, הודיעו כי לא נמצאו עקבותיו של האיש.
אחד מידידי משפחתה, חסיד חב”ד ובר אוריין, הציע לה לנסוע לרוסטוב, שם שכן כבוד כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש רבי שלום דובער, הנשיא החמישי. “הוא היחיד שיוכל לעזור לך”, אמר האיש.
נימת הביטחון היצוקה שהיתה בדבריו, שכנעו אותה לצאת אל הדרך הארוכה, לרוסטוב, במטרה לפגוש את הרבי ולקבל ממנו ברכה ותושיה.
לאחר כשבוע של נסיעה מייגעת הגיעה פריידא לרוסטוב, ומיד שמה פעמיה אל בית הרבי. היא היתה בטוחה שתתקבל אצלו בקלות, כפי שנתקבלה בבתיהם של רבנים וגדולי תורה נוספים שבירכו אותה יחד עם השתתפות בצערה, במנוד ראש של רחמים.
מה גדולה היתה פליאתה, כאשר הגבאי הנאמן הודיע לה חגיגית כי הרבי אינו מקבל נשים ל’יחידות’. “אם ברצונך לקבל את ברכתו של הרבי, באפשרותך לכתוב לו מכתב ואני אמסור זאת לרבי, ואם תזכי לתשובה, אעביר לך זאת באופן אישי”.
פריידא לא וויתרה בקלות: “מדובר במקרה קשה וכאוב”, הסבירה את עצמה, “חייבת אני לשוחח עם הרבי באופן אישי, ויהי מה!”
היא התעקשה שוב ושוב, אך בסופו של דבר נכנעה מול עקשנותו היתרה של הגבאי הנאמן. בלית ברירה התיישבה בחדר המבוא וכתבה מכתב ארוך וקורע לב בו גוללה את סיפורה המרגש, וכי מאז היעלמותו ימיה אינם ימים ולילותיה טרופים מצער ומדאגה - “ומה עוד שחמישה ילדים יגדלו ללא אב שיורם ויכוון להם את הדרך העולה בית א–ל”, כתבה פריידא העגונה במרי נפשה.
לא חלפה שעה ארוכה, ותשובתו הברורה של הרבי התקבלה:
“יש לנסוע לוורשא, ומשם תבוא הישועה!”
מילים קצרות ופשוטות, אך טומנות בחובן עולם ומלואו.
ב
הנסיעה מרוסטוב לוורשא לא היתה פשוטה כלל. שעות ארוכות הלכה פריידא בחצר הרבי נבוכה ותוהה, לא יודעת אם כדאי לה להשקיע זמן וכספים כה רבים לנוכח אפשרות כלשהי למצוא את בעלה האובד.
חסידים שבאו ויצאו בחצרו של הרבי, ושמעו אל התלבטויותיה, דחקו בה למלא את דבריו של הרבי: “לא כל אחד זוכה לתשובה כה ברורה”, הסבירו לה, “ואם הרבי יעץ עצה שכזאת בביטחון כה מוחלט, הרי אין כל ספק כי שם נמצא בעלך, או לפחות משם תבוא ישועתך”.
כדי להשלים את משימת השכנוע, גייסו ביניהם את הסכום הנדרש כדי לנסוע ברכבת מהירה מרוסיה לפולין.
• • •
שעות רבות חלפו על פריידא בתחנת הרכבת ההומה והסואנת של וורשא. היא הגיעה לרציף בשעות הבוקר המאוחרות, ובעוד שעה קלה תשקע השמש, החשכה תרד על וורשא, והיא אינה יודעת אנה תשים פניה; אין לה מכר או גואל בעיר הגדולה וההומה; מה גם שהרבי לא אמר לה אל מי לפנות ומי יסייע בעדה.
עודה מתלבטת, והיא שומעת קול דובר אידיש מאחורי גבה:
“שמא אוכל לעזור לאשה יהודיה?!”
היא הסתובבה לאחור וראתה מולה יהודי גבה קומה, עטור זקן צהבהב; מראהו מרשים ומכובד; הוד אצילי נשקף מפניו. בשניות ספורות נתנה בו את אימונה.
היא סיפרה בקצרה לאותו יהודי מה שעבר עליה בשנים האחרונות, וכי הרבי מליובאוויטש היושב ברוסטוב ציווה עליה להגיע לוורשא, כאן תגיע ישועתה.
“ומה שמו של בעלך?” שאל הזר חביב הסבר.
“בנימין”, השיבה האשה קצרות, ונקבה גם בשם משפחתה.
הנהן האיש בראשו כמבין דבר. “לדעתי כדאי שתלכי אל טחנת הקמח הנמצאת לא הרחק מכאן, שם תשאלי את עובדי תחנת הקמח אם הם מכירים אותו”. בדברו הצביע האיש לעבר הכיוון שעליה ללכת, ולאחר שנד לה בראשה לשלום, הסתלק לו לדרכו.
לפריידא לא היתה ברירה רבה, והיא הכתיפה את צרורה ופסעה ברגליים עייפות לעבר תחנת הקמח. כעבור מחצית השעה מצאה עצמה הולמת בעוז על דלת הברזל - הפתח היחיד בתוך החומה הגבוהה שהקיפה את התחנה. חלון צר נפתח.
“מה חפצך?” שאל הזר ששירבב ראשו החוצה.
“האם בנימין עובד אצלכם בתחנת הקמח?” שאלה וקולה רעד. היא ידעה שכעת היא נמצאת על חודה של שערה בין תקווה ליאוש, בין שמחה ליגון כבד, בין אור לבין אכזבה ומרירות אפלים.
