להחזיק חצוצרה של ‘הקהל’

ערב כניסתנו ל’שנת הקהל’, מספר הרב לוי יצחק גינזבורג בהתוועדותו החסידותית השבועית, על עבודתו כרכז עניני ‘הקהל’ במסגרת צעירי אגודת חב”ד, בשנת ‘הקהל’ תשמ”ח, כשהוא מזכיר את הביטויים המיוחדים שהתבטא הרבי מה”מ על חשיבות העניין, עד כדי כך, שביקש שכשיראו יהודי, יראו ‘יהודי של הקהל’, לא פחות! * לראשונה מזה שבע שנים, התוועדות ברוח ‘הקהל’

לקראת ראש השנה של “שנת הקהל” הבאה עלינו לטובה, ננסה להעלות קצת זיכרונות מתשרי של “שנת הקהל” תשמ”ח, בה הרעיש הרבי שליט”א מלך המשיח ודרש גם מאתנו לפעול ולהפוך עולמות עם ‘מבצע הקהל’.

האמת היא שאת הרעש על ‘הקהל’ התחיל הרבי לא רק בשנת תשמ”ח. גם בשנות ‘הקהל’ הקודמות, עורר הרבי על הזכות הנפלאה של היותנו ב’שנת הקהל’. הרבי הורה להתאים ניגון לפסוק שקשור ל’הקהל’: “הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ. בם עיוור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה”. לאנשים פרטיים רבים הורה הרבי להיקהל ולהגיע אל הרבי ל’שנת הקהל’. לפני שבועות אחדים סופר כאן מעל דפי “בית משיח” את סיפורם של הרב טוביה בלוי והרב דוד נחשון על הוראות מהרבי באתערותא דלעילא לבוא ל’הקהל’ עם כל בני משפחתם, והיה זה בתקופה שמחיר הכרטיסים היו “בשמיים” ואנשים נסעו מעט מאד לרבי. לאחר מכן דאג הרבי גם להשתתף במחיר הנסיעה.

ב’שנת הקהל’ תשל”ד, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, התוועד הרבי בשבת חול המועד סוכות בבית הכנסת ללא אמירת ‘לחיים’ וללא טעימה כלשהי. הרבי דיבר אז על ה”ניבא ולא ידע מה ניבא”, כאשר בקיץ תשל”ג “דחפו אותי מלמעלה” להכריז על ה”עוללים ויונקים” כדי “להשבית אויב ומתנקם” ולערוך כינוסים בכל מקום. הרבי תבע אז לבטל את כל הגזרות דווקא על ידי שמחה, שיהיה “ומלאה הארץ פארבריינגעניש” במשך כל ימי זמן שמחתנו.

להחזיק חצוצרה של ‘הקהל’

בתשרי של ‘שנת הקהל’ תשמ”א היה דבר חידוש. אחרי שנים רבות שהרבי לא הסכים לכך, נאות הרבי באותו תשרי (בכמה תנאים) לעמוד בשעת התפילות “על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה” — הביטוי שנאמר על המעמד של הקהל בבית המקדש. מאז התחיל הרבי לומר שיחות קודש מידי לילה מעל ה”בימה של עץ”, והתחילו הריקודים של שמחת בית השואבה ברחובה של עיר.

אך שום דבר לא מגיע ל”שטורעם” הנפלא שהרבי עשה מ’שנת הקהל’ תשמ”ח. הרבי לא הפסיק לדבר על הזכות המיוחדת והנפלאה שנותנים לכל אחד מאתנו בשנה זו, שהוא יכול וצריך להיות בעצמו מלך. הן על עצמו, והן על המחשבה דיבור ומעשה שלו; הן על המשפחה, הן על התלמידים, הן על החברים, והן על כל מי שאפשר להגיע אליו. נותנים לנו כוחות נפלאים מיוחדים, אמר הרבי, וחייבים וזכאים לנצל אותם במילואם. ויש להרעיש על כך באופן שיגיע לכל פינה, שלא יישאר אף יהודי שלא ישמע על כך ושלא ישתתף בזה.

