מכיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, והקב”ה סיבב את הסיבות שהמרכז של חסידות חב”ד - כ

מכיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, והקב”ה סיבב את הסיבות שהמרכז של חסידות חב”ד - כ”ק מו”ח אדמו”ר וחסידיו - הועבר והושתל בחצי כדור התחתון, צריך לומר, שזה נוגע במיוחד לשלימות הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” • משיחת ש”פ שלח, כ”ח סיון, מבה”ח תמוז ה’תשמ”ו

א. מעניניו המיוחדים של יום השבת קודש זה, כ”ח סיון - שהוא שבת מברכים חודש תמוז, “חודש הגאולה”, בו נגאל כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו ממאסרו (כידוע ומפורסם), אשר מהענינים העיקריים בגאולת י”ב־י”ג תמוז הוא - שעל ידי זה נתאפשר בואו של כ”ק מו”ח אדמו”ר לחצי כדור התחתון, שאז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, כנראה בפועל.

וענין זה נתגלה גם ביום כ”ח סיון (כמה שנים לאחרי זה) - שאז התחילה תנופה חדשה בהעבודה דהפצת המעינות חוצה, על ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ביסדו המוסדות המרכזיים “מחנה ישראל”, “קה”ת” ו”מרכז לעניני חינוך”, ונמשכה העבודה דמוסדות אלו במשך עשר שנותיו האחרונות דכ”ק מו”ח אדמו”ר בחיים חיותו בעלמא דין, ומוסיף והולך ואור גם לאחרי הסתלקותו, ובאופן ד”מעלין בקודש”.

ונקודת ההסברה בזה - על פי הכלל הידוע “ירידה צורך עלי’”: כיון שהביאה לחצי כדור התחתון, “גלות אמריקא”, היוותה ירידה גדולה ביותר [נוסף על הירידה שבשאר הגליות ש”גלתה ליובאוויטש”], הרי מובן, שהכוונה והתכלית בזה היא - העלי’ הבאה על ידי זה, עד לעלי’ שבאין־ערוך (בהתאם להירידה שבאין־ערוך, שזוהי ההוספה והחידוש שנעשה בכללות העבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” דוקא בחצי כדור התחתון, באופן נעלה יותר, ועד - שלא בערך.

ועדיין צריך ביאור בשייכות ענין זה לתוכן העבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” - ה”סיסמה” של תורת החסידות בכלל וחסידות חב”ד בפרט - דמכיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, והקב”ה סיבב את הסיבות שהמרכז של חסידות חב”ד - כ”ק מו”ח אדמו”ר וחסידיו - הועבר והושתל בחצי כדור התחתון, צריך לומר, שזה נוגע במיוחד לשלימות הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה”.

ב. ויובן זה בהקדים הביאור בדיוק הלשון (והתוכן) “יפוצו מעינותיך חוצה”:

מכיון שלשון זה הוא פסוק בתורה שבכתב, אשר כל תיבה ותיבה שבה היא בתכלית הדיוק, מובן, שבהעבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” יש הדגשה (והוראה) מיוחדת בכל אחת מג’ תיבות אלו (נוסף על התוכן הכללי שבכולן יחד).

ועוד זאת: כל ביטוי ב”תורת אמת” - מכוון לתוכנו האמיתי של הביטוי, כפי שהוא בתכלית השלימות, ועד באופן בלתי מוגבל. ומזה מובן גם בנוגע לעניננו, שהכוונה בכל אחת מג’ תיבות הנ”ל - “יפוצו”, “מעינותיך”, ו”חוצה” - היא למלוא מובן המלה, עד באופן בלתי מוגבל.

ויש לומר, שעל דרך זה הוא בנוגע לההוספה ב”יפוצו מעינותיך חוצה” שעל ידי (גאולת י”ב תמוז ועל ידי) ההעברה לחצי כדור התחתון - (א) הוספה בכל פרט מג’ ענינים אלה: (ב) וההוספה בכל א’ מהם היא הוספה אמיתית באופן בלתי מוגבל (כדלקמן ס”ז).