האיש הביט רגע קצר ברשימותיו. עבורה זה נדמה היה כנצח. מבלי לומר מילה הוא פתח בפניה את הדלת, וכיוון אותה באצבעה לעבר מקום המצאו של האיש בשמו נקבה…
ג
שעה ארוכה נמשך דין ודברים בין פריידא לבין בעלה ר’ בנימין. באותה שעה היא פרקה את כל המרירות, השמחה, המתח, הכעס, העליצות, שמלאו את לבה באותם רגעים מיוחדים. רגע היא הטיחה לעברו, שניה לאחר מכן פרצה בבכי מאושר, ושוב טענה קשות כלפיו.
“כיצד מצאת אותי?” לא יכול הבעל שלא להביע את תמיהתו.
“בזכות הרבי מליובאוויטש”, השיבה פריידא, “מגיעה אני לכאן היישר מביתו שברוסטוב הרחוקה”.
שקע האיש בהרהורים, ולבסוף הגיב:
“אם ישנו צדיק כה גדול שראה אותי ברוח הקודש שלו, למרות המרחק העצום, הריני מוכן ומזומן לשוב הביתה”.
כבר למחרת בבוקר, עם שחר, עלו השניים על הרכבת שהובילה אותם בחזרה לביתם ועירם שברוסיה.
מיד עם הגיעם לביתם, יצאה פריידא שוב למסע, והפעם לרוסטוב כדי להודות אישית לרבי על העצה והעזרה המופלאה שהושיט לה.
מניסיונה היא ידעה שהגבאי לא ירשה לה להכנס לרבי ל’יחידות’, אולם היא החליטה בלבה כי לא יעזור מאום - וכי הפעם היא תכנס לרבי כדי להביע בפניו את רגשי תודתה באופן אישי!
כשהגיעה לרוסטוב נכנסה בדברים עם באי החצר במטרה לברר כיצד אפשר יהיה לעקוף את הגבאי ולהודות לרבי באופן אישי. החסידים שהבינו לליבה, יעצו לה להמתין במקום מסויים בשעה מסויימת, אז עתיד הרבי לצאת מביתו, ואז תוכל להביע בפניו את רגשי תודתה.
קיבלה האשה את העצה, ובזמן הנקוב המתינה בכליון עיניים לצאתו של הרבי.
כעבור רגעים אחדים נפתחה דלת חדרו של הרבי, ודמותו ההדורה של הרבי נראתה, פוסעת במתינות, בצעדי מלך.
עיניה של פריידא נקרעו לרווחה. היא חפצה להתקרב לרבי, אך רגליה רעדו ולא הגיבו לרצונה. מפיה נפלטה רק צעקה אחת גדולה קודם שנפלה תחתיה מתעלפת…
לאחר שעוררו אותה, לא התאפקו החסידים, ושאלו לפשר ההתעלפות וההתרגשות היתירה שפקדו אותה. “וכי מעולם לא ראית דמות של צדיק?” שאלו.
נענעה פריידא בראשה נמרצות. “לא ולא!” - לחשה בקול נרגש - “הרי זה האיש שפגשתי בתחנת הרכבת בוורשא. הוא זה שהורה לי להמשיך לתחנת הקמח, שם, אמר, אמצא את בעלי”.
הנידו החסידים בראשם לאות רחמים. הם ידעו בבטחה כי האשה מתבלבלת עם אדם אחר… אחד מהם העיר בעדינות כי היא טועה, והרבי כלל לא היה באותה תקופה בוורשא. פריידא, דעתנית ועקשנית היתה, עמדה על דעתה: “אינני טועה כלל וכלל” - הגיבה במחאה נמרצת - “יודעת אני לזהות אנשים, והרי הוא–הוא האיש שפגשתי בתחנת הרכבת!”…
בעוד כל החסידים המשיכו לנוד בראשם ברחמים ולהבליע חיוך, החליט אחד החסידים לבדוק בחשאי את העניין. הוא בירר כבדרך אגב באיזה יום היתה פריידא בתחנת הרכבת בוורשא, ובאיזו שעה מדויקת. בחשאיות הלך החסיד ובירר אצל מי שבירר, ולתדהמתו לא היה גבול;
נודע לו כי בכל יום, באותה שעת אחר–צהריים, נוקש הגבאי על דלת חדרו של הרבי, ולאחר שהרבי מאשר בקולו, הוא מכניס את האוכל אל תוך החדר, והרבי סועד את סעודתו לבדו. באותו יום נקש הגבאי על דלת חדרו של הרבי, אך הפעם, שלא כתמיד, הרבי לא השיב בחיוב. הגבאי הוסיף לדפוק, ואין קול ואין עונה. ניסה הגבאי בעדינות לפתוח קמעה את דלת החדר, אך הדלת היתה נעולה על מנעול ובריח.
היה זה מאורע נדיר, שכן בכל יום באותה שעה היה הרבי מקבל את סעודתו, כך שנים רבות. בני הבית שהחלו לדאוג לשלומו של הרבי, טיכסו עצה ביניהם.
החליט אפוא אחד מבני הבית הצעירים, לגשת אל החצר, שם טיפס על העץ שמול חדרו של הרבי, ולפליאתו ראה את הרבי נשען על אדן החלון, מביט החוצה, ופניו לוהטות באש קודש; נראה כאילו היה משוטט במחוזות אחרים, רחוקים מביתו שברוסטוב. עמידה זו נמשכה שעה ארוכה.
רק לאחר מכן, כמו הקיץ הרבי משרעפיו, ניגש בעצמו לפתוח את הדלת, מורה להכניס פנימה את סעודתו.
חישב אותו חסיד ומצא כי באותה שעה שהרבי עמד מהורהר ליד חלון חדרו, פגשה האשה את אותו יהודי נכבד והדור מראה בעל זקן צהבהב - תיאור שענה במדוייק לתואר פני הוד קודשו של הרבי הרש”ב…