יש מטרה לריחוק

העובדה, אומר הרבי שליט”א מלך המשיח (שיחת ג’ תמוז ה’תשמ”ח), שיום הגאולה ג’ תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב — אינה אלא משום שיום זה בא לגלות את פנימיותם של ימים אלו  התוועדות חסידותית ברוח של גאולה

לפני שנסענו ל”קבוצה” ללמוד בחצרות קדשנו, בד’ אמותיו של הרבי מלך המשיח שליט”א ב–770, התוועד עמנו המשפיע שלנו, המשפיע בישיבת “תומכי תמימים” בארץ הקודש בהוראתו ובשליחותו של הרבי שליט”א, הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס.

כטוב לב המלך ביין, אחרי כמה שעות של התוועדות חסידותית, האווירה התלהטה, כולם היו כבר “אחרי משקה”, הניגונים נשפכו בזה אחר זה והתעצמו עם הנוכחים יותר ויותר. המילים היו דלות מדי מכדי להביע מה שכל אחד מאתנו חש והרגיש. ואז נענה ר’ מענדל ואמר: “מה חושבים אתם, שעתה, כאשר אתם נוסעים ל’קבוצה’, פירושו של דבר הוא שאתם עולים לשלב נוסף בצמיחתכם והתפתחותכם ועלייתכם מחיל אל חיל?!

כאשר ילד שגדל בבית חסידותי עומד להיכנס ל”חדר”, מרגיש הוא שמחה גדולה על שעלה ונעשה עתה גדול יותר. הקלה היא זו בעיניכם, מתחיל הוא ללמוד תורה ב”חדר” ולהתחנך בחינוך חסידותי. הוא מרגיש יותר אחריות ודורש מעצמו יותר חסידישקייט, יותר יראת שמים, יותר התמסרות ללימוד התורה. משגדל בשנה ועלה לכיתה גבוהה יותר, הוא מרגיש שוב כי עלה בדרגה, ולכן עליו להתעלות עוד יותר.

כאשר מגיע הרגע המאושר בו הוא נעשה בר–מצווה, הוא חוזר ברבים את המאמר ד”ה “איתא במדרש תהילים” אחרי שהתכונן לכך כל כך הרבה. כולם מזכירים לו שוב ושוב כי עתה הוא כבר גדול באמת. אפשר לצרף אותו כבר למניין. הוא חייב בכל המצוות ואחראי בעצמו לכל מעשיו, ומאחלים לו כי יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן — אזי הוא מתרגש מאד, לוקח זאת בכובד ראש ובכל הרצינות, והדרישות מעצמו הן בהתאם.

[ר’ מענדל מפסיק באמצע ומדגיש שוב ושוב שהסדר חייב להיות באופן זה דווקא, כפי שקבע הרבי שליט”א בברכתו לבר–מצווה: קודם כל ולפני הכל הוא חסיד, אחר כך הוא ירא שמים ורק לאחר מכן הוא למדן. אם משנים את הסדר — אם היראת שמים קודמת לחסידות, אזי אין זו יראת שמים אמיתית אלא סתם “פרומקייט” שלא תמיד היא בכיוון הנכון. ואם הלמדנות קודמת לחסידות וליראת שמים, אין זו הלמדנות הראוי’ והנדרשת מיהודי. ועלולים אף להגיע ח”ו למצב של “לא זכה”, שאז נעשה לו הלימוד ח”ו סם של היפך החיים ח”ו].

כאשר עובר הוא עוד שלב ונכנס לישיבה, מילד הוא הופך להיות “ישיבה–בחור”, מגיעה ההתרגשות והתרוממות רוחו לשיא חדש. הוא מפסיק את השובבויות ואת משחקי הילדים ועובר להתנהגות חסידותית ההולמת “ישיבה–בחור”. ומה גם “תמים”, מאותן נשמות שזכו כי אדמו”ר הרש”ב נ”ע בחר את נשמותיהן שיזכו להיות תלמידי “תומכי תמימים”. וכך עולה הוא כל פעם לשיא חדש כאשר הגיע לכיתה גבוהה יותר.

עם המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה, עולה הוא מדרגה נוספת. עתה הוא כבר בחור מבוגר, “תמים” שיודע היטב מה רוצים ממנו ומה הוא רוצה מעצמו. עתה הוא בוגר, אשר מתוך ידיעה והכרה הינו מוסר את כל כולו למלא את הכוונה של רבותינו נשיאינו הקדושים, המייסדים והמנהלים בפועל של תומכי–תמימים. יודע הוא את גודל הזכות וגודל האחריות הנדרשת מתלמיד שלהם, מחיילי בית דוד הכותבים גט כריתות לכל ענייני העולם הזה, ומתמסרים בלב ונפש למלא את הרצון והכוונה העליונה.

ועתה, כאשר נוסעים אתם לרבי, נוסעים ל”קבוצה”, עולים אתם עוד מדרגה? מדרגה גבוהה יותר ונעלית לאין ערוך מכל מה שהיה עד עתה? הא?…

לא ולא! עכשיו אין אתם עולים עוד מדרגה, מתקדמים עוד שלב, מתרוממים לדרגא גבוהה יותר — עכשיו הגיע הזמן “להוריד את הציור”. להפסיק להיות עוד יותר גדול ועוד יותר מושלם ועוד יותר חסיד ועוד יותר מקושר — עכשיו צריך להפסיק להיות “מציאות”.

אמנם מדובר כאן על מציאות של קדושה. מציאות נעלית וחשובה. מציאות של חסיד ירא שמים ולמדן. של מקושר באמת. של “תמים” ושל שליח — אבל למרות הכל זו מציאות. ומציאות, בעצם קיומה ומציאותה, הינה העלם והסתר על אמיתתו יתברך שאין עוד מלבדו.  

אתם נוסעים לרבי — אמר ר’ מענדל והדגיש — לא כדי להיות מציאות גדולה ונעלית יותר — אלא כדי להפסיק להיות מציאות ולהיות שייך אליו יתברך. וזהו אך ורק על ידי המסירה והנתינה המוחלטת אל הרבי שליט”א לגמרי.

יש מטרה לריחוק

העובדה, אומר הרבי שליט”א מלך המשיח (שיחת ג’ תמוז ה’תשמ”ח), שיום הגאולה ג’ תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב — אינה אלא משום שיום זה בא לגלות את פנימיותם של ימים אלו. שהרי בחיצוניותם מסמלים ימים אלו את החורבן והגלות, והם נקראים בהלכה ימים של היפך הזכות. אך כיוון שיודעים אנו ששום דבר אינו סתם כך ח”ו, אלא הכל הוא בהשגחה פרטית מאת ה’. ואדרבה, דווקא בדברים שבחיצוניות הם היפך הטוב, דווקא בהם טמון הטוב הנעלם, שהוא למעלה מעלה מהטוב הגלוי.

עניין זה בא ג’ תמוז לגלות: הרי גם ג’ תמוז היה נראה בתחילתו ענין שהוא היפך הטוב — שולחים את הרבי הריי”צ לגלות. ובכך כאילו פוסקים כי הוא “אשם” וחייב “עונש”. רק אלו שהיו על אתר ידעו שלאמתו של דבר הייתה ביום זה הצלה מהיפך החיים לחיים והתחלת השחרור והגאולה המלאים. לאחר מכן אף התברר לכולם שהיה זה יום זכאי ו”אתחלתא דגאולה”, שממנו התחילה הגאולה והשחרור המלא. וכל זה התחיל בג’ תמוז. אשר על כן קבע הרבי: “חסידים עליהם לחוג גם את יום ג’ תמוז”.

יום זה, שהיה נראה גלות אך באמת הייתה בו התחלת הגאולה, מגלה את פנימיותם של כל ימי “בין המצרים”, ימי הגלות והחורבן — שבפנימיותם גם הם באו להביא להתקשרות עמוקה יותר עם הקב”ה מאשר היה לפני החורבן, התקשרות שתתגלה במלוא שלימותה בגאולה השלימה. כי כל החורבן לא היה לאמיתתו של דבר אלא חורבן והסרת ה”ציור” הקודם של ההתקשרות, כדי להגיע אל ההתקשרות העצמותית שלמעלה מכל “ציור” וגדר באופן של “פרזות תשב ירושלים”, ללא חומה וללא דבר המגביל ומגדיר.

ואכן לעתיד לבוא, ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. שכן אז יתגלה שלא היה כאן מלכתחילה גלות וחורבן אלא רק אמצעי להעלות אותנו לדרגא גבוהה יותר של ביטול והתקשרות עם הקב”ה.

בזמן הגלות אסור ואי אפשר להודות לה’ על הגלות. אדרבה, יהודי צריך לשנוא את הגלות שנאה פנימית ועמוקה. כאשר הבן מרגיש את גודל ועוצמת הריחוק מאביו, עליו לזעוק מעצם נפשו שאינו יכול לסבול את הריחוק. “צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים”. עצם הזעקה מגלה עד כמה הוא קשור ומאוחד עם האב כך ששום דבר לא יפריד ביניהם. דווקא אז בא לידי ביטוי הקשר העמוק ביותר. אבל כאשר מגיע הרגע שבו מתוך חושך הגלות פורצת ובוקעת הגאולה, כבר רואים ומרגישים את מה שלמעלה מכל הבנה ומכל רגש — רק אז נוכל להודות לה’ על שכעס עלינו כביכול (“אנפת בי”) והביא עלינו את החורבן והגלות. או אז כשנבין את הטובה שהייתה לנו בגלות, נודה ונשבח לה’ על הגלות בבחינת “אודך ה’ כי אנפת בי”. כי אז נכיר ונרגיש שמלכתחילה לא היה כאן חורבן ואבינו שבשמים מעולם לא עזב אותנו, וכל מה שהיה, לא היה אלא כדי לגלות את הקשר העצמותי שלו עמנו. ולכן הוא התעלם בתוך החושך הכפול ומכופל של החורבן והגלות, “גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק” — כדי שיתגלה אותו קשר עצמותי שבין אבינו שבשמים לעמו ישראל.

לחיות אווירה של גאולה

ככל שעוברים את הגלות ומגיעים לסיומה, במיוחד כאשר נמצאים בזמן שבו “הגיע זמן גאולתכם” וגם סיימו כבר “לצחצח את הכפתורים” ועומדים הכן לקראת הגאולה. יותר מזה, משיח כבר נמצא  והוא מכריז “הגיע זמן גאולתכם”. וצריך רק לפקוח את העיניים ולראות זאת גם בעיני בשר — אזי, אומר הרבי מלך המשיח שליט”א (שיחת ש”פ בלק תנש”א), נרגש פחות ופחות הכאב והצער של הגלות, ומתחילה הטעימה מהאור והשמחה של הגאולה. עד שמרגישים רק את הפנימיות של הגלות, שהיא הגאולה.

זו הסיבה, אומר הרבי, שבכל הדורות היה חודש תמוז חודש עצוב וכואב, עד שאפילו שמו של החודש הוא שם של עבודה זרה. ואילו עתה, בדור האחרון, נקבע בחודש זה חג הגאולה, ואף נקרא “חודש הגאולה” — שכן כאשר מתקרבים אל הגאולה הולך ופוחת צער הגלות, ומוסיף רגש השמחה של הגאולה — ואת זה בא לגלות יום הגאולה ג’ בתמוז, כפי שהוסבר לעיל.

כדי להתרומם מהגבלות הגלות ו”לחיות עם משיח” יש “מירשם” בדוק לעשות זאת — והוא הלימוד והעיסוק בעניני משיח וגאולה. ובשבועות אלו במיוחד בעניני בנין בית המקדש “בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו”. ובהדגשה מיוחדת על לימוד הדבר–מלכות משיחות תנש”א–תשנ”ב, שבו מוסבר ומודגש “לידע ולהכיר המעמד ומצב שבו נמצאים עכשיו, שעומדים על סף הגאולה ממש ומראים באצבע הנה זה מלך המשיח בא”.

כדי לחיות גאולה, צריך ללמוד בכל שבוע בהתמדה את כל הדבר–מלכות מתחילתו ועד סופו, הן ברבים והן לעצמו ובחברותא, לדקדק בו (“והלוואי היו מדקדקים”), “הפך בה והפך בה דכולא בה”, כך שהמוח והלב וכל האברים יהיו מלאים וחדורים במשיח וגאולה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.