ג. ביאור הדברים:

“יפוצו”:

בלשון התורה (לשון הקודש) ישנם כמה לשונות וביטויים לענין השפעה והתפשטות (כמו: המשכה, גילוי, התפשטות, השפעה, פרסום וכיו”ב). הלשון “יפוצו” מורה על השפעה והתפשטות באופן של פיזור. ובנוגע לעניננו: ההדגשה בלשון “יפוצו” היא - שלימוד תורת החסידות יהי’ באופן של הפצה - פיזור במרחב רב, ועד לתכלית המרחב, בלי כל צמצומים והגבלות, כי, כל זמן שיש איזה צמצום והגבלה בזה (אפילו הגבלה הכי קטנה) אין זה “הפצה” אמיתית (על פי תורת אמת).

ושני פרטים בזה: (א) בנוגע למקום שבו מלמד תורת החסידות - שהלימוד צריך להגיע ולחדור בכל חלקי המקום (הן באדם והן בעולם) שבו מלמד תורה זו, (ב) בנוגע לתורה שמלמד, שלא יהי’ שום ענין (אפילו ענין הכי נעלה שבתורת החסידות) שיהי’ נשאר אצלו ולא יתפשט לחוץ.

ד. “מעינותיך”:

בענין המים ישנם כמה דרגות, “שש מעלות במקואות זו למעלה מזו”, ו”מעין” הוא המעלה הכי גבוהה - שמטהר “בכל שהוא”. וענין זה מודגש גם באופן נביעת המעין - שנובע טיפין טיפין, כיון שבמעין לא משנה גודל הכמות.

וטעם הדבר: ענין הכמות נוגע דוקא כאשר הדבר נמשך מחוץ למקורו, דמכיון שעל ידי יציאתו מהמקור נעשה בו חלישות, לכן, החשיבות שלו היא דוקא כשיש בו כמות מסויימת: מה שאין כן בהיותו במקורו (שזהו ענין המעין) הוא בתכלית התוקף, תוקף בלתי מוגבל, ולכן אין נוגע בזה ענין הכמות (שהוא ענין של מדידה).

ומזה מובן גם בעניננו - “אין מים אלא תורה”: “מעינותיך” - [שכולל כל הדרגות ב”מעין” (ובפרט שהוא בלשון רבים), עד למעלה ממדידה והגבלה (על דרך “למעלה מעלה עד אין קץ”)] - שבתורה קאי על הענינים הכי נעלים שבתורה, עד להענינים כפי שהם בשרשם ומקורם, עצם התורה - “סתים דאורייתא” (פנימיות התורה) שמתקשרת עם “סתים דקוב”ה”, עד לעצמותו ומהותו יתברך.

ונוסף לזה יש לומר, ש”מעינותיך” קאי על האדם המפיץ - שהתעסקותו בהעבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” צריכה להיות לא רק בכחות הגלויים שלו (כפי שנמשכו כבר משרשם ומקורם), שאז התעסקותו בזה היא במדידה והגבלה, אלא גם בכחות הנעלמים שלו כפי שהם כלולים בשרשם ומקורם בעצם הנפש (“מעינותיך”), שאז התעסקותו בזה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

ה. “חוצה”:

בכללות מציאות העולם יש שני חלקים: “פנים” ו”חוץ”. ובכל אחד מהם כמה וכמה דרגות: מפנים שבפנים עד לחוץ שבחוץ, עד ל”חוצה” שאין חוצה ממנו. ומזה מובן גם בנוגע ל”חוצה” בנדון דידן, שיש בו כמה דרגות: לגבי בחינת “מעינותיך”, גם הענינים דקדושה (אפילו דרגות נעלות בקדושה, אבל למטה מבחינת “מעינותיך”) נקראים בשם “חוצה”; ויש “חוצה” כפשוטו - ענינים שהם מחוץ לגבול הקדושה, ובהם עצמם יש גם כן כמה וכמה דרגות, עד ל”חוצה” שאין חוצה ממנו.

ו”חוצה” בלשון התורה (תורת אמת) פירושו - “חוצה” בלי כל הגבלות, הכולל גם “חוצה” שאין חוצה ממנו (על דרך “למטה מטה עד אין תכלית”); והיינו, שהעבודה ד”יפוצו מעינותיך” צריכה להיות בכל הדרגות ד”חוצה”, עד ב”חוצה” שאין חוצה ממנו.