הדבר קיבל משנה תוקף בלילות חג הסוכות, הזמן העיקרי של ‘הקהל’ בבית המקדש, או אז דיבר הרבי שיחות ב’שטורעם’ הכי גדול בנוגע ל’הקהל’. הרבי דיבר על המשנה שאומרת שבזמן הקהל היה כל כהן מחזיק בחצוצרה של זהב ותוקע ומריע ותוקע. ובאם לא היה עושה זאת, היו אומרים לו “דומה שאין אתה כהן”. לא תעזור לו העובדה שהוא צולע (כפי הסיפור במשנה, שגם בעל מום יכול וצריך לתקוע), ולא העובדה שישנם כל כך הרבה כוהנים שתוקעים בחצוצרות כמו גם העובדה שיש לו את החצוצרה בכיס מעילו, ב”בוזעם”, והוא עייף, ויש לו המון מה לעשות וכו’. שואלים אותו: היכן היא החצוצרה של זהב?! ואם אין הוא תוקע ומריע ותוקע אומרים לו “דומה שאין אתה כהן”! והרבי ממשיך ומבאר, שהיום כל אחד הוא כהן ועל כל אחד להרעיש על ‘הקהל’, להיות תוקע ומריע ותוקע בנושא זה, ולא יתקבלו שום תירוצים. וכך היו עוד ועוד שיחות וביטויים נפלאים על החשיבות לפעול ב’הקהל’.

שיראו ‘יהודי של הקהל’

כמדומני שהשיחה הנפלאה ביותר, שהייתה גם שיעור מאלף מאין כמוהו בהתקשרות לרבי, הייתה השיחה בקשר להחזקת הד’ מינים בשעת ההלל. הרבי סיפר שהרבי הריי”צ נהג להחזיק את הלולב בלבד ללא האתרוג במשך כל אמירת ההלל ורק ל’נענועים’ ב’הודו’ וב’אנא’ צירף את האתרוג. למרות שלכאורה כל הענין של הד’ מינים הם דווקא כשהם מחוברים יחד, ואם כן בזמן שמחזיקים את הלולב בלבד חסר כל הענין, בכל זאת כך נהג הרבי. ואולי היה אפשר להסביר שכשראינו את הרבי הריי”צ הוא לא היה לגמרי במצב בריאות שלם, וידיו רעדו, ולכן אם הי’ מחזיק גם את האתרוג, היה הדבר עלול לפגוע ב’הדר’ של האתרוג ולכן הוא החזיק את האתרוג רק כשמוכרחים, ל’נענועים’ — כך הסביר הרבי, והוסיף:

“אבל מה נוגע לנו הסיבות וההסברים. אנו ראינו את הרבי נוהג כך, ואנו נוהגים כפי שהרבי נוהג. אולם כשהגיע ‘הקהל’ וחיפשתי מה אני יכול לעשות בשביל ”הקהל’ דבר שיהיה לא לפי רוחי ורצוני גופי ונפשי, ועד שזה עלול לפגוע בהתקשרות” — וכשהרבי אמר מילים אלו ראינו שהוא ממש מזועזע ורועד מהתרגשות עצומה, הוא עלול לפגוע בהתקשרות, לעשות תנועה אחת טיפה אחרת ממה שנהג הרבי… — “ובכל זאת, בשביל הענין הנפלא של ‘הקהל’, החלטתי לעשות אכן דבר כזה שהוא לא לפי רוחי ורצוני גופי ונפשי, ועד שזה עלול לפגוע בהתקשרות — להחזיק את כל הד’ מינים, המסמלים את כל הסוגים שבעם ישראל, ביחד במשך כל אמירת ההלל!”

