כרך שהכל בו

הספר “איגרת החינוך”, המלקט את משנת החינוך של הרבי מלך המשיח, הוא סיבה טובה לראיון לקראת יו”ד שבט • אך חרף הרצון הטוב לערוך ראיון עם המלקט–העורך הרב שמעון ויצהנדלר, ראש ישיבת חב”ד בראשון–לציון, החליט המרואיין להתוועד: על משנת החינוך של הרבי, על הרבי ה”צייד” של כל החיות הטורפות ברוחניות, על רועה הדור שכבר לפני חמישים שנה הזהיר - והציל - מדברים שמחנכים בגיל עשרים–וכמה אומרים עליהם “בזמני לא היו כאלו דברים”… • הרב אסף פרומר בא לראיין ונמצא מתוועד

לאורך הכתבה, ציטוטים מאיגרות הקודש המופיעות בספר, ולשם מפנים מספרי העמודים

כרך שהכל בו

עלינו לדעת כי אחד האמצעים העיקריים לבטל את הגזירה . . היא לאסוף ילדי ישראל וללמד אותם תורה ויהדות: לספר להם שהגאולה השלמה מונחת בידינו הפרטיות, ובמילא אין מקום ליאוש, כיון שתיכף כשבני ישראל יעשו תשובה מיד נגאלין; לספר להם שבמהרה יבנה בית המקדש וכולנו צריכים להיות ראויים ומוכנים לעבוד את ה’!

(אדר–שני תשג”ה (תרגום מאידית) - עמ’ 103)

אודות העלמה . . שהמירה את דתה רחמנא ליצלן… ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא ומחוייבים לעשות כל האפשרי בזה וגם על פי דרך הטבע… נוסף על הנ”ל… על ההורים להחליט בתוקף שמכאן ולהבא ידקדקו בשמירת וזהירות חוקי ודיני טהרת המשפחה ככל הדרוש וישפיעו בכל סביבתם בזה… ויהי רצון שיבשר טוב בזה…

(ה’ אלול תשי”ז - עמ’ 431)

על רגל אחת, זה מה שנכלל בין 470 עמודיו הגדושים של הספר החדש מבית ‘ממש’: “איגרת החינוך - הדרכה מעשית להורים ולמחנכים”, המלוקט מאגרות ומענות כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח. זהו רוחב היריעה הנפרסת לעיני ההורים והמחנכים הנבוכים של דורנו: הדרכה לחינוך “מלכתחילה”: כיצד לנטוע בילד אמונה במשיח, יראת שמים וקבלת עול, התקשרות ברבי והתלהבות בענייני קדושה - ועד למקרי קצה חמורים ונדירים כמו: איום בהתאבדות, מצבים הדורשים טיפול רפואי ופסיכולוגי, נטיות חריגות ועוד.

בעבודה שלא תיאמן - ועוד מעט תראו עד כמה - נלקטו אלף ומאה קטעים מתוך ים איגרות הקודש של הרבי: החל מסדרת אגרות–קודש, דרך מכתבים שנדפסו בהוספות לליקוטי–שיחות, מכתבים באנגלית שרוכזו בבמות שונות, וכלה במגוון עצום של מקורות כגון “תשורות”, מכתבים שפורסמו ב”בית משיח” ועוד ועוד.

ועוד לפני שנדבר על עבודת המיון והסידור, נעשתה עבודת “ליקוט” נוספת מדהימה: כאשר האיגרת עוסקת בנושא הנידון בשיחותיו של הרבי - נסמן בשולי האיגרת, ולפעמים אף הובאו ציטוטים, מהמקורות המתאימים בתורת הרבי. ההיקף הוא פשוט בלתי נתפס, וכמעט לא ניתן לתפוס את העורכים בהשמטה.

אם ניקח למשל את הנושאים שהוזכרו בפתיח - חינוך ילדים לאמונה במשיח: בסיום האיגרות מופיעות הפניות לשיחות ש”פ תרומה תשמ”א, אחרון של פסח תשמ”א, ליקוטי שיחות חלק כ’ עמ’ 456, ושיחת ליל שמחת תורה תשנ”ב - ואף ציטוטים של משפטי–מפתח מתוך השיחות. הנה, לדוגמא, ציטוט אחד: “יסבירו להם שכאשר משיח יבוא יהיו להם הרבה ממתקים וכיו”ב, כי דווקא בכך אפשר לפעול עליהם . . צריך להסביר העניין דמשיח לכל הילדים - אמריקאיים, צרפתיים, אנגליים, ולדבר לכל אחד לפי אופנו”!

ובמעבר חד לפתרון בעיות צניעות שעל סף לקות רפואית - ושם (ולא רק!) אנו מופתעים למצוא הפניות וציטוטים גם ממכתבי כ”ק אדמו”ר הרש”ב וכ”ק אדמו”ר הריי”צ. כשהרבי מדבר על “ההירוס הגדול מחינוך תערובת” של בנים ובנות, מצוטטים בהמשך דבריו הנוקבים של הרבי הרש”ב בנידון “ושורפים את נשמתם רחמנא ליצלן בשלהבת אש זרה . . וגם לולא אסרה תורה אין לעשות כזאת מצד האנושיות”. זאת כמובן, לצד מקורות ומקבילות באיגרות הרבי. במקומות רבים מצוטטים גם ספרי קדמונים אליהם מציין הרבי, כמו השל”ה, ראשית חכמה, ועוד ועוד.

הספר נחלק לשלושה חלקים מרכזיים: החינוך ומטרותיו; המשפחה היהודית; וגיל הנעורים. מכאן נכנסנו בשערי עבודת הסידור והעריכה. אם על הספר כולו אמרנו “עבודה שלא תיאמן” - מה נעשה ביום שידובר בפרק ב’ בחלק הראשון: “כללי החינוך בתורת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א”; פרק זה, היחיד שלא מכיל רק ציטוטים אלא “נערך ע”י המערכת ובאחריותה” - הוא ממש היהלום שבכתר, יצירת מופת שעשויה להדהים גם את הבקיאים ביותר בתורת הרבי, כמו גם מחנכים ופדגוגים משכמם ומעלה.

בפרק הזה, כל סעיף הוא ליקוט משורה של איגרות ושיחות, ניסיון להציג את הכללים, אדני היסוד והצירים המרכזיים בתורת החינוך של הרבי. למשל: דרכי העידוד - מהם הדרכים הנכונות לעודד, להעניק פרסים וכדומה. ששה מקורות מתוך אוקיינוס ספרי הרבי, מוביל לניסוח של עיקרון, וארבעה כללים מעשיים של עשה ולא–תעשה: אלו פרסים, באלו גילאים וכו’.

ובקצה השני - “תוכחה ואמירת מוסר”, וגם כאן, הליכה מן היסוד והשורש אל המעשי והפרקטי: החל מהצבה נכונה של העובדות וגורמי הנזק (הנפש הבהמית, לעומת “רום ויוקר הנפש” האלוקית הקיימת בכל אחד), ועד להדרכה למקרים בהם נדרשת “ענישה והרתעה” - החל מ”סגנון ודיני התוכחה” (שני כללי יסוד מתוך ששה מקורות), והצורך בענישה “על פי דרכו” (שלושה כללים מתוך ששה מקורות). ומה עם הכאה גופנית? תסתכלו בעמ’ 62, ותראו עד כמה הנהגה כזו היא “הנהגה מופרכת, גם אצל צעירים” (תצלמו ותשמרו בכיס, אם נחוץ!), ולעומת זאת הבהרה כי דרכו של משיח היא “מקל נועם”. גם בכללים אלו “מכים” העורכים עם מקורות רבים ללא רחם.

לאחר שנתקלתי בציטוט עשירי שלא הכרתי, חשבתי שלא יהיה מיותר לבדוק בספר אחר פתרונות ל”רגשי נחיתות”; דא עקא, מן הכתובים למדתי שיש לברר תחילה אם מדובר ב”יאוש ודכדוך” הנידון בספר מעמ’ 400 ואילך (כולל “ריכוז, פחדים ועצבות”), או שמא ב”קשיים חברתיים” ותחושת בדידות, מאלו הנידונים מעמ’ 407 ואילך.

כדי להירגע מהעומס הרגשי שבנטל ההכרעה, פניתי למדור “משחקים ושעות הפנאי” (עמ’ 245). אוי–אוי, טייערער רבי! תראו מה הוא כותב לאמא שכותבת על בנה ה”מעדיף את המשחק על הלימוד ובפרט בהנוגע ללימודי חול” - לאחר כמה עצות למשחקי תחרות מעודדי לימוד, מסיים הרבי “וכדאי היה גם כן למעט השעות שלומד לימודי חול, אם אי אפשר לבטל לימוד זה אצלו לגמרי, כי הרי אפשר שזהו הרמז שאינו רוצה בלימודי חול”.

רבי!

“רבי - צייד”!

תשואות חן על הבשורה טובה מהטבת מצב בריאות… שי’… בודאי ישן עם כיפה על ראשו, ומספרים לו, באותיות המתאימות לפי גילו, על דבר נשיאנו כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ…. ומשפיע ברכות לכל המקושרים אליו ובפרט לילדים וילדות וכמבואר בדא”ח בעניין כי נער ישראל ואוהבהו

(כ”ו מנ”א ה’שי”ת, עמ’ 115)

בקשר עם יום העשירי בשבט הבא, ענין היה שתציע להנערות ועל כל פנים להקשישות שבהן שכל אחת תכתוב מסה הנוגע באיזה מקצוע של עבודת כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע שיחותיו כו’ וכו’

(ח”י טבת תשט”ו, עמ’ 115)

מכתבים אלו ונוספים, העוסקים בחינוך להתקשרות ובהכנות ליו”ד שבט, המריצוני לכתוב “מסה הנוגע באיזה מקצוע” של הרבי מלך המשיח, הוא הספר הנוכחי המלקט את משנתו בעניין החינוך.

המאמץ כלל נסיעה קצרה ונוחה ברכבת מהצפון למרכז, ומשם נסיעה ארוכה ומתישה באוטובוס שהתפתל בקרבי עיר התורה והחסידות - זמן מספיק בהחלט כדי לאתר את העמודים בספר העוסקים ב”מוסד רחוק מהבית” (עמ’ 260 ואילך): מחד, ההוראה ש”אין לטלטל בגיל צעיר” (“ט’ י’ י”א שנה” אותם עברתי מזמן), ומאידך, שלילת הסברא שהבעל יישאר במקום פרנסתו והאם תגור עם הילדים במקום לימודיהם (“אין זה סדר חיים… בטח יש למצוא ב… בית נאמן שישגיחו על ילדיהם”), ועד למכתב להורי נער הנכנס למצוות, המסיים בברכה “שיהיה גולה למקום תורה”.

סוף סוף הגענו לרחוב מתתיהו השש–עשרה, מקום בו שוכנים משרדי “מרכז ההפצה ממש” בארץ הקודש. הנחתום אינו מעיד על עיסתו, אבל פרק י”א בספר - “ספרות ילדים על טהרת הקודש”, יכול להעיד על מה שהמרכז הזה מתאמץ לעשות, בהצלחה לא מבוטלת.

בתור פיצוי על ההגליה בתשלום למקום תורה, קיבלתי התוועדות הכנה ליו”ד שבט משופרא דשופרא. מצדי תיכננתי “ראיון” על הספר ועל העורך, הלא הוא ידידי הרב שמעון שי’ ויצהנדלר, עורך פרסומי ‘ממש’ וראש ישיבת חב”ד בראשון לציון. אך התברר לי מיד כי “זה לא הנושא” - לא אקבל הצהרות בנושאים אקטואליים, לא אקבל קורות חיים, ולא שום “סקופים” עיתונאיים. הספר הוא רק התירוץ –, יושב ומתוועד על הרבי, מחנך הדור, כפי שהדבר משתקף משיחותיו, איגרותיו ופעולותיו.

למה דווקא ספר על חינוך במשנת הרבי?

הרבה שנים הזדמן לי לעסוק בנושאי חינוך, הן בשיעורים והרצאות, הן בעבודה במסגרות חינוכיות שונות, ועד לעבודתי הנוכחית בישיבה בראשון–לציון, ואחרון חביב כהורה - ובאופן טבעי הנושא של החינוך בער לי ביותר. כאחד העוסק במשך שנים רבות בתורתו של הרבי - החלטתי לחפש בתורתו את התשובות לכל השאלות בהן נתקבלתי.

ואז פתחת “מפתחות” ואת המאגרים הממוחשבים, ועשית ספר?

באחת מהמסגרות החינוכיות בהם הייתי מעורב, הגיעה אליי אמא אחת עם ספר ליקוט שיצא בעבר ונערך בשיטה שהזכרת, ושואלת: מה היא אמורה לעשות עם השיחות הארוכות בהם מתפלפל הרבי בגדרי מצוות חינוך, והיכן היא יכולה למצוא בספר תשובות לשאלות שלה…

הגעתי למסקנה, שלא ניתן לחפש דרך מילות מפתח כמו “חינוך”, “הדרכה” את שפע הבעיות והשאלות, המורכבויות וההתמודדויות של דורנו. שום מפתח או מאגר ממוחשב לא ייתן לי הפניה ל”משפחה אומנת”, “ריקנות ותסכולים” או “פחדים בלילה”. יש דברים שאם אתה לא יודע שהם קיימים, בכלל לא תחלום לחפש, ואף אחד לא עשה עליהם שום ערך - “קולנוע” למשל. כן, במילה הזאת ממש משתמש הרבי, במענה לקבוצת נערות מכפר חב”ד לפני עשרות שנים! (עמ’ 405).

מכיוון שהכרתי את השאלות, התחלתי לעבור דף דף על כל אחד מכרכי איגרות הקודש, ולחפש להם מענה. הדפדוף התרחב לכל מקור אחר שמרכז את איגרותיו של הרבי, ולציון של מקבילות בכל תורתו של הרבי.

אגב, לאחרונה עלה כמה פעמים נושא ה”מפתחות” אותם ערך הרבי עצמו. ישנה נקודה חשובה שלא התייחסו אליה מספיק: יש מפתחות שנועדו רק למיין את הספר עצמו, להקל על מי שממילא מחוברים לתוכן הספר; אך ישנה גם גישה הפוכה: לחפש נושאים שמעניינים אנשים - ולבדוק אם הם נמצאים בספר. בכמה מהמפתחות של הרבי, רואים בצורה בולטת את הגישה הזאת - “להביא” את האנשים לספר, למצוא שאלות ונושאים מעולמם שלהם, ולהראות שזה קיים בספר. הליקוט הנוכחי הוא תולדה של גישה דומה, לחפש תשובות לשאלות שקיימות בשטח.

אחרי שכבר היו לי השאלות וכן חלק מהתשובות, פניתי להיעזר גם במאגרי המידע; הזנתי מילים וצירופים שלפני כן כלל לא היה חולם עליהם, כמו “ברודער” “שוועסטער” [= אחים ואחיות באידיש], ועוד כל מיני ביטויים שגיליתי רק לאחר החיפוש הראשוני.

ובאמת יש פתרונות לכל השאלות?

אתן לך דוגמא: ממש לפני שהספר ירד לדפוס, החלטתי שלא יתכן שלא תהיה בו התייחסות לסוגיה הבוערת מאוד בימינו - השימוש בריטלין. לא יתכן ליקוט בנושאי חינוך, בלי ריטלין! התחלתי לחפש, ואז מצאתי איגרת מתורגמת מאידיש שכבר צוטטה בספר במקום אחר, ובה מופיעות השורות הבאות:

“אודות בנו… שקשה לו להיות כל היום תחת פיקוח, ולהיות תחת סדר קבוע… מה שכותב אודות טיפול תרופתי - מכיוון שזהו דבר חדש, תקוותי שיעשו זאת בזהירות המירבית, היינו, שהבדיקות כל כמה ימים, יהיה זה המינימום של “כמה” ולא המקסימום”. עד כאן לשונו הקדוש.

אתה מבין? הרבי כותב את המכתב הזה בשנת תשי”ח, עוד לפני שידעו להגדיר במדוייק את המושג “בעיות קשב וריכוז”, כשרק החלו לגלות חומרים שעוזרים לטיפול בבעיה האמורפית הזאת, ולפני שהיה למישהו מושג ירוק מהו המנגנון הפיזיולוגי של פעולתם. וכבר אז הרבי כותב במדוייק, את מה שגם היום הוא התשובה הכי המדוייקת: לאחר דרכים נוספות שהרבי מציע, מתייחס הרבי כאפשרות אחרונה לטיפול תרופתי, לא שולל זאת, אך דורש זהירות מירבית וניטור של המינון וההשפעה כל כמה ימים. ואת כל זה, כאמור, הרבי כותב באידיש.

אז ראשית, לשאלתך הקודמת - באיזה מפתח בדיוק הייתי אמור למצוא את זה, או איזה מילת חיפוש היה עליי להזין? שנית, וזה העיקר - זה מראה שיש תשובות לכל השאלות. זה החידוש הגדול של המשיח, הרבי נשיא דורנו, שהוא יורד עד פרטי הפרטים של כל הבעיות הכי נמוכות של הדור.

לאידך גיסא, וזה כלל גדול ויסודי מאוד: החינוך לפי הרבי הוא לגמרי לא ובטח לא רק “פתרון בעיות” - אלא גישה של “לכתחילה”, של בניה מסודרת ויציקת תוכן החל מהגיל הרך ביותר, של חינוך והעמדת הילד על יסודות יציבים ואיתנים המונעים מלכתחילה כל בעיה. פרק ג’ של הספר - “חינוך יהודי הלכה למעשה” - הוא בעצם עמוד השדרה של הגישה הזו, והוא פרק חובה לכל הורה ומחנך: התוויית דרך חינוכית מה ואיך צריך לעשות עם הילד החל משנתו הראשונה, בכל תחום בחיים, ובכל תאריך במשך השנה.

אם כן, הספר מאגד בתוכו (המרואיין שוב מציץ ופוגע: “אל תכתוב הספר, תכתוב הרבי”!) שתי קצוות בגישה החינוכית: מצד אחד, “ושמרו דרך ה’” במובן של חינוך לכתחילה בדרך הישרה והנכונה, וגם זה, עם אלף ואחד עצות מעשיות ובמובן מסויים חדשניות, ומצד שני - הרבי, כלשונו הקדוש עצמו בלקוטי–שיחות חלק ג’ פרשת שמיני, הוא בבחינת “רבי צייד, רבי שעוסק בהצלת נפשות ישראל, ובקי בהם ובשמותיהם, של עצת היצר”, כלומר, הוא בקי בכל השמות של ה”חיות הטמאות”  שמנפיק היצר הרע, ויודע “לצוד” אותם, להכניע ולטפל בהם.

ארבעה שלבי גיל

מענה לילד שנרשם בצבאות ה’ ונפגע בתאונה: “להעלותו בדרגא בצבאות השם ויתעלה גם בבריאות הגוף. אזכיר על הציון”.

(עש”ק פרשת אמור תשמ”א. עמ’ 131)

ומה שכתוב שלבנו… אין חשק כל כך בלימודו, יסביר לו באותיות המתאימות לפניו, שכעת זה אחרת לגמרי (גאר אנדערש), וצריך הוא לדעת אשר כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ הוא הוא הנשיא והראש של כל חסידיו ומקושריו, וכיון שהראש, הרי, בפשיטות הגמורה, הוא בריא וחזק, הרי נמצאים בו כל הכוחות והחיות השייכים לכל אחת ואחת מהמקושרים שלו בשלמות…

ואין צורך להתפעל מכך שלילד קטן יש קשר עם רבי כזה גדול, כמבואר הדבר בכמה מקומות…

(י”ז אלול ה’שי”ת, עמ’ 102)

נתחיל בנקודה הראשונה שהגדרת “חינוך לכתחילה” - על מה מדובר? נשאל אולי מנקודת מבט אחרת: על מי מדובר? לאלו גילאים זה פונה?

ברור מאליו כי ה”פניה” של הרבי היא לכל גיל - מעצם העובדה שתמיד האדם נמצא או בצד ה”מחונך”, או בצד ההורה והמחנך. אך אם אתה שואל אלו גילאים נכללים ב”במבצע חינוך” או “מצוות חינוך” לשיטת הרבי - הנה כאן יש שיטה מיוחדת של הרבי, שהיא בעצם נדבך נוסף שהרבי בונה על שיטת אדמו”ר הזקן בעניין.

עיון במאות רבות של מקורות, מעלה כי החינוך לפי הרבי מתחלק לארבעה גילאים מרכזיים: עוללים, יונקים, ילדים, נוער. והדבר בא לידי ביטוי בליקוט הנוכחי.

עוללים - מרגע הלידה עד גיל שנתיים. כאן ההדגשה היא על אווירה, תליית שיר המעלות, דמויות של חיות טהורות, לשיר לילד על כך ש”תורה איז די בעסטע סחורה” וכו’. זה תפקיד שתלוי כמובן בעיקר באמא.

יונקים - מגיל שנתיים עד גיל חמש–שש. זה הגיל של “משיתחיל לדבר”. כאן מתחילה כבר ההכוונה לקיום מצוות מעשיות וכמה שיותר - צדקה, אמירת פסוקים, כיפה על הראש וציצית לבנים, הדלקת נרות שבת לבנות, ועוד. יש מכתב מעניין שמובא בספר על “ערך פדגוגי לחנך ולהרגיל את הילדים לעבור על מידת הילדות ולתת ממונם למי שאינם חייבים לו ולא כלום”. והרבי ממשיך “צדקה בגופו ובטירחתו, שהם המדריכים הכי פעילים להחליש רגש האנוכיות שהוא מקור לכל מיני התפרצויות והפרעות, ועד לידי חטא ועוון בפועל” (עמ’ 98). הרבי נותן כאן “רפואה מונעת” - הרגל של ילד בצדקה, מחליש את יצר האנוכיות ומונע התפרצויות שליליות.

אחר כך מתחיל הגיל של “ילדים” - שזה בעצם גיל חינוך ההלכתי, מגיל חמש–שש עד 16. כאן מיתווסף הגורם של אחריות, ולכן יש הדגשה רבה על “סור מרע”, זאת לצד פיתוח גאון יעקב, אמונה, מופתים, וכן לימוד התורה כפשוטו.

נעורים - זה הגיל מט”ז שנה עד כ”ד שנה. והרבי מציין ש”חנוך לנער על פי דרכו” - הולך על הגיל הזה! וכאן מתחילה משנה שלימה שעוסקת במורכבות של הגיל הזה. שם גם מתחילות הבעיות, שהנפוצה שבהן היא הגבולות בין עצמאות למשמעת. אם לתת כותרת להתייחסות של הרבי לגיל זה, היא ההתייחסות לעוצמות המתפרצות ואופייניות לשלב זה בחיים. וכאן יש חידוש של הרבי: הוא לא נכנס למגננה, אלא רואה את גיל ההתבגרות כמנוף. הרבי פונה לצעירים ואומר: אפשר לבנות עליכם, אתם הדור הבא.

הרבי מתייחס גם לבעיות שנמצאות בגבול העליון של הגיל הזה - האם להתערב ל”ילד” בבחירת הזוג? איך להתערב לבעיות שמתעוררות לאחר החתונה?

ולתוך שכבת הגיל הזו, מתנקזות גם “בעיות” חיוביות להפליא, כמו הפרק העוסק בהורים לילדים חוזרים בתשובה, או כאלו שמתקרבים לחסידות (פרק כב). פה אנו פוגשים את הבעיה והפניה הן מצד ההורים כלפי הילדים והן של הילדים כלפי ההורים. פעם הרבי פונה להורה המזועזע למראה בנו המזוקן, ופעם לבן שהחל לגדל זקן, ומתייעץ איך “להנחית” על הוריו את הבשורה. וכך בעוד שורה של נושאים, כמו ביקורים הדדיים, בחירת מוסד חינוכי, ועוד.

אבל, אין לכחד שבגיל הזה מתחילים גם הבעיות אצל כאלו שגדלו בסביבה של תורה ומצוות למהדרין, ופרקים כ’ וכ”א עוסקים ב”קשיים, בעיות ופתרונם”, וכן ב”צניעות, התבגרות גופנית ונפילות”. ומדהים לראות איך הרבי מקדים את זמנו, ומתייחס לפני שנים רבות לדברים שבכלל לא היו על סדר היום אז, והיום רואים כיצד הרבי מדבר ישירות לבעיות הנוער של היום, תשע”ד.

לא פעם ישבתי עם בחורים במהלך העבודה על הספר, והקראתי להם כל מיני איגרות שמצאתי - והם כל כך התרגשו, לא אחת הגיבו “הרבי הוא היחיד שמבין אותנו”!

אתה מעלה כאן טענה שבגדר “צריך עיון גדול” - ראשית, מי אמר שפעם לא היו בעיות; ושנית, מי החליט שהכוונה שם היא ל”בעיות של היום”, אולי הרבי מדבר על בעיות של פעם, ואתה עושה קישור לבעיות של היום?

על ראשון ראשון: היה אחד מכנסי המחנכים לפני כמה שנים, והיה שם מומחה, איש–מקצוע מחסידי חב”ד, שדיבר על כל הבעיות של “פרק כ”א” - צניעות, התבגרות גופנית ונפילות. אחד מהנוכחים, איש חינוך באמצע שנותיו ובפירוש לא מהזקנים, קם ושאל: תגיד, איך יש היום את כל הבעיות הללו, כשלמדתי בישיבה וגם אחר כך, לא נתקלתי בכאלו בעיות?!

היו כמה חוכמולוגים שקפצו ואמרו: “נוּ, באמת, אתה היית רק עם הבחורים הטובים, לא היית מודע לכל מה שנעשה”. אך לאחר שהשתרר שקט ענה המומחה: אתה צודק, פעם לא היו כאלו בעיות! אני יודע את זה בוודאות מעבודה בתחום ומפרסומי המחקר העוסקים בכך. היום בעולם בכלל יש נושאים שלא היו קיימים פעם. נקודה.

ובנוגע לשאלה השניה: מי שקורא את האיגרות עצמם, רואה את הניסוחים ואת המונחים, רואה שהרבי מדבר על בעיות שלא חלמו עליהם בשעתו. כמובן, היו אז ניצנים ויחידים ממש שנתקלו בדברים הללו - אך הם לא היו בעיות שעל סדר היום. לא על זה דנו בישיבות צוות במוסדות, לא על כך דיברו בכנסים של מחנכים ולא כתבו על הנושאים הללו בבמות שעסקו בחינוך של נוער. הרבי כן דיבר עליהם.

יש הרי את ההוספה לפרק כ”א - פעם ראשונה תורגם ללה”ק הנוסח האנגלי שהוגה ע”י הרבי, משיחת פורים תשמ”ו בנושא “זכויות או חוליים”. היום, למרבה הצער, זה נושא שהכל מכירים אותו, אבל בתשמ”ו? מי בכלל חשב על זה כבעיה שעל סדר היום? חרדי מצוי במידה ושמע על כך הפטיר “אה, משוגעים” והמשיך הלאה. אבל הרבי “האָט אַלץ בּאַוואָרנט” ונתן דרך ברורה, ובזכותו, גם החרדי שמאז כבר איבד את תמימותו, יכול לקבל (כנוסח ההקדמה המוגהת) “מזור ברור, גישה טיפולית הומאנית”.

סגולת ה”גבוה ביותר”, וסוגיית ה”מתורגמן”

בשאלתה… בגילה שכתב היא בת חמש עשרה אין כל עניין ואין רצויה בהחלט הידידות אודותה כותבת [עם נער]…. ובטח גם החלישות בבריאותה ומתיחת הרוח, בחלקם על כל פנים באו כתוצאה מהנ”ל או מחשבה על דבר הנ”ל.

לשאלתה כיצד תסרב להמשיך בידידות האמורה - המענה גם כן על פי האמור, שלא היא מסרבת למי שהוא, כי אם שממלאה הוראת תורתנו תורת חיים…

(ח’ אייר תשכ”ד, עמ’ 430)

ולמה באמת לא להצמד לנתיב של ה”לכתחילה”, ולשם מה נחוץ “לרדת” ולעסוק בפרטי הפרטים של כל הבעיות הללו?

השאלה הזאת שהטיחו ברבי הן ידידים והן מתנגדים - היא תעודת הכבוד הגדולה ביותר, והפניית הזרקור לחידוש העצום של הרבי, הנשמה הכללית של הדור שהאירה את הפינות החשוכות והאפלות ביותר של “עקבתא דמשיחא” באורו של משיח.

האדמו”ר הקודם מסטריקוב פנה פעם אל הגה”ח ר’ זעליג פלדמן - שניהם זכרונם לברכה - והפנה לו ספק שאלה ספק תמיהה: למה הרבי עוסק באלף ואחד עניינים ציבוריים בהתוועדויות שלו, כאשר בעצם הוא היה יכול “להפוך את חב”ד לאליטה למדנית”, לתת שיעורי עיון מופלאים “הרבה יותר טוב מפלוני” וכו’. ר’ זעליג פלדמן לא ענה לו…

כן, הרבי העדיף לפתור בעיה של נערה מתלבטת, מאשר להגיה שיחות ומאמרים! פעם אחר פעם ענה לשואליו, שאינו מגיה את ההתוועדויות “מאפס הפנאי ורוב הטרדות” - ומה הטריד את הרבי? נער שכתב על קשיים חברתיים, נערה שרצתה לעזוב מוסד דתי, הורים לילד עם דיסלקציה - ודרכם הרבי ראה מאות ואלפים של בני נוער בזמננו, מתוסכלים ומתלבטים, מתחבטים ונאבקים, והורים אין–ספור המופתעים מול מה שצומח נגד עיניהם. זו הגדלות של “כל הגבוה גבוה יותר” שיכול לפעול ב”מטה מטה ביותר”.

בהתוועדות י”ט כסלו תשל”א, הייתה שיחה שלימה על “קאָנווענשן” שערכה תנועה דתית באמריקה, שהיא אמנם “אורטודוקסית” אך גם “מודרנית”. באחד המושבים שם נתנו רשות הדיבור לנוער, ונשמעו שם דיבורים מביכים ביותר, שכותרתם קריאה “לשקול מחדש” עניינים שהתורה אוסרת. הרבי זועק מנהמת לבו הטהור: איך ישבו שם רבנים ושתקו?! איך לא קמו וזעקו שכתוב בתורה שזה אסור?!

זהו ה”יעמוד מלך מבית דוד”, אשר כמו דוד המלך בשעתו אומר “ידיי מלוכלכות בדם שפיר ושיליא לטהר אשה לבעלה” - מתעסק בדברים הכי נמוכים ונחותים, כדי להמשיך בהם טהרה. “ויכוף כל ישראל… ויחזק בדקה”! ועם כל החריפות של העמידה על העקרונות - הרי כאשר הרבי כותב באופן אישי לנער מבולבל ואובד–דרך, רואים מכל מילה את האהבה העצומה של הרבי לנוער, את האמון המלא וההערכה שהוא רוחש לו.

אז לא צריך שום דבר אחר? לא מטפלים, לא יועצים, לא ספרי עזר - רק ללמוד את “איגרת החינוך” ולחכות לכרכים הבאים וזהו?

יש מקום לכל הדברים הללו - כאשר הרבי מפנה לשם. לדוגמא, יש בספר התייחסות מפורטת, כללים ברורים להליכה לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי - בשל אלו בעיות יש לפנות לטיפול כזה, מהם מטרות הטיפול, מי נכלל במנדט של “ורפוא ירפא” ומי לא, אלו טיפולים אסור לקבל גם מרופא, שורה של קביעות ברורות מה אפשרי וניתן ומה פסול ואסור (פרק ב’, עמ’ 68 ואילך).

[דוגמא פיקנטית היא ההבדל בין טיפול במדיטציה ובין היפנוזה: מדיטציה בעיקרון עשויה להיות כשרה, הבעיה שכיום אין מי “שמייצר אותה עם הכשר”, למרות מאמציו של הרבי בנידון. וכאשר אין לה הכשר, היא עלולה להכיל איסורים חמורים ביותר. לעומת זאת, היפנוזה, גם אם היא תנוצל למטרות הראויות ביותר, לא תהיה כשרה - כי היא שוללת בבסיסה את הבחירה החופשית של האדם].

גם בדברים שגרתיים יותר הרבי קובע באלו ספרים צריכים ללמוד, מי ראוי לחנך, מי רשאי להיות יועץ, אלו פעילויות נופש ופנאי מומלצות, הכל. הכרך השני אכן יעסוק בעיקרו ב”מעטפת” - במוסדות החינוך, בחובת המחנכים והכשרתם, ביחס שבין הורים למוסדות, ועוד. הרבי עוסק בכל דבר בפרוטרוט, בצורה ישירה ובשמו המפורש.

הרבי אם כן לא עוסק רק ב”בעיות חדשות”, אלא מאמץ גם שפה חדשה. בדורות הקודמים היה “מרחק” רב בין הסגנון שבו כתובים המאמרים, לבין בעיות פרטניות ממציאות היום–יומית שמעבר לנושאים כמו עבודת התפילה, התגברות על תאוות וכדומה. היום הרבי “מתרגם” כל עניין לשפה העכשווית, למציאות ולבעיות בה נתקלים נערים ובוגרים.

בכל זאת, אנחנו מוצפים היום בסדנאות חינוך וקורסים מבית יוצר חסידי, מה המקום לכל אלו?

ראשית, מדובר בתופעה מבורכת ביותר. רואים היום במוחש כיצד כולם חוזרים לעסוק בתורתו של הרבי ובפתרונות שיש בה לכל עניין ונושא; ממש “צרות של עשירים”. את המגמה הזו צריך לחזק ולעודד, גם במובן זה שהציר המרכזי והיסוד יהיו אכן - הוראותיו והדרכותיו של הרבי, עם זיקה ברורה להלכה הפסוקה בעניין זה בפרט בשולחן–ערוך רבינו הזקן, והדרכות רבותינו נשיאנו לדורותיהם.

צריך לזכור, שחינוך על טהרת הקודש הוא לא “אנשי מקצוע” ש”פותרים בעיות”. במוקד סדנת חינוך וכיו”ב צריך לעמוד יהודי חסידי, שמכיר את תורתו של הרבי, שיודע את הלכות תלמוד–תורה לרבינו הזקן וסימן שמ”ג באורח–חיים, ומדבר על צדקה ואמונה, על התלהבות בתפילה, על סיפורי צדיקים וחסידים וכך הלאה. זה ה–חינוך. לאחר מכן, בהתאם לתנאים ולכללים שהרבי קובע, ניתן להסתייע גם באנשי מקצוע. ושוב, צריך להודות לה’ שההכרה הזאת חודרת יותר ויותר, אצל כל אנ”ש בלי יוצא מן הכלל.

בזמנו של רבינו הזקן הייתה דרישה: “ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו” - היה צורך ב”מתווך” שיוריד את העניינים של חסידות לתוך עולם ההתמודדויות של יהודי ש”דעתו קצרה” [ואין ספק, שהרביים כללו ברמז התייחסות לכל המהפכות והדעות הכפרניות שהחלו אז לטלטל את העולם; חסיד בעל חוש שמיעה הבין כיצד תורת הבעל–שם–טוב “לעולם דברך ה’ ניצב בשמים” שכח הפועל צריך להיות כל רגע בנפעל, מפריכה את כל השטויות של דארווין על “התפתחות” וכיוצא באלו].

היום אין צורך ב”מתווך” - הרבי עצמו “מתרגם” את העניינים לשפה הכי פשוטה של בעיות הדור והיחיד; הדרישה היא כלפי ה”גדולים שבעירו” - על המחנכים המשפיעים וכו’ אכן לעסוק בכך, ללמוד ולדעת את כל הדברים הללו, ויביאו אותם לכל נפש.

אבל יש כאלו שכן “מתרגמים” - לוקחים רעיונות מופשטים ממאמרי חסידות ושיחות, והופכים אותם לשיטות חינוכיות–פסיכולוגיות, ואף גולשים לתחום הטיפולי?

כאמור, עצם התופעה היא מבורכת ביותר. לאחר שנים של “שפחה כי תירש גבירתה”, תיאוריות הפסיכולוגיה ושיטות הטיפול שנוצרו בידי אנשים בלתי מאמינים - מגיע הדבר האמיתי: ענייני הנפש מהמקור הטהור והנאצל של פנימיות התורה, המוסמכת באמת לדבר על נשמת האדם וייעודו בעולם. במשקפיים של שיחות תנש”א–ב’, זו ממש מהפכה של ימות המשיח - כאשר מתגלה “אמיתת המציאות” של כל דבר בעולם, שהוא מקורו האלוקי.

אך מכיוון שתקופתנו מתאפיינת ב”יתבררו ויתלבנו”, צריך להבחין בין שלוש מגמות שונות:

הראשונה, אם מדובר על משפיע חסידי, שיושב ו”מתוועד” על נושא מתוך מאמר או שיחה, הוא מתעכב על משפט אחד בעניין של “עבודה” לילה שלם - הרי כאמור, זה דבר שהוא חלק בלתי נפרד מדרכי החסידות מאז ומעולם, וכדברי רבינו הזקן בהקדמה לתניא שהובאו לעיל. בדבר הזה ברוך ה’ לא קיים בילבול.

השניה, היא מגמה הפוכה לקצה אחר לגמרי - כשיש חשש יניקה ממקורות זרים. כאן יש סייגים ברורים, כמו אלו שהרבי קובע ביחס לטיפול נפשי והוזכרו כבר, וכפשוט, הדבר מסור להכרעת רבנים מורי הוראה ומומחים בתחום.

אך יש מגמה שכנראה אליה התכוונת בשאלה: לקחת רעיונות מחסידות, ו”להלביש” אותם על מונחים מתחום הטיפול והפסיכולוגיה המוכרים כיום. יש כאן לא רק תרגום במובן הפשוט של המילה, אלא גם מידה לא מעטה של פרשנות.

צריך לזכור שמתורגמן מכונה בתורת החסידות “ממוצע המפסיק” - מה משמעות הדברים? הרי מדובר על אחד שמתרגם את דברי הרב לעם! וזה היה הרי סדר אצל תנאים ואמוראים. בכל זאת, ההתלבשות בשכלו מהוה במובן מסויים “הפסק” ולא “מעבר” של הדברים בטהרתם. בהקשר זה כדאי להביא איגרת שכותב הרבי לפישל שניאורסון הנודע (אג”ק חי”א ע’ קלד, שם הנמען לא מוזכר שם), ובו מסביר לו את ההכרח להיות צמוד למקור, ועד כמה “תרגום” עלול לחבל בדברים: “בכל העתקה, אם ללשון אחרת ועל אחת כמה וכמה מכלי לכלי, היינו האותיות ששמען, לאותן של המספר, הנה נוסף על זה שאי אפשר שלא יהיו בההעתקה רושמי תפיסת המעתיק, ועל פי רוב לא רק רושמים אלא גם פירוש וביאור… ישנם אנשים שאין בכוחם לקלוט ולמסור אחר כך ענין כמו שהוא בלי שיעבור ע”י הפריזמה של נפשם, ודוקא - בהשתמש בהטרמינולוגי’ של חסידות - באופן התלבשות גמורה ולא בדרך מעביר”.

ועם זאת, גם את החידוש הזה לקחו רבותינו נשיאנו על כתפם, ואישרו לאנשים מסויימים לעשות כדבר הזה (וראה באיגרת שם “כמדומה לי בהכירי אותו - שבאם ירצה באמת יוכל להראות גם “קונץ” זה למסור דברים כצורתם”; ויש דוגמאות נוספות). השאלה כמובן היא, כיצד בטוחים שזה רק “מתורגמן” של הרב, המעביר דברים כצורתם.

שמעתי מאברך אחד ששאל על כך את המשפיע ר’ בערל קסלמן ע”ה, לפני שנים רבות כשהתופעה האמורה הייתה עדיין בחיתוליה. הוא אמר לו בערך כך: “צריך שיהיה שם רבי, ורבי - זה ביטול, רבי - זה מעשה בפועל”.

דרושה אם כן הבחנה חסידית, אם יש בדברים “רבי”: שניכר המקור החסידי התורני, עד לאמירה בצורה הכי ברורה ש”הרבי אמר” כך וכך; שהדובר חדור בביטול לרבי, ולא בונה במה לעצמו; ושיש בדברים קריאה למעשה בפועל במובן הפשוט - מצוות מעשיות, הנהגות חסידיות וכו’.

חשוב להוסיף, כי גם כאשר “יש שם רבי” והדברים מבוססים וראויים להיאמר - הרי לא כל מה שטוב עבור לימוד, יכול להוות גם מתכון לטיפול אישי (אלא אם מדובר גם באיש מקצוע בכפוף לתנאים שהרבי מציב). כאן צריך ממש רבי. לא כל הלומד שקלא–וטריא בגמרא יכול להפוך גם ל”פוסק”. ובהתאמה לעניננו: בשאלות פרטניות כאלו צריך יחידות, וכיום אנו נוהגים לשאול את הרבי מלך המשיח דרך האגרות קודש בהכוונת משפיע.

חינוך להתקשרות של “משיחי”

חינוכם וגידולם של ילדים - עוד מקטנותם - צריך להיות באופן כזה, שמיד כשמזכירים שם של צדיק, הם ייתפסו בהתפעלות (מכיוון שבזה הם חיים (“קאכן זיך”)), והם יתחילו לשוחח ולשבח אודות צדקותיו, כיצד הוא נוהג כרצון הקב”ה

(לקו”ש ח”י עמ’ 199, עמ’ 273 בספר)

עלינו להשתדל בכל עוז ומרץ לחפש דרכים עצות ותחבולות (אף אם על ידי זה מוכרח יהיה לשנות מהטבע וההרגל שלו, ובלבד –) לכבוש את הדור הצעיר… ודור שלנו דור אשר נולד ונתגדל בעת קושי הגלות… ודור זה יזכה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו להיות גם דור הגאולה…

(ר”ח ניסן תשי”ב, עמ’ 37)

ר’ שמעון, בדיוק היום שאל אותי מישהו מדוע הוצאת ‘ממש’ צריכה להתעסק עם ספר בענייני חינוך?

אם אין גדיים אין תיישים שיקבלו את מלכותו של מלך המשיח… זאת ועוד: החינוך למשיח מקבל את מקומו הראוי לו בספר, בפרק ג’ תחת הכותרת: חינוך לערכי יסוד.

מעבר לכך, חשוב להדגיש: בפתגם הידוע בלוח היום יום, בו הרבי קובע כיצד מתקשרים אליו, הוא מגדיר זאת “כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי”. סדרת “אוצרות מלך” - שהספר הזה הוא חלק ממנה - באה להציג את משנתו ותורתו של הרבי בכל התחומים, עם ההדגשה על “המאמרי חסידות שלי”, שברור מודגש וגלוי כיצד זה “שלי” – של הרבי מלך המשיח שליט”א.

בצעירותי, בשנות ההכנה להגעתי אל אורו הגדול של הרבי, גדלתי בחוגים חסידיים למדניים ביותר. היו יושבים שם ולומדים כמה שעות לפני קבלת שבת; וה”שפיצים” היו מי שלמדו ליקוטי–תורה. היו ביניהם כאלה שבביתם החזיקו שיחות ואף קלטות של הרבי (ולביתם התגנבתי כדי להאזין להם) - אך דווקא מאותם “בקיאים בתורת חב”ד” שמעתי את המילים הקשות ביותר נגד משיח ה’ נביא ונשיא הדור.

מה הפריע להם? דברי התורה שכתובים שם? מה ש”הקפיץ” אותם היה ה”נשיא דורנו” שעובר כחוט השני בכל השיחות, מבלי להותיר ספק למי הכוונה. זה מה שהבדיל בין לימוד סתם (עם כל מעלותיו וכו’), לבין התקשרות לרבי, ללימוד ה”שיחות שלי”. אף אחד לא העלה אז על דעתו לשנות את דף השער, או להפיץ את הקונטרסים הללו בעילום שם. הקושי הזה היה דווקא אבן הבוחן לכך שמפיצים את ה”מעיין” עצמו.

יש כיום ספרים שבהם חסר העניין הזה, לצערנו, שכביכול מאפשרים לאנשים ללמוד “רק” חסידות ו”משחררים” אותם מה”מחסום” כביכול של “נשיא דורנו”, וכל אחד מבין על מה מדובר. זה לסגת שנות אור אחורנית, כאשר מזמן “אכשור דרא” לשמוע את הדברים הכי ברורים. הוצאת ‘ממש’, מביאה איפוא את “איגרת החינוך” - בתור תורתו של משיח.

כל זה בנוסף להקפדה על האיכות בעריכה, בתוכן ובצורה, המאפיינת את ספרי ההוצאה, דבר שיש לו מחיר המתבטא גם בזמן רב החולף בין ספר לספר. ראוי למלך, שספריו ייצאו בצורה המלכותית ביותר, ולא סתם בעבודה שטחית של “העתק הדבק”. גם התרגומים לדוגמא, ממכתבים שבמקורם נכתבו באידיש או באנגלית, עברו שבע נפות עד שהגענו לתרגומים מדוייקים וקולחים. כך נאה וכך יאה למלך המשיח.

ואיך מחנכים ילדים לחיות עם משיח?

כדי לענות על השאלה הזו יש להבין את ה’ראש של הילד’ ושיטת החינוך החסידית. בספר (עמ’ 101) יש ציטוט מאגרת נרחבת שכתב הרבי הרש”ב, ובו ביקורת נוקבת על מאמר המערכת של עיתון הילדים המהפכני ‘האח’ בפרשת וירא (שנת תרד”ע). העורך - החסיד הנודע ר’ משה רוזנבלום ע”ה - ניסה במאמר להסביר לילדים את משמעות הפסוק “וירא אליו ה’”, ונתקבל בבעיה: כיצד ניתן להסביר לילד קטן שאברהם ראה את הקב”ה? הרי זו שאלה שמציקה תמיד לילדים: ‘איך נראה ה’”…

הסביר איפוא העורך לקוראים הצעירים כי אברהם ראה את ה’… דרך פעולותיו של הקב”ה. כאן הרבי הרש”ב ממש מתבטא בביטויים נוקבים על דרך חינוך זו שעוקרת את האמונה הפשוטה מהילד בצדיקים! ילד צריך לחנך כפשוטו שאברהם ראה את הקב”ה כפשוטו ממש! זו ההשרשה החינוכית שגם כי יזקין לא יסור ממנה!

הנקודה שעוברת כחוט השני בין דפי פרק ג’ שבספר היא כי ילד רוצה אלוקות, לילד יש “הרגשה” באלוקות. זו נקודת המוצא של הרבי. ילד רוצה משיח, ילד מבין משיח, ילד קשור למשיח, צריך רק להגיש לו זאת במדוייק [אגב בעבר התנהל איזה פולמוס בלתי מובן האם לפרסם משיח בתהלוכות ל”ג בעומר: בספר מובא מכתב כללי של הרבי ובו בקשה לעורר בל”ג בעומר אצל ילדים את הציפייה למשיח! (עמ’ 120)].

במילים אחרות, משיח זה לא “עוד מצוה” - אלא תשתית הנשמה של ילד יהודי, יסוד היסודות של תורה ומצוות ואמונה בה’: לדעת שיהיה מצב של גילוי אלוקות בעולם, שישנו “איש נעלה שלא בערך מכל אנשי הדור”, שדרכו עובר דבר ה’ לכל הדור והוא יתקן את כל העולם לעבוד את ה’ ביחד.

דיברת קודם על “בעיות שלא היו בעבר” - וכאן אתה מפתח כאלו ציפיות גבוהות “הרגשה באלוקות”… איך זה מסתדר?

הרבי מדבר ללא הרף על כך שמצד ירידת הדורות התגלתה פנימיות התורה, האבן שבכתר המלך המצילה את בן המלך. ובעניין זה, ככל שהדורות יורדים יותר, כך גם מתגלים עניינים פנימיים ועצמיים יותר, מאיר יותר גילוי משיח, שמאפשר להתגבר על כל העניינים.

בשנים האחרונות הרבי אף חידד את העניין: יש את גילוי החסידות כתרופה למחלות הדור, ויש את גילוי תורתו של משיח בתור “טעימה” מימות המשיח עצמם. כשם שלא היו בעיות מסויימות בעבר, כך לא היו כאלו גילויים נפלאים המעוררים את עצם הנפש, ומסוגלים לגרום ליהודי, גם לילד רך, “לחיות עם משיח” ולהתעלות מכל הבלי העולם הזה.

וזה הטופ–שבטופ בחינוך שמציע הרבי, לא סתם “חינוך לכתחילה” מבחינת ציר–הזמן, לפני שצצות בעיות - אלא באופן מהותי, באופן של “כל המחלה גו’ מלכתחילה לא אשים עליך”, שמבטל את החולי מכל וכל, גם למפרע.

באיגרת הידועה של ג’ תמוז תש”י על עניינו של רבי–משיח - “הוא הוא הנשיא והראש” - מבאר הרבי כי המשיח גם משפיע בפנימיות “רועה”, וגם באופן “מקיף” בבחינת “נסיכי אדם”; אך בהערה מחדד הרבי כי עיקר מעלתו שהוא “מנסיכי אדם”, ומציין לדברי רבינו הזקן בתורה אור: “על דרך משל כמו אחד מתפעל מתפילת אדם צדיק המתפלל בדחילו ורחימו ומסירות נפש, שע”י זה מתפעל גם הוא”. זאת אומרת, עצם הדביקות וההסתכלות בצדיק מרוממת באין ערוך. זה ערוץ השפעה שלא היה קיים בגלוי בדורות הקודמים כדרך השוה לכל נפש.

וזה דורש מאיתנו “כמים הפנים לפנים”: הרבי מצידו מוותר על כתר המלך, על כסא המלך, וכלשון המאמר באתי לגני “המלך עומד בקשרי המלחמה ומשליך חייו מנגד” - יורד להתעסק בעניינים הכי פעוטים וקטנוניים שלנו, להיות “רועה נאמן” ולטפל בדיכאונות ובתיסכולים, בספקות ובתאוות הכי משונות, ולהעניק לכל דבר פתרון ומענה. אך זה תובע מאיתנו תנועה דומה - לוותר על ה”מלכות דקליפה” שלנו, להשתחרר מהקבעון והרדיפה אחר שטויות, ו”להתפעל מתפילת אדם צדיק”, להתמסר לענייניו של הרבי, ולעורר בנפשנו את נקודת התקשרות שמרוממת אותנו בדרך ממילא מכל העניינים השליליים.

ו… איך בדיוק עושים את זה?

לכן אי אפשר לנתק את המושג “משיח” מהמושג “התקשרות”; הכרחי השילוב של “מראה באצבעו ואומר הנה זה משיח צדקנו”. זה מתחיל כמובן מהדוגמא האישית של ההורים. אם האבא “מכור” לוידאו של הרבי, זה יקרין על הבית. אם הילדים רואים שההורים מבטלים את רצונם ועושים, גם כשקשה, מה שהרבי עונה באיגרות–קודש - הם יידעו ש”יש מלך בישראל”. וכך בנוגע לנסיעות לרבי, עיסוק במבצעיו הקדושים, דיבור תדיר על הרבי, על הגאולה, שייראו אותנו מתלהבים ומוחאים כפיים כמו הרבי ב”ווי וואָנט משיח נאַו”.

ואיך הרבי כותב במכתב שצוטט בתחילת קטע זה: “אף אם על ידי זה מוכרח יהיה לשנות מהטבע וההרגל שלו”. זה דורש יציאה מעצמך. כשם שהרבי “יוצא מעצמו” בשבילך - כך אנחנו צריכים לצאת מעצמנו ולהתמסר לרבי. או בלשונו של הרבי במכתב המבאר את הנוסח להיות “ירא שמים וחסיד ולמדן כפי כוונתי ורצוני”: שהכל יהיה כדי לעשות נחת לרבי, ובאופן ש”לא על דעתכם”, אלא “על דעתי ועל דעת המקום” (עמ’ 101 בספר).

הרבי פונה מכל עסקיו כדי להתעמת עם דעות חולניות של “מדענים דתיים” האוחזים מתורת האבולוציה; ובה בשעה הוא מדבר בכזה בטחון על אמונה פשוטה שיש אצל כל ילד יהודי, מה שמציב אתגר גם למבוגר: “אני מתפלל לדעת זה התינוק”, להתקשר באופן הכי טבעי למקום ששכל לא קיים שם בכלל.

בדרך צחות ניתן לומר: כאשר “רועה” דואג לבהמה - היא נשארת בהמה, אבל היא מטופלת כיאות; אך יש אופן נעלה יותר, בו ה”סוסים מפסיקים להיות סוסים” כפתגם הידוע. כאשר לא “מכריחים” את הרבי לרדת שוב ושוב לרמה שלנו, אלא מנסים להתעלות לעניינו שלו. וגם את הכח לזה נותן לנו המשיח.

•     •     •

לאחר כמה שעות של התוועדות, יצאתי החוצה בדרך חזרה. הערב כבר ירד, ופקקי גוש דן המתינו לי בנחת. גם הצעירים שראיתי - מבני התשחורת בחצרות הישיבות הקדושות ועד לנוער ה’שבאב’, כמו נשאבו מהאיגרת המופיעה בספר (עמ’ 93): “לצערינו נסיונות דור הצעיר לא נתמעט גם בשנים אלו, אף כי נשתנה צורתם… ועוד זאת מתחפש בלבוש מצוה ומתחיל ולפעמים יונק מענינים דקדושה… אך למותר להאריך בתיאור מצב אשר גם בארץ הקודש ת”ו נורא ומבהיל הוא”.

אבל מקול זעקתו של הרועה הנאמן היורד להצילו, נשמעת מיד גם בשורה ונבואה: “בגאולה השלימה במהרה בימינו שוב, כפי שהמדרש מספר, ישיר עם ישראל שיר חדש. הבה נכין את כל ילדי ישראל שיוכלו לקרוא בגאון זה א–לי ואנווהו”! (עמ’ 104). זה הנוער עליו כותב הרבי (בפרק יז) שהוא “צמא לאתגרים” גם הדורשים “מהפך מוחלט בדרך החיים שלהם”, שהוא בעל “מרץ והתמסרות”, שבאמצעותו “נישאים ונסחפים” גם המבוגרים והמחנכים, זה הנוער ה”חצוף למעליותא” דוחה הפשרות וחצאי האמיתות.

זה הנוער שיקבל פני משיח, ועליו אומר המשיח בקול חנוק מדמעות: “אל הנער הזה התפללתי”.