ו. ויש לומר, שג’ ענינים אלה תלויים זה בזה:

כאשר התעסקות האדם בלימוד והפצת תורת החסידות היא ב”עצם” הנפש שלו, שלמעלה ממדידה והגבלה, הרי גם התורה שמלמד ומפיץ - היא בלי הגבלות, עד שלא נשאר אצלו שום ענין (גם הענינים הכי נעלים בהתורה, עד ל”עצם” התורה) שאינו מתפשט לחוץ; וגילוי עצם הנפש (ועל ידי זה - עצם התורה) נעשה על ידי החוצה - כמבואר בהמשך ההילולא, שבכדי לנצח את המלחמה (“שהנצחון נטוע ומושרש בעצם הנפש למעלה יותר מכחות הגלויים שבנפש”), “מבזבז (המלך) כל סגולות האוצרות דהון יקר הנאסף והנקבץ במשך כמה שנים מדור אחר דור, ואשר מעולם לא השתמש מזה לשום דבר”, ולא עוד, אלא, ש”כמוס וחתום מעין כל רואה” (כלומר, בחינת ה”עצם” ממש שלמעלה גם מגדר “גילוי” לעצמו).

וכיון שה”עצם” אינו מוגדר בשום גדר, הרי המעינות (“מעינותיך”) נמשכים וחודרים בכל מקום ודרגא, עד ב”חוצה” שאין חוצה ממנו, ובאופן של “יפוצו” - שלא נשאר שום מקום פנוי מהם.

ז. על פי זה יש לבאר תוכן החידוש שנעשה בהעבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” על ידי גאולת י”ב־י”ג תמוז, ובפרטיות יותר - על ידי ההעברה לחצי כדור התחתון:

כתוצאה מגאולת י”ב־י”ג תמוז יצא כ”ק מו”ח אדמו”ר ממדינה ההיא, עד שבסופו של דבר הגיע לחצי כדור התחתון, אשר בתקופה ההיא, הי’ שם מצב היהדות באופן ירוד ר”ל, עד למצב ד”חוצה” שאין חוצה ממנו (על כל פנים ביחס להפצת המעינות חוצה), ושם עבד כ”ק מו”ח אדמו”ר את עבודתו בהחזקת והפצת התורה והיהדות, והפצת המעינות חוצה, עד שחצי כדור התחתון נעשה המקור להפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה בכל העולם כולו (גם בחצי כדור העליון).

ועל פי הנ”ל (ס”ו), שההשפעה ב”חוצה” שאין חוצה הימנו, ובזה גופא באופן ד”יפוצו”, נעשית דוקא על ידי גילוי ה”עצם”, [עצם התורה, והעצם של מלמד ומפיץ התורה - “מעינותיך”] שלמעלה מכל מדידה והגבלה, נמצא, שהחידוש בהעבודה ד”יפוצו מעינותיר חוצה” שבחצי כדור התחתון הוא בכל ג’ הענינים, וכפי שהם באופן בלתי מוגבל: הן בנוגע ל”יפוצו” - הפצה ופיזור בלתי מוגבל; הן בנוגע ל”מעינותיך” - המשכת וגילוי בחינת העצם שלמעלה ממדידה והגבלה. והן בנוגע ל”חוצה” - ההפצה גם ב”חוצה” שאין חוצה הימנו.

ח. ויש לקשר האמור לעיל עם פרשת השבוע שקורין (בכמה שנים) בשבת מברכין החודש תמוז (וכ”ח סיון) - פרשת שלח:

הפירוש הפשוט ד”שלח” הוא - ציווי לשלוח למקום שחוץ ממנו: וכיון שאצל בני ישראל “נשמתם עיקר וגופם טפל”, מובן, שהעיקר הוא, מה ששולח חוץ לד’ אמותיו הרוחניים, כלומר, השליחות למקום ודרגא ד”חוצה”.

ותוכן השליחות - בכדי (שעל ידי זה יוכלו בני ישראל) לכבוש את ארץ כנען, להפכו ולעשותו “ארץ ישראל”, שדוגמתו בעבודת כל אחד ואחד מישראל - כפתגם אדמו”ר הצמח־צדק: “מאך דא ארץ ישראל” (“עשה כאן ארץ ישראל”), היינו, שבבוא השליח למקום שאליו נשלח, צריך לעשות ממנו “ארץ ישראל”, שזוהי כללות העבודה דהפצת המעינות חוצה (על ידי “שליח” שבו, או שליח בפשטות).

והנה, “שלח” הוא ציווי ב”תורת אמת”, ולכן מובן, שענין זה צריך להיות באמיתתו ובשלימותו, כלומר, כל מה שנכלל ב”שלח”. כי, באם ישנו פרט מסויים שנכלל במשמעותו של “שלח”, ועדיין לא נעשה בפועל - אין זה “שלח” לאמיתתו ובשלימותו.

ויש לומר, ש(בכללות) יש בזה ג’ ענינים - בהתאם להג’ ענינים ד”יפוצו”, “מעינותיך”, ו”חוצה”:

 (א) אופן פעולת השליחות - בפיזור ללא כל הגבלות, שכן, כל זמן שפעולת השליחות יכולה להיות בפיזור גדול יותר, אי אפשר לומר, שאופן הפעולה בזה היא לאמיתתה: ובסגנון האמור - אמיתית הענין ד”יפוצו”.

 (ב) הדבר (האדם ששולח, והתורה) הנשלח ממנו - לא רק דבר חיצוני או בינוני כו’, אלא דבר הכי נעלה, עד לשרש ומקור ועצם הדבר, שכן, כל זמן שיש דרגא נעלית יותר (בו בעצמו, ובהתורה) שלא שלח, עדיין אין זה “שלח” לאמיתתו; ובסגנון האמור - אמיתית הענין ד”מעינותיך”.

 (ג) המקום שאליו שולחים - לא רק בקירוב מקום, אלא גם בריחוק מקום, ולא רק ריחוק מקום ביחס אליו, אלא מקום הכי רחוק שאין רחוק יותר ממנו, שכן, כל זמן שישנו מקום רחוק יותר, הרי עדיין לא נעשתה השליחות מחוץ הימנו לאמיתתו; ובסגנון האמור - אמיתית הענין ד”חוצה”.

ט. ועל פי דברי כ”ק מו”ח אדמו”ר במכתבו לחגיגת י”ב תמוז הראשונה“ - “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק’, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”, מובן, שכל האמור לעיל בנוגע להעילוי שנפעל בהעבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” ע”י ההעברה לחצי כדור התחתון - שבאה כתוצאה מגאולת י”ב־י”ג תמוז - שייך לכל אחד ואחת מישראל, גם לזה “אשר בשם ישראל יכונה”.

ובפשטות - שאצל כל אחד ואחד צריך להיות הענין והעבודה ד”שלח”, “יפוצו מעינותיך חוצה” - בכחו של נשיא הדור, שהטיל שליחות (“שלח”) על כל אחד ואחד לעסוק בהפצת המעינות חוצה.

ובפרטיות יותר - בכל ג’ ענינים האמורים: “יפוצו” - שהלימוד מגיע וחודר בכל חלקי המקום שבו מלמד תורה זו. וגם בנוגע להתורה שמפיץ - לא יחשוב, דמכיון שאלו שהוא מלמדם הם בדרגא נמוכה, יש ללמוד עמהם רק ענינים אלו שלפי ערכם, אבל ענינים ה”נעלים” שבחסידות, הרי מצד גודל ה”יוקר” שלהם, אין מקום ליתנם לאלו - שהנהגה זו היא היפך הענין ד”יפוצו” [נוסף לזה - שאדרבה: דוקא על ידי הפצת “עצם” תורת החסידות הרי זה חודר בכל מקום, כנ”ל ס”ו].

ועל דרך זה “מעינותיך” - גילוי העצם שלמעלה ממדידה והגבלה. וכל זה - ב”חוצה”, עד ל”חוצה” שאין חוצה ממנו, כנ”ל בארוכה.

והדגשה יתירה בכ”ז ביום השבת קודש זה - פרשת שלח, כ”ח סיון, מברכין החודש תמוז - אשר “מצות היום” היא מילוי השליחות ד”יפוצו מעינותיך חוצה”!

י. ויהי רצון, שעל ידי “מעשינו ועבודתינו” בכל עניני “שלח” - הפצת התורה והיהדות, והפצת המעינות חוצה - בקיום ההוראה “עשה כאן ארץ ישראל”, נזכה בקרוב ממש לבוא לארץ ישראל בפשטות, ו”עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות”.

ובפשטות - שמהגאולה די”ב־י”ג תמוז באים תיכף ומיד, “בשעתא חדא וברגעא חדא”, לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בביהמ”ק (השלישי), ועד בקדש הקדשים,

כן תהי’ לנו במהרה בימינו ממש.