כך הרעיש הרבי באופן נפלא ביותר שכל אחד ואחת חייב וזכאי לפעול ב’הקהל’. והרבי המשיך וירד לפרטים הקטנים ביותר, לרשום את כל מי שמוכן להצטרף ל’הקהל’ — שבעצם זה כל אחד שרק מוכן לשמוע — בכרטיס בגודל (שיש לו משמעות תורנית) טפח על טפח, ושיכתבו שם רק את שמו ומספר הטלפון שלו, ושידגישו לו שלא יבקשו ממנו כסף, אלא רק שיתקשרו אליו מדי פעם וישאלו אותו מה עשה ב’הקהל’ ואם אפשר לעזור לו בכך או שהוא זקוק לעצה וכדומה. עוד אמר הרבי: שלא יחסכו כסף וייקחו אדם מיוחד שזה יהיה כל תפקידו לפעול ולהפעיל ב’הקהל’. ושידאגו שאכן יתקשרו לכל מי שנרשם פעם בחודש במשך ‘שנת הקהל’ (ואם ירצו, ימשיכו גם אחר כך, אך כרגע מדובר על ‘שנת הקהל’).

הרבי הוסיף ודיבר שכשיהודים נפגשים, עוד לפני ברכת שלום וברכת החג, ידברו על ‘הקהל’. ולא נחה דעתו של הרבי, עד שדיבר שכשיסתכלו על יהודי לא יראו בו שום מציאות אחרת, אלא כאן הולך ‘יהודי של הקהל’. כל מציאותו היא ‘הקהל’. (על כל זה כדאי וחשוב לראות בהרחבה גדולה בספר “קהל גדול” שבהוצאת “ממש”.)

סיפר לי הרב מנחם מיכאלשוילי, שהוא אז תלמיד בישיבת חב”ד בקרית גת. כנהוג בכל ישיבות חב”ד יצאו התמימים ל”מסיבות שבת” עם הילדים. בהשראת הרעש הגדול שהרבי עשה מ’שנת הקהל’, הוא דיבר עם הילדים על הזכות הנפלאה בשנה זו, שכל אחד יכול להיות בעצמו מלך, להקהיל יהודים ולעורר אותם ליראת ה’ תמיד כל הימים וכו’. למחרת, ביום ראשון, הגיע אחד הילדים שהשתתפו במסיבות שבת לבית הספר שלו, שהיה, לדברי הרב מיכאלשוילי, בית הספר “השמאלני ביותר בקרית גת”. כשנכנסו לכיתה, הרים הילד אצבע וביקש מהמורה לומר משהו. המורה הסכים, והילד סיפר על מעמד ‘הקהל’ שהיה בבית המקדש, ועל דברי הרבי שבשנה זו יש לכל אחד הזכות והחובה הנפלאים להיות בעצמו מלך, להקהיל יהודים ליראה את ה’. הילד הציע ואף ביצע זאת בפועל, שכל הילדים יאמרו את כל שנים עשר הפסוקים…

הדבר עשה רעש גדול בכיתה, ובהפסקה שמע על כך כל בית הספר, וכל הילדים ביקשו גם הם לשמוע על כך. הילד עבר אפוא כיתה כיתה, סיפר על ‘הקהל’, ואמר עם הילדים את כל שנים עשר הפסוקים. זו רק דוגמה קטנה איזה כוחות נפלאים יש לנו, ועד כמה אפשר לנצלם בהשקעה של אצבע קטנה.

עבודתי ב’מטה הקהל’ במסגרת צא”ח

הייתה לי אז הזכות להיות אחראי על נושא ‘הקהל’ בצעירי אגודת חב”ד. תפקידי היה קודם כל להיות נודניק ולהתקשר ללא הרף לבתי חב”ד כדי שיכינו דו”ח לרבי מה פעל כל בית חב”ד ב’הקהל’, ובהדגשה מיוחדת בקשר לכרטיסים, עם עלוני הסברה הן ליהודי ברחוב והן לפעילים, שעדיין לא הבינו מה בדיוק עושים ב’הקהל’. כמו כן, היה עלי לדאוג ולעורר ללא הרף שאכן ירשמו יהודים ויצרפו כל מי שמוכן ל’הקהל’. לאחר מכן שלחנו את הכרטיסים שהגיעו אלינו ואת הרשימות במחשב לבתי חב”ד, שישמרו אכן קשר עם כל הרשומים.

לאחר מכן, כשיצא הרבי שליט”א (בכ”ה אדר תשמ”ח, יום הולדת הרבנית חי’ מושקא) במבצע יום הולדת, צירפנו לכרטיס את תאריך יום ההולדת, והייתה תוכנה שהפכה את התאריך הלועזי לתאריך עברי. שלחנו מכתבים לכל אחד לקראת יום הולדתו, ולילדים ספרון מתנה לקראת יום הולדתם ורשימת משימות, שאם יעשה אותם וישלח בחזרה אלינו, יקבל ספרון נוסף במתנה. יחד עם זה שלחנו את הרשימות כל חודש לבתי חב”ד על מנת שיתקשרו לכל נרשם ליום הולדתו ולאחל לו ‘מזל טוב’, ולעוררו על משמעות יום ההולדת כיום תנופה וקבלת החלטות טובות וכו’.

בכמה בתי חב”ד עשו התוועדויות מיוחדות לבעלי יום הולדת — הזמינו אותם לבית חב”ד לחגוג את יום ההולדת שלהם. מובן התוצאות הנפלאות שהיו ושיכולות להיות לזה. הגענו כמעט למאה אלף איש (אלא שאז ‘נתקע’ המבצע מחוסר תקציב).

ב”ה יש היום התעוררות גדולה בקשר ל’הקהל’. הן “צבאות השם”, הן “ממש”, הן ה”רשת”, וכנראה עוד גופים נוספים הוציאו ומוציאים עלונים וכרטיסים. בפרט במוסדות חינוך הדבר יכול להביא תנופה אדירה בהפעלת התלמידים יותר ויותר בליראה את ה’. ובוודאי שהדבר צריך להיות חדור במשיח. כשם שאז הדגיש הרבי שלא יראו על יהודי מאומה כי אם ‘יהודי של הקהל’, כך היה הביטוי בשמחת תורה תשנ”ב שילד יהודי נקרא “משיחי” כי כשמסתכלים על ילד יהודי מה רואים — רואים משיח. כל מציאותו היא משיח. וכשהילד גדל, בוודאי שאינו צריך להפסיק להיות ‘יהודי של משיח’ כמו ‘יהודי של הקהל’.

בוודאי אפוא, יראה כל אחד ואחת מאתנו זכות וחובה לעצמו לפעול ב’הקהל’ כרצון הרבי שליט”א מלך המשיח. החל מאתנו עצמנו, להיקהל ולבוא אל הרבי עם המשפחה במיוחד ב’שנת הקהל’ — יש מעלה בזמן של ‘הקהל’, בתשרי ובמיוחד בחג הסוכות, אולם כל השנה היא ‘שנת הקהל’. ובפרט כפי שהתפרסמה תשובת הרבי הנפלאה להרב בנימיני — נדפסה בלקוטי שיחות כרך ט”ל בהוספות לפרשת וילך — שלמרות שהיה אצל הרבי כל שנה–שנתיים, הרי כשלא היה פעמיים ב’שנת הקהל’, נחשב הדבר “שלא התראינו ט”ו שנים”!

עצם ההחלטה בכל זה בוודאי תפעל שתיכף ומיד ממש נראה את הרבי מלך המשיח שליט”א “מלך ביופיו”, ונראה ונשמע אותו קורא את ‘פרשת הקהל’ בבית המקדש השלישי תיכף ומיד ממש